גבר בן חמישים ושתיים, אלמן, פוגש אישה בערב אליו הוזמן אצל חברים ומתחיל ביניהם סיפור אהבה. היא צ'לנית שמנגנת ברביעייה קאמרית ומלמדת גם באופן פרטי בני נוער וילדים. הוא מתרגם - בעיקר ספרות מתח צרפתית - אבל לא רק.
הנפש של הגבר עולצת "כמו אפרוח ברגע הבקיעה מהביצה". היה חושך ופתאום נכנס פס אור לתוך חייו הכבויים. לכאורה הכל צריך לזרום מכאן קל ופשוט.
"הוא אוהב אותה והיא אותו. זה נחמד. זה נחמד", כמו ששרו פעם החברים של נטאשה (שני סיפורי אהבה קטנים) אבל זהו שלא. ממש לא.
כל מה שיכול להסתבך מסתבך בנובלה החדשה והמצוינת של דרור משעני "הזדמנות לפני אחרונה" (הוצאת אחוזת בית). מסתבך כמעט בדרך שאין לה תיקון ותקנה.
באחד הראיונות שנתן משעני לרגל יציאת הספר, הוא סיפר שהכתיבה התחילה הפעם מרגע השיבוש ולא מהרגע שבו ניצתה האפשרות לאהבה, והאמירה הזאת מלמדת יותר מכל על האפשרויות הגדולות שמעניק הז'אנר הזה של ספרי המתח וה-crime fiction שמשעני בוחר לא פעם לכתוב בו ולפעול בתוכו.
מטבע הדברים ובגלל הרצון המובן להימנע מספוילרים, לא אחשוף מן הסתם מהו בדיוק אותו crime שאותו מבצע אלי, הגבר האלמן גיבור הנובלה, אבל אגיד רק שכמו בפיצוץ גרעיני מבוקר, נראה שהרגע הזה, שחומק מתוך סך הפעולות הבורגניות הרגילות, מאפשר הצצה נדירה לתוך תהום הנפש - תהום שבתוכה מתרוצצים יצרים עזים כמו אשמה, ורגש שמבקש להחריב ולנתץ את הכל.
זוהי אם כן מעלתו הגדולה של הז'אנר הזה - העובדה שהוא מציע את האפשרות למין "פיצוץ" כזה. רגע שבו נחשפים יסודות סמויים של הנפש. יסודות שהקיום הבורגני טורח בדרך כלל בכל כוחו ובכל מאודו להסתיר.
במובן הזה משעני "מתכתב" כמו שהיה נהוג פעם לומר, עם יצירות כמו "הסוד המשותף" של סימנון, או להבדיל עם "רציחות פשוטות", סרטם הראשון של האחים כהן, גם במובן הפשוט של הניסיון ל"קבור ראיות", וגם במובן הזה שבו הראיות "קמות מהקבר" ושבות לרדוף אחריך.
משעני הוא דובר רהוט מאוד ובעצמו חוקר ספרות עתיר זכויות, אבל לזכותו יש לומר שהוא מצליח להשאיר את שלל התיאוריות הספרותיות הרחק מחוץ לשולחן הכתיבה. ה"פעולה" של הגיבור נמסרת לקורא כמעט בלי תיווך פרשני וכך נשמר תמיד גם איזה יסוד מסתורי - אתה מנסה להבין מה בדיוק נחשף אליך לשנייה או שתיים ברגע החריגה או השיבוש שבה נחשפת לתהומות הנפש של הגיבור.
האם מה שנחשף שם ברגע החריגה הוא "תקלה" רגעית, או שהוא חושף איזה יסוד "אמיתי" בנפש של הגיבור. איזה רצון מובלע לחבל בעצם בקשר שנוצר בינו ובין ליה הצ'לנית. להביא גם את הקשר הזה שנוצר "לקבורה". להמית אותו כמעט ברגע שבו הוא נולד משום שמשהו בו אולי מאיים עליך.
ברגע הזה אני נזכר בסיפורים מוקדמים של הסופר א.ב יהושע - סיפור כמו "תרדמת היום" למשל, שבו הגיבורים שוקעים בתרדמת צהריים עמוקה, המבטאת בעצם איזה יסוד נפשי עמוק שכלוא בתוך נפשם. איזה רצון לנוס מאיזה אחריות בוגרת שהוטלה עליהם לעבר איזה יסוד ילדי. שינה כמו שהות נעימה ומוגנת בתוך הרחם.
אלי, הגיבור של משעני, מתחיל לשקר, מרגע ביצוע האקט החריג שאותו הוא מבצע. שקר שנועד לחלץ אותו מתוך אותו אקט של התפרצות שאת טיבו המדויק תצטרכו כמובן לגלות בעצמכם בזמן הקריאה בספר.
אבל האם השקר הוא גם לא אקט של היחלצות ושל מעין "גאולה" מבחינתו של אלי?
אלי הוא מתרגם, כלומר מריק תוכן משפה לשפה - תוכן שהוא לא המציא ואין לו "אחריות" עליו, אבל אולי דווקא השקר מעניק לו איזה חירות לבדות עלילות עצמאיות משל עצמו. משהו שאולי נמנע ממנו בתוקף העיסוק או התפקיד שהוא בחר לכבול את עצמו אליו. כלומר לשקר יכול להיות גם תפקיד "מבריא" והוא לא רק סימפטום של מחלה.
בכלל משעני משחק יפה מאוד בתוך אזור הצללים והדמדומים הזה - אולי בעצם כדי לחיות ולהתקיים לא שווה תמיד להגיד את כל האמת. לפעמים השקר הוא גם דבר מבורך. הוא מאפשר לכמה יסודות סותרים להתקיים זה לצד זה בלי הצורך לחשוף אותם כל הזמן למלחמה תמידית ונואשת ביניהם.
שוב, מבלי לחשוף יותר מדי, ניתן לומר שהשקר הוא המפתח לתפנית העלילתית בסוף הנובלה ולאפשרות של סיפור האהבה בין אלי לליה להתקיים בכל זאת, למרות מעשה השיבוש הנורא שאלי מבצע.
כמו מתוך תהום שבים ומתגלים אלינו שני יסודות הנפש המפורסמים שעליהם הצביע כבר לפני יותר ממאה שנה זיגמונד פרויד - ארוס ותנטוס. שני הדחפים המולדים והמנוגדים המניעים את נפש האדם. יצר החיים האהבה והמין, מול יצר המוות וההרס העצמי, המבקש לחבל בכל מה שמתעורר לחיים.
אגב בל נטעה לרגע - בשום מקום לא מציג לפנינו משעני את השקר כאיזה ממלכה נכספת או כאפשרות היחידה לקיום משותף. השקרים של אלי שהולכים ונערמים, גורמים בין השאר למחזות אימה של ממש, וניסיונות סחיטה של ליה, בעקבות ההעלמות של הכלב שלה, פליקס. יחד עם זאת משעני יודע לבנות תמונה מורכבת שיש בה אורות וצללים לגבי המשמעות של השקר, או לפחות אי אמירת כל האמת.
באחד הראיונות שנלוו ליציאת הספר, סיפר משעני שאחרי שתמה מלאכת הכתיבה שהתרחשה בקיץ האחרון, הוא היסס אם זה הזמן הנכון להוציא את הספר לאור. אם זה הזמן המתאים לפרסם מעין סיפור אהבה מינורי בין גבר לאישה בזמנים של מלחמה ושל חרדה קיומית מתמשכת, אבל נדמה לי שצילה של המלחמה לא נוטש לרגע את הסיפור שטווה לפנינו משעני ויתרה מזאת - יש משהו נוגע ללב בניסיון של סופר לשלוט לפחות בגורלן של הדמויות אותן הוא בורא, ולנסות לפחות לתת להם מפתח לתיקון וגאולה בתוך עולם שבו אנחנו פחות ופחות שולטים בגורלנו, ונתונים בכל רגע להילכד בתוך סופה שתטלטל שוב את עולמנו מהקצה אל הקצה.
הזדמנות לפני אחרונה. הוצאת אחוזת בית. 155 עמודים.