בעולם של הרלן קובן האנושות מתחלקת לשלושה - רבע מהאנשים חיים, רבע מהאנשים מתים ומחצית מהאוכלוסייה נעדרת ונחשבת למתה, אבל בעצם לא בטוח. בהתחשב בנסיבות הללו, אין כל הפתעה בכך שבמרכז "אני אמצא אותך" (I Will Find You), הלהיט העכשווי בנטפליקס מבית הסופר האמריקני בעל הטריק האחד, נמצא אב שרצח את בנו ומרצה מאסר עולם. אבל האם הוא באמת רצח? ואם לא הוא, מי כן? ואולי בכלל הבן עדיין איתנו?
אם יש סיבה להיות בכל זאת מופתעים, הרי היא טמונה בכך שאחרי ביקור בכל מיני מחוזות על הגלובוס - מבריטניה דרך צרפת ועד ארגנטינה - הסדרה ה-13 בנטפליקס על פי קובן היא הראשונה שמתרחשת בארצות הברית. מאחר שאפילו הקהל האמריקני, שנוטה להתנכר לסדרות זרות, נמשך לסדרות הקודמות, היה ברור ש"אני אמצא אותך" תגרוף את התהילה - והיא עשתה זאת, ועוד איך, עם 24 מיליון צפיות בארבעת הימים הראשונים להקרנתה, הבכורה הגדולה ביותר של ענקית הסטרימינג השנה.
אז מה תמצאו ב"אני אמצא אותך"? דיוויד בורוז (סאם וורת'ינגטון, "אווטאר") מרצה עונש מאסר עולם בגין רצח בנו בן ה-3 מת'יו, אותו הוא כמובן טוען שלא ביצע. במשך חמש השנים שחלפו ממאסרו הוא החליט למנוע מעצמו ביקורי קרובים בכלא, אבל אז מופיעה גיסתו לשעבר, העיתונאית רייצ'ל מילס (בריט לאוור), ובחיקה גילוי מטלטל: ייתכן שתיאו בכלל בחיים. מכאן יוצא דיוויד למסע למציאת בנו ומסתייע בכל סוגי האנשים, אבל כמו תמיד אצל קובן, הטובים הם לא בהכרח טובים והרעים הם לא בהכרח רעים. לכל אחד סוד אפל משלו.
הבעיות ימצאו אותך
ב"אני אמצא אותך" יש שתי בעיות עיקריות. האחת, הקטנה יותר, היא המשחק של הגיבור הראשי. אם לאוור, הזכורה לטוב מ"ניתוק", עוד נכנסת לדמות האניגמטית של רייצ'ל, וורת'ינגטון נותן תצוגה אובר-דרמטית. למעשה, הכוכב האוסטרלי נראה כמו תעתיק לריצ'רד ארמיטאג', הבריטי המיוזע שמככב בלא פחות משלוש מהסדרות של קובן ועוד דמות יבבנית בעלת זיפים, מבט מיוסר ומחוות מוגזמות. וורת'ינגטון הסובל תמידית בעיקר לא מעורר את האמפתיה שהוא אמור לייצר.
מי שכן ראויה לאזכור חיובי היא מדלן סטו, בתפקיד קטן אך משמעותי. סטו הייתה הבטחה גדולה ולא ממומשת בשנות ה-90, הפציעה פה ושם בסרטים ובסדרות - בפרט "נקמה" הזמינה כיום בדיסני פלוס - ונעלמה (מבחירה) כמעט לחלוטין בעשור האחרון. כעת, בהמשך להופעתה ב"זה: ברוכים הבאים לדרי", היא חווה רנסנס על המסך, ובהחלט טוב שכך.
הבעיה השנייה של הסדרה חמורה בהרבה. אם מהמשחק של וורת'ינגטון עוד אפשר להתעלם, הזלזול באינטליגנציה של הצופים זועק למרחקים. למעשה, נראה כאילו רוברט האל, יוצר הסדרה, עושה דווקא ומנסה להעליב את ההיגיון שלנו פעם אחר פעם ובאופן המוקצן ביותר.
כל סצנה רק מרחיבה את החורים שנפערים בעלילה, ונראה שלא רק שלהאל לא אכפת, הוא אפילו נהנה מזה, במיוחד כשהוא יכול להשתמש בכל רגע נתון בכלי הפיצוי היעיל ביותר - הטוויסטים המפתיעים. "אני אמצא אותך" גדושה בתפניות ובטלטלות, ואף על פי שזהו מאפיין ידוע בסדרות שמתבססות על ספריו של קובן, במקרה הזה הן מגיעות כמו שהאמריקאים אוהבים, עם הגדלה ב-1.90.
מדוע זה כל כך מרגיז? משום שלא נעים להודות, אבל הנוסחה הזאת עובדת אפילו כאן. צופים מוכנים לסלוח על הכול, גם על עלילה מופרכת, נטולת כל אמינות וכזו שמזלזלת באיי קיו שלהם, אם מלעיטים אותם בפרטים שלא ציפו להם ומוציאים שפן אחרי שפן מהשרוול. גם האורך הקצר מהממוצע של הפרקים (35-47 דקות לפרק) הופך את "אני אמצא אותך" לבינג' שקשה להפסיק.
כל סדרה של קובן היא כמו ביקור במזללת מזון מהיר נחותה - אחת לכמה זמן מתחשק, אתם מקללים את עצמכם כל הדרך, מזמינים את המנה השומנית ועתירת הקלוריות שתמיד צרכתם ונשבעים שלא תספרו על כך לאף אחד. כשאתם מסיימים, אתם אומרים לעצמכם מתוך עננת הגילטי פלז'ר: "כוסומו, היה טעים".
"אני אמצא אותך" זמינה במלואה בנטפליקס.