פרק 1
ניו יורק, 1919
ליליאן קרטר עמדה מעורטלת למחצה, זרועה האחת היתה מורמת כמו של רקדנית בלט, האחרת נחה בקלילות לצד גופה, ובתנוחה זו חישבה כמה זמן תוכל להמשיך להתחמק מתשלום שכר דירה לבעל הבית שלה, העצור כעת. אם מר ווֹטקינס ישוחרר מיד, היא תיאלץ להתחמק ממנו עד שתצליח לצבור את הסכום הנחוץ לתשלום עבור דירת שני החדרים השכורה בבניין מתפורר של חמש קומות ברחוב שישים וחמש. משימה לא פשוטה כלל כיוון שמר ווֹטקינס ואשתו גרו בדירת הקרקע של הבניין. חצי הכוס המלאה היתה שבני הזוג ווטקינס החליפו ביניהם צעקות בקטטה איומה הבוקר, והצווחות נמשכו לפחות ארבעים וחמש דקות, עד שלבסוף השתרר שקט. זמן לא רב לאחר מכן, כשליליאן יצאה לעבודה, היא חלפה על פניהם של השוטרים שעלו במדרגות מהרחוב. אולי הפעם הם יחזיקו את האיש המעצבן במעצר כמה ימים, ללמד אותו לקח. אם כי אין לומר שהיא רחשה אהדה מיוחדת לאשתו הבולדוגית. גברת ווטקינס פיתחה שנאה כלפי ליליאן מהרגע הראשון שראתה אותה, וזו התעצמה אחרי שגילתה ממה ליליאן מתפרנסת.
"אנג'ליקה, הכיסוי שלך נפל. שוב."
מר רוֹסי, שהחזיק בידו האחת כלי עיצוב חמר עשוי מעץ תאשור, ובידו האחרת מטלית, המתין. אפילו אחרי שש שנותיה כמודל, ליליאן טרם התרגלה לפנייה אליה בשם הבמה שלה, השם שקיטי, אמה, בחרה כדי להגן על שמה הטוב של המשפחה, בדיחה בפני עצמה. היה אפשר לחשוב שהם ממשפחת אסטור או משהו. ליליאן הרימה את יריעת המשי אל כתפה והשאירה רק שד אחד חשוף. הבד היה חלקלק וסירב להישאר במקום.
מר רוסי היה עובד זריז, ודמות החמר שלפניו היתה כמעט גמורה. יש להניח שזה יהיה יום העבודה האחרון שלה, והיא עומדת לפניו רק שעה. היום, עד כה, היא השתכרה שבעים וחמישה סנט. קצת יותר מסנט לדקה. היא רתחה על עצמה שלא גבתה יותר. לפני שקיטי מתה, בפברואר, היא אמרה לליליאן לדרוש לפחות דולר לשעה, אחת מיותר מתריסר ההנחיות שקיטי זרקה אל ליליאן בין התקפי השיעול, כאילו ניסתה לספק חיים שלמים של ליווי הורי לפני לכתה. ליליאן היתה אמורה לרשום את הדברים, אבל היא היתה עסוקה מדי משום שנאלצה להכין תה ולהביא שמיכות ולהזעיק שוב ושוב את הרופא שהיה עסוק מדי עם חולים אחרים בשפעת הספרדית ולא בא.
"אנג'ליקה, בבקשה."
הכיסוי נפל. שוב.
"קר פה. נראה לי שהוא נופל כי אני רועדת. אולי אתה מוכן להבעיר את האח?"
עיניו השחורות והבולטות של מר רוסי היו מודגשות בגבות עבותות, אבל קולו הגבוה עד גיחוך נטרל כל שמץ של איום. "אין לי במה להסיק. היום אחד באוקטובר, לא קר בכלל."
"אבל אתה לבוש."
"אני מצטער, אנג'ליקה. את צריכה הפסקה?"
הוא התייחס אליה בנימוס מופלג מאז הידפקה על דלת הסטודיו שלו בשבוע שעבר ושאלה אם הוא זקוק למודל. כיוון שזיהה אותה בו-במקום פלט גניחה, והיא נדחפה פנימה ולא הפסיקה לדבר עד שהסכים לאפשר לה לדגמן. כיוון שרק לאחרונה הוא שכר את הסטודיו בבניין הפופולרי לינקולן ארקייד באַפֶּר וֶסט סַייד, הוא עדיין לא הספיק לשמוע מהשוכרים האחרים, הוותיקים, שבגיל עשרים ואחת הבשל, היא כבר היתה גמורה.
"לא, אני לא צריכה הפסקה, זה בסדר." יש לה מזל שהיא קיבלה את העבודה הזאת, היא הזכירה לעצמה, העבודה השנייה בלבד שלה מאז פברואר, נצח במונחים של עולם האמנות של ניו יורק.
אבל במקום להמשיך, מר רוסי מחה את ידיו בסינר והתקרב אל הבמה שהיא עמדה עליה. "את יכולה לעמוד קצת בזווית?" הוא הדף מעט קדימה את מותנו השמאלי כדי להדגים. "ולפנות קצת ככה."
גופה התקבע מוכנית בתנוחה המבוקשת.
"כן, זה יותר טוב." אבל פניו לא הביעו שביעות רצון. היא ידעה למה. מותניה ורגליה כבר לא דמו לפסלים מוקדמים שלה שהוא ראה. הקווים הנקיים שזכו בעבר לתהילה כהתגלמות השלמות הקלאסית היו מרופדים יותר עכשיו, אם להתבטא בעדינות. מאז מותה של קיטי היא הרגישה בקרביה רעב מכרסם שלא ידע שובע אלא עם סוכריות חמאה ועם פאי לימון מרנג. החצאית הסתירה את קפלי השומן בפגישתם הראשונה. "אולי תני לבד ליפול על הרגליים עד למטה."
פניה בערו מבושה. האירוניה הזו - שהיא מצטערת שעליה לכסות את גופה, ואילו רוב הנשים היו מתמלאות בושה אילו נאלצו לחשוף אותו, - מילטה מפיה צחקוק עצבני.
מר רוסי התבונן בה. "הכול בסדר?"
"כן, רק קצת עייפה. בעלי הבית שלי פרצו במריבה סוערת השכם בבוקר. לא ישנתי הרבה."
"צר לי לשמוע." הוא מצמץ כמה פעמים כאילו רצה לומר עוד משהו וחזר למודל החמר. הדממה בסטודיו, שבדרך כלל השרתה עליה רגיעה דמוית טרנס, הטרידה את מנוחתה היום.
היא הרימה יד אל ראשה. התשישות של החודשים האחרונים הכבידה עליה. "אתה יודע מה, אולי בכל זאת נעשה הפסקה, אם אתה לא מתנגד."
מר רוסי הניח את כלי העבודה על השולחן לידו ברעש. "בסדר גמור." הוא הצית סיגריה אבל לא זז מהמקום, כאילו התכונן להתחיל שוב מיד.
"אולי אני יכולה לשתות קפה מהיר?" היא שאלה.
הוא לא ענה אבל נכנס למטבחון מאחור. גם הסטודיו שלו, כמקובל בלינקולן ארקייד, היה מצויד במיטב השכלולים המודרניים, שמשכו בשנים האחרונות את הציירים והפסלים מגריניץ' וילג' לצפון העיר ויצרו בוהמה חדשה שכונתה "מושבת האמנים של רחוב שישים ושבע." קיטי צפתה בשלב מוקדם את מגמת הפנייה צפונה ושכרה דירה ממערב לברודווי, ומשמעות הדבר היתה שהן נתקלו בקביעות במעסיקים פוטנציאליים בדואר ובמכולת. ליליאן היתה מעדיפה דירה דו-מפלסית בבניין החדש של אוטֶל דֶז ארטיסט, עם התקרות הגבוהות והזוהר הגותי, אבל קיטי סירבה בטענה ששם יקר מדי. כיוון שחשבון הבנק של ליליאן צנח בתלילות בחודשים האחרונים, היא ידעה להוקיר את ההחלטה הזאת.
אלא שלולא התגוררו בבניין העלוב של מר ווטקינס, בצפיפות עם כל הדיירים האחרים, אולי אמה לא היתה נדבקת במחלה.
מר רוסי חזר עם שני ספלי קפה ונתן לה אחד. היא ירדה מהבמה והשתרעה בתנועה מתורגלת על צדה על אחת מהספות שעמדו בזוויות מוזרות בסטודיו. היא זיהתה את הספה הוורודה הבלויה.
"קיבלת אותה מלוּקמן, נכון?"
מר רוסי התבונן בספה בתהייה. "אני מניח. כשרק התמקמתי כאן, מצאתי כמה רהיטים זרוקים במרתף. סטודיו לוּקמן נמצא שתי קומות מעלי, אז זה לא יפתיע אותי."
"על הספה הזאת הוא פיסל אותי ל'זיכרון.'" היא המתינה לתגובתו.
"איזה מהפסלים זה?"
אוף, באמת. "מצבת הזיכרון לטיטניק? לזכר איידה ואיזידור שטראוס?"
מר רוסי הנהן במרץ. "כמובן. שמעתי עליה אבל לא ראיתי אותה. כי רק לא מזמן הגעתי הנה. יש הרבה מקומות בעיר שעוד לא ביקרתי בהם."
היא נהנתה מהעבודה. ללוקמן, אף על פי שהתנוחה שהוא ביקש היתה מאתגרת, ספק לשכב על הצד ספק לשבת על ספה עם רגל אחת משתלשלת כלפי מטה. לפני שהם התחילו, הפסל וקיטי שוחחו על חשיבותה של מצבת הזיכרון שהנציחה את זכרו של זוג עשירים שנספו יחד על הטיטניק לאחר שהאישה ויתרה על מקומה בסירה למשרתת שלה ובחרה למות עם בעלה. הם נראו לאחרונה יושבים יחד על כיסאות נוח באונייה שהלכה ושקעה במים הקפואים. הפסל המוגמר, לוקמן הסביר, יביט למטה אל ברכת השתקפות, וכשליליאן היתה שרועה בתנוחה, היא שקעה בהרהורים על החדווה שבאהבתם של בני הזוג, על העצב שבמותם הנורא. התוצאה המוגמרת היתה דוגמה מעולה של דמותה המפוסלת, והיא היתה גאה בה מאוד.
ומר רוסי אפילו לא ראה אותה.
"מצבה יפהפייה," היא אמרה. "יצירת אמנות אמיתית."
"ברגע שתהיי מוכנה, הייתי רוצה להתחיל שוב."
היא הספיקה ללגום רק לגימות אחדות. "אכפת לך שקודם אגמור את הקפה?"
"תקשיבי, אנג'ליקה. כבר עשינו שתי הפסקות."
"מה אתה רוצה להגיד? שאני מושכת זמן?" בדיוק מה שהיא עשתה, כמובן. כל חמש-עשרה דקות נוספות הן עוד שמונה-עשר סנט.
השפם שלו רטט כששילב את זרועותיו.
הוא הוזהר. אחרי שהוא כבר הזמין אותה לעבודה, הפסלים האחרים כנראה אמרו לו שאבד עליה הכלח, שהיא כבר לא יקירת הבוהמה.
אולי אם הוא היה רואה את "זיכרון" הוא היה מתרכך ומעריך את הישגיה. "מר רוסי, אני מציעה, אם יש לך זמן, שתיקח לך חופש באחד הבקרים ותלך לראות את האנדרטה. זה קצת צפונה מפה, בווסט אנד ורחוב 106."
" אין לי זמן לקחת חופש בבוקר. אני צריך לעבוד, יש לי הזמנות."
"אבל, באמת, אני עובדת בזה כבר שנים, ותסמוך עלי, אתה תמיד יכול לבקש עוד זמן. מזמיני העבודה תמיד מוכנים ללכת לקראת האמנים במובן הזה."
"כן. שמעתי שאת ותיקה בעסק. כמה שנים את כבר עושה את זה?"
"התחלתי כשהייתי בת חמש-עשרה."
"ודאי. אני מלא התפעלות מכל דמויות העבר שלך. הענקת השראה לרבים מאוד." מבטו נדד אל מותניה.
בעבר. הענקת.
הוא נאנח. "אולי נפסיק להיום? את נראית עייפה."
"לא, הכול בסדר איתי, באמת." היא פנתה לחזור אל הבמה, נתקלה ביריעת הבד ומעדה. היא התעשתה במהירות, עלתה והמתינה להוראות. אסור לה לאבד את העבודה הזאת. אם תאבד אותה, לא יהיה לה כסף לאוכל, קל וחומר לשכר דירה.
"זה לא בסדר, לצערי. אני יכול לשלם לך על הזמן כמובן, אבל אולי כדאי לי לעשות הפסקה ולחשוב מחדש על היצירה הזאת."
"בבקשה, מר רוסי. אני מצטערת." היא השתדלה לא להתחנן. אילו קיטי היתה פה, הם היו צוחקים יחד. אמה היתה מחניפה לו על שפמו העבות ועל ידיו החזקות ומקניטה אותו כשהיה מסמיק.
כמה היתה זקוקה לאמה עכשיו. בשבועות שאחרי מותה של קיטי, הידיעה נפוצה והצעות העבודה זרמו אליה בזו אחר זו, כי האמנים התגייסו לתמוך בליליאן ולוודא שהיא מסתדרת. אלא שבאותם ימים אפלים וקרים היא לא היתה מסוגלת לצאת מהדירה חוץ מאשר לסידורים החיוניים ביותר. היא שכבה על הספה התפוחה והתכסתה בכסת, מדי פעם ישנה, מדי פעם בהתה בתקרה הסדוקה והתעלמה מכל הניסיונות לדבר על לבה. בלי אמה שתשייף את הפינות החדות של חייה, ליליאן לא הצליחה למצוא אחיזה לרגלה. היא התבוססה בצערה באופן שקיטי לא היתה סובלת בשום אופן, דבר שרק הוסיף לצערה. אחרי שנים שהאשימה את אמה שהיא שתלטנית ומגוננת מדי, לרבות המריבה הסוערת ביניהן לפני שחלתה, המועקה הכבדה שלא הרפתה מליליאן הוכיחה שהיא אבודה בלעדיה.
יותר מכול היא רצתה שאמה שוב תוציא אותה מדעתה באחת מהמוני הדרכים ששיגעו אותה: צחוקה המתכתי, הזמזום החרישי כשהיא ניגבה את הכלים. היא רצתה לראות עוד פעם אחת את העיניים בצבע שקד, שהיו בבואת העיניים שלה רק עם קורי קמטים בזוויותיהן. ביחד הן היו צמד יוצא דופן. כשליליאן ראתה את אמה מתפרקת במהלך המחלה - האישה שהיתה אחד מאיתני הטבע נהפכה לברייה ילדותית וחלושה, שנאחזה בידה וייבבה מכאבים - היא נשברה.
ליליאן נוכחה לדעת שלא תוכל לכפות על מר רוסי להזמין אותה שוב ויצאה בדרכה אל המזנון מול בניין מגוריה. היא גוועה מרעב והשתוקקה למרק תפוחי אדמה ולפרוסת פאי. אמה לא היתה מרשה בשום אופן פריקת עול כזאת.
אבל פעם אחת בלבד לא יכולה להזיק. מחר תהיה זהירה יותר ותאכל רק קופסת סרדינים. היום, אחרי היחס של מר רוסי אליה, מגיע לה משהו קצת מיוחד.
עדת שוטרים עמדה מעבר לכביש על מדרגות הבניין שלה. מוזר שהם עדיין כאן. אולי מר ווטקינס שוב תקף את גברת ווטקינס. אם כן, ליליאן תוכל להמשיך לעכב את הצ'ק של שכר הדירה, כל עוד הוא במעצר. זה יהיה מצוין. אמא תמיד אמרה שהמזל משחק לליליאן, כי הרי היא נקטפה משורת רקדניות בוודביל ונעשתה המוזה של האמנים הדגולים ביותר של המאה הזאת.
ואמא לא טעתה אף פעם.
"ארמון המגנוליות" / פיונה דייוויס. מאנגלית: עידית שורר. 384 עמודים. מטר הוצאה לאור.