לפני קצת יותר מעשור, הקולנוע הישראלי עדיין היה גורף פרסים בינלאומיים על בסיס קבוע. אחד מהם היה של "אנה" המצוין של אור סיני, שזכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2015. מעבר לפסלון, המנצחת בקטגוריה גם זכאית לכך שסרטה העלילתי הארוך הראשון יוקרן בריביירה. עשור לאחר מכן, הבמאית השלימה את הסרט הזה, "מאמא" שמו. למרות המצב הפוליטי, הפסטיבל היוקרתי נדרש לעמוד בתנאי התחרות ולהקרין אותו בהקרנת בכורה עולמית בשנה שעברה. היחס אל היוצרת הישראלית היה קר בהרבה מאשר בפעם הקודמת, וגם הסיקור התקשורתי השתנה כמובן.
"כל הזמן שאלו אותי שאלות פוליטיות, שלא קשורות לסרט", היא מספרת בריאיון לרגל הפצתו של "מאמא", שסוף כל סוף עולה אצלנו באולמות בסוף השבוע. "הייתי איתו גם בכמה פסטיבלים בינלאומיים אחרים בשנה האחרונה, ותמיד הסתכלתי על במאיות שייצגו מדינות אחרות, למשל איטליה או ספרד. קינאתי בהן, שפשוט איפשרו להן לחגוג את היצירה שלהן, בשעה שאיתי זה ממש לא היה כך".
אז בוא ננסה לעשות זאת אנחנו, ונדבר על הסרט עצמו, שינסה לכבוש כעת את לב הקהל הישראלי, ומתחרה השנה גם על פרסי אופיר ועל הזכות לייצג אותנו באוסקר האמריקאי. יבגניה דודינה, שכיכבה גם ב"אנה", מככבת כאן כאישה פולנייה העובדת כמנהלת משק בית של וילה בקיסריה (לא של משפחת נתניהו, אל דאגה). היא חוזרת לביקור מולדת בכפר הפולני העני שממנו הגיעה, ומגלה כי בני משפחתה הלכו בדרך אחרת ממה שקיוותה, מה שמוביל להתנגשויות בלתי נמנעות.
למרות שהסרט מתרחש הרחק מכאן, הרקע שלו אישי. "אימא שלי חולה בפרקינסון, כבר הרבה שנים", מספרת סיני. "לפני כמה שנים, ההורים שלי הכניסו עובדת זרה הביתה. הם הוסיפו בשבילה חדר, וזה שינה את כל הדינמיקה. אבא שלי הוא אדם פרקטי, והרגשתי שהוא מתייחס אליה כמו פונקציה יותר מאשר כבן אדם. באופן כללי, אני מרגישה שהנשים הללו שקופות מבחינתנו. כשאני התחלתי לדבר איתה, הבנתי שהיא מבוגרת ממני בכמה שנים בלבד, שהיא מצחיקה, ושיש לה המון סיפורים. הדיאלוג בינינו שינה את הדרך בה אני מסתכלת על נשים כמוה, ורציתי לעשות את הסרט הזה כדי לשנות את הפרספקטיבה לעוד אנשים".
הסרט מתחיל בסצינת סקס בינה למאהב שלה, הגנן השחור של המשפחה הישראלית, בעצמו מהגר עבודה מאפריקה. למה בחרת להתחיל ככה?
"כי בין השאר, העובדת של ההורים שלי סיפרה לי שיש לה מאהב. אני חושבת שהסקס ממחיש שהיא הרבה יותר מאשר קורבן שמקריבה את חייה בעבודה שחורה למען המשפחה שלה - יש לה חיים עשירים ובתוכם גם חיי מין ואהבה תוססים. בתחקיר שעשיתי, גיליתי שלעתים קרובות הנשים הללו באות מחברה שמרנית, והמרחק מהבית מאפשר להן שחרור שאין להן במולדת. זה יוצר קונפליקט מעניין בעיני, כי הן נמצאות פה בסוג של עבדות, אבל דווקא היא מאפשרת להן חופש שבחיים לא יהיה להן בבית. לעובדת של ההורים שלי, למשל, חיכה במולדתה גבר אלים ושיכור שחיתנו אותה איתו בכפייה, אבל בארץ היא חוותה זוגיות אוהבת והדדית".
לא חששת שסצינת סקס בפתיחה תרחיק את הקהל - בעיקר הקהל השמרני והבורגני שבדרך כלל מאכלס את הסינמטקים אצלנו?
"את האמת, אני לא חושבת מה יחשבו על הסרטים שלי. אולי זה לא לטובתי, אבל אני באמת חושבת רק על מה שידליק אותי. לא היה מצב שאעשה את הסרט בלי הסצינה הזו. אני מבינה שזה משהו שיכול להביך אנשים, אבל אם כבר, אז לדעתי אין מספיק סקס בסרט".
המשפחה שלך ממש לא עשירה כמו המשפחה בסרט. למה תיארת את המשפחה שהיא עובדת אצלה כמיליונרים מקיסריה? ולמה כתבת את הגיבורה כפולנייה ולא כסרי-לנקית, כמו העובדת של ההורים שלך?
"הפערים המעמדיים הם חלק מהותי מהסרט, כי המוטיבציה של הגיבורה היא לאפשר למשפחה שלה לטפס בסולם הסוציו-אקונומי. הקצנתי את העניין המעמדי בשביל הדרמה. לגבי המיקום במזרח-אירופה, זה פשוט: רציתי להמשיך לעבוד עם יבגניה. במקור היא היתה אמורה לגלם אוקראינית, אבל לא התאפשר לצלם שם בגלל המלחמה, אז החלפנו לפולין. אין פה פגיעה באותנטיות: בתחקיר שלי גיליתי שיש בארץ גם הרבה עובדות מאזור מזרח-אירופה".
עד כמה הגיבורה הזו היא תוצר של העבודה שלך ועד כמה היא של יבגניה?
"אני חושבת שהיא הלחם של שתינו. בעשיית הסרט שמתי לעצמי כמטרה שהגיבורה לא תהיה קורבן, ובגלל שיבגניה אישה כל כך חזקה, לא היתה סכנה שזה יקרה. כשעבדנו יחד על הסרט הקצר, יבגניה ואני הרגשנו שיש לנו חיבור חזק, שאנחנו מבינות אחת את השנייה בלי לומר הרבה. היה לי ברור שאנחנו חייבות לעשות גם סרט ארוך - כי סרט קצר זה לא מספיק".
"בדרך כלל, לפני שמתחילים לצלם אומרים לכל השחקנים בסצינה מה הם עושים ולאן הם הולכים. עם יבגניה ב'מאמא', הצלם מתן רדין ואני הבנו שזה לא יעבוד. צריך לתת לה לעשות את מה שהיא מרגישה, ואז הסצינה תעוף. עשינו חזרות, ראינו מה יוצא לה באופן טבעי, ולפי זה זזנו עם המצלמה".
למה החלטת לקרוא לסרט "מאמא"?
"במשך רוב העבודה עליו, קראנו לו 'בית', אבל יש מיליון סרטים בשם הזה. בסופו של דבר, די ברור מה הסיפור המרכזי בסרט, והוא בין הגיבורה לבת שלה. הרבה נשים כמוה יוצאות לעבודה בישראל עם תוכנית סדורה לגבי העתיד של המשפחה שלהן, והילדים הם מי שאמורים להגשים את התוכנית - אז היה טבעי ללכת לכיוון הזה. הדרמה שזה מוביל אליה נכנסה לתסריט בשלב מאוחר, ונולדה מתוך השיחות שהיו לי בזמן התחקיר".
בלי לחשוף יותר מדי, אפשר לומר שבין האימא לבת נוצר קונפליקט דרמטי ביותר סביב מעשה יוצא דופן שהאימא עושה. איך הקהל מגיב לו עד כה?
"הצופים מגיבים לכך בקיצוניות. יש מחנה שתומך באימא ויש מחנה שמצדד דווקא בילדה שלה. אני כמובן מבינה את שני הצדדים".
עובדה לא חשובה לגבי הבמאית: לסבא שלה קוראים משה סיני, אבל לא מדובר בכדורגלן. אין לה קשר משפחתי אליו והיא בכלל לא מתעניינת בכדורגל או במונדיאל, אבל כשהציגה את הסרט לאחרונה בניו יורק, נקלעה בדיוק לחגיגות ההיסטוריות של הניקס. היא חצי-הונגריה וחצי תימנייה, ואומרת על הצד המזרחי - "הם הכי משתכנזים בעולם ואין אצלנו זכר למזרחיות".
יש בסרט משהו ישראלי בעיניך? בעיני באותה מידה זה היה יכול להיות על פולניה שעובדת באנגליה.
"אני מסכימה. צפיתי בו מחדש לרגל היציאה ואמרתי לעצמי 'מה זה הסרט הפולני הזה? איך יצא לי סר
ט כל כך פולני?' הצילומים בפולין היו חוויה משוגעת. מכבדים שם את הבמאית בצורה מטורפת. בישראל אני רגילה לכך שכל עוזר תאורן ייתן לך עצות, אבל בפולין זה לא קורה. צילמנו בכפר והכינו לנו תפוחי אדמה ופירוגי. היתה אווירה של טיול שנתי שמצלמים בו סרט. זה היה כיף".
בפסטיבל הקולנוע ירושלים יתקיים בשבוע הבא פאנל בכותרת "איך להציל את הקולנוע הישראלי?". מה התשובה שלך?
"מה אפשר לעשות חוץ מלהמשיך ליצור? בעולמי הצר זה הדבר היחידי שאני יכולה לעשות. אם אני נכנסת למחשבות על העתיד זה יוצר חוסר אונים. כשאני נכנסת לתוך העולם שלי, יוצרת וכותבת, אז דברים קורים".
מה ההורים שלך אמרו על הסרט?
"הם אוהבים אותו כמובן, אבל אף פעם לא אדע מה הם חושבים לעומק. הם לא נותנים תשובות מפורטות".