אסף מרעיף מחוות על ניב, והוא לא קולט שהוא פשוט גורם לה למחנק מטורף

כמה קשה למצוא מישהו. וכמה אפילו עוד יותר קשה למצוא מישהו שגם נמשכים אליו ושהוא גם מעניין וגם מבין וגם מצחיק. לעומת זאת כמה קל לטעות ולעשות בדיוק את הדבר שיגרום לצד השני להיבהל עד עמקי נשמתו ולסגת כמו צב לתוך שריונו, לפעמים באופן סופי. כמעט בלתי אפשרית המשימה להתמודד עם כל הפחדים האיומים שצפים למעלה כשהלב נפתח, ולפני כל זה - צריך לדעת לזהות מי האדם הנכון.

תגידו, אתם רציניים? (פנייה לכוחות שמנהלים את היקום) אתם באמת מצפים מיצורים הישרדותיים ומבוהלים שהמוח שלהם בקושי עובד על 7 אחוז ויש להם בערך 0.2 מודעות קבוצתית - לעשות את כל זה בו זמנית, וגם להמשיך לנהל חיים ולתפקד? הכי מוגזם הוא שמהר מאוד צריך להתחיל להבין מה האדם שמולך צריך, מה הוא לא יכול לשאת, איפה אסור לגעת, מתי להתקרב, מתי לשתוק, מתי לשאול, מתי לשלם ומתי להפסיק לעשות פרצופים של "אני גבר מושלם, גם שף, גם רגיש, גם אופנוען וגם משלם. תתפעלי".

אסף מתקדם פי שלושה מהר יותר מניב, וזה גורם לו לא לראות אותה. הוא לא רואה שיש שם אישה שנלחצת ממחוות גדולות מדי, מוקדם מדי. אישה שהעצמאות שלה חשובה לה, שהביטוי שלה חשוב לה, שלא מחפשת מישהו חתיך על אופנוע שישלם עליה, אלא שותף אמיתי שרואה אותה.

לכאורה הוא עושה הכל נכון. הוא מנשק אותה בבוקר כשהוא קם, נותן לה להתעורר לבד בשקט, מביא קפה, מנקה, מטייל עם דילן, מסדר את המיטה, מבשל ארוחת ערב, יצירה שהוא בוחר לקרוא לה "חשיפה". אסף מגיע עם המון ציפיות לתגובה שלה. והיא מגיבה. זה מבהיל אותה, לבוא הביתה ולגלות השקעה ברמה של לאב בומבינג, שמחייבת גם אותה. מהרגע הזה הגוף שלה שומר מרחק, עוד לפני שהמוח שלה יודע למה. הוא רוצה לשבת לידה, היא מעדיפה מולו. הוא רוצה לשלם, לה זה גורם להרגיש קטנה. בזמן נסיעה על האופנוע, במקום לחבק אותו, היא שמה לו ידיים על הכתפיים. היא ממש מקפידה להשאיר מרווח ביטחון ביניהם.

אסף מאמין שעבודה קשה מנצחת כישרון, והוא רואה ככה גם ספורט, גם את החיים, ואולי גם זוגיות. הוא לא רצה רק להכין ארוחה. הוא רצה שהיא תתרגש, ותבין איזה גבר עומד מולה. זו כביכול נתינה, אבל למעשה הוא מחכה שההשקעה תחזור אליו בצורת התפעלות, התקדמות ואישור. זה לא בהכרח מניפולטיבי, אבל זה מכביד. כי כשמישהו מתאמץ עלייך יותר מדי, מוקדם מדי, את לא בהכרח מרגישה אהובה - את עלולה להרגיש חנוקה.

אבל כל זה לא משנה כלום. יש בעיה עם הצחוק. הצחוק שלו לא נשמע אמיתי, וגם קצת מקריפ, ותמיד היא מצטרפת אליו בצחקוק לא קשור משלה, שגם נשמע מזויף. אישית אני חושבת שרק האקורד שהצחוקים שלהם יוצרים יחד הוא סיבה מצוינת לחתוך כבר עכשיו.

איזה מזל שיש אותם כי הם מושלמים וחמודים ובא לי לראות אותם כל הזמן. התקשורת שלהם טובה לי, המגע שלהם נעים לי, הראייה שלהם אחד את השני, הרצון הדדי. הם פשוט וואו. וזה לא וואו של זיקוקים. זה וואו של שני אנשים שלא צריכים להפיק את הרגע, לא להאיץ אותו, לא לנהל אותו ולא להוכיח שום דבר.

אחרי זוגות שמביימים כיף, מאיצים אינטימיות או מנהלים כאב כאילו הוא אירוע לוגיסטי, פתאום מגיעים שני אנשים שלא נבהלים אחד מהשני. לא מהקרבה, לא מהעומק, לא מהשקט, ולא מהבכי. החדשות הרעות על סבתא שלה היו הזדמנות לראות תקשורת אוהבת מהי. הוא נותן לה לבכות, לא נכנס לה מדי, לא נרתע, לא מתרחק, לא ממציא שהיא צריכה ספייס, ומסיים את הערב עם: "יפה לך גם כשאת עצובה". זה משפט קטן, אבל הוא עושה דבר גדול: הוא אומר לה שגם כשהיא לא מצחיקה, לא קלילה, לא זוהרת ולא בשליטה - היא עדיין אהובה ורצויה. הרבה אנשים יודעים להיות בני זוג כשהכול נחמד. מעט אנשים יודעים להישאר נוכחים כשמישהו מתפרק. דור לא מנסה לפתור. הוא פשוט נשאר. יאללה שיודו כבר שיש להם ילד משותף ונחיה כולנו הפילי אבר אפטר.

המשבר שנולד בפוקס הום מראה ממש ברור את הפער בסגנון ההתמודדות ביניהם: אביתר דווקא רואה בזה הזדמנות להעמיק. רגע, צריך לחשוב על זה. ואז לחשוב על זה עוד. ואז להיתקע על זה יום יומיים, ללכת למילואים, לקבל הארה בשנ"צ ולחזור עם מסקנה. כשהצורך שלו לדבר נתקל באטימות שהיא החזיקה כמגן, יצא שהיא מאשימה אותו בהגזמה ועושה לו גזלייטינג.

נטע לא נותנת לעצמה לשקוע ברגשות לא אופרטיביים, כי בעמוקים בולעים הרבה מים. כשקשה לה היא תתנתק, תתנהל בצורה טקטית, ותטרוק את זה. הכוונה שלה טובה. היא מתוקה וחכמה, והיא הכי משתדלת להיות מסיבות וקייאקים ופאן פאן פאן, אבל מתעלמת מהכאב של עצמה - פשוט סותמת את הצינור, שלא יגלוש לה החוצה. אבל הבעיה עם צינורות סתומים זה שכשמשהו לא יוצא, גם שום דבר לא נכנס.

אישה שמתעוררת כל יום בארבע בבוקר כבר כמה שנים היא לא "פאן פאן פאן", וזוגיות לא פוגשת רק את הגרסה שמתפקדת. זוגיות פוגשת גם את מה שקורה בארבע בבוקר, כשאין חבר'ה, אין קיאקים, ואין את פוקס הום להאשים. אם היא מתעוררת בלילה ומרגישה בודדה אבל "מתחשבת" בו - סבבה. אם אחר כך היא מודה שהיא מתאכזבת שהוא לא התעורר מעצמו, זאת בעיה. אי אפשר להחזיק שני רצונות סותרים ולצפות שלא יצא עקום.

נועה ואריאל מזכירים לי כל התחלה גרועה שהייתה לי בחיים, כל פעם שהייתי לא אותנטית, לא הרגשתי בנוח, לא הרגשתי בבית, רציתי לברוח. אריאל נראה כמו מישהו שרוצה פשוט לקום, לפתוח את הדלת, ולנוס על נפשו. מזל שקנו לו מכונת פסטה שמעסיקה אותו מספיק כדי לשרוד עוד ערב של הפקת פאן.

מה עושים היום? מכינים ארוחת שישי. לא קוסקוס ועוף, כי נועה לא כל כך בקטע של לבשל, אבל חולה על אומנות סידור הדגים. היא אוהבת לסדר דגים נאים אחד ליד השני ולקשט אותם עם עלים וחלקי גמבה. בהתחלה זה נראה טוב - היא חותכת ומסדרת, הוא עסוק עם מכונת הפסטה, ואז היא חייבת להרוס: "אריאל, תספר לי בדיחה. משעמם לי ממש". למה? כי לפי נועה הכנת ארוחת שישי אמורה להיות משהו כיפי.

לא יודעת מאיפה היא הביאה את התמונה המוטעית הזו שבה אנשים שמכינים אוכל ביחד בשישי גם קופצים יחד על הספה לצלילי אנה זק. הרי היא כבר יודעת שהוא לא טיפוס משתטה, שזה מביך אותו, שזה לא בשבילו. אבל היא קרציה: "מאמי, בוא נדבר. משהו קליל, בדיחה". ואז הולכת לספה ומנסה להכריח אותו: "אתה חייב לשיר איתי!".

למה לקחת בן אדם ששונא את זה, ולשדל אותו לקפוץ על ספות, לפזז בחנויות, לספר בדיחות, ולבדר אותה תוך כדי צילומים בים? היא חושבת שהיא מכניסה קלילות. אבל היא מביימת אותו. כשאני חושבת על הסיטואציה בחדר, זה באמת נראה כאילו היא מנסה לעשות טלוויזיה יותר מכל דבר אחר, כי נדמה שאכפת לה בעיקר איך היא יוצאת כלפי חוץ, ואריאל יודע את זה.

בסוף הערב היא עדיין קפצה בסלון, לא ליד אריאל, אלא ליד שני אנשים שלא ראינו קודם, שאגב, נראו עוד פחות נינוחים ממנו. אבל למי אכפת? לנועה בטוח לא. העיקר שהיא באאוטפיט לבן עם חולצת בטן ושהאירוע מצטלם מעולה. הזוגיות כבר תסתדר בעריכה.