בפסטיבל הקולנוע בירושלים ה-43 מוקרנים כמה מהסרטים המצופים והמדוברים של השנה. שלושה מהם הוקרנו ממש באותו סוף השבוע: פיורד (זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן), הכדור השחור וארץ אבות (שחלקו את פרס הבימוי באותו הפסטיבל).
אבל ייתכן שהסרט הכי מדובר של הפסטיבל הוא דווקא סרט ישראלי: "עצמאות" של משה רוזנטל, בכיכובו של אסי כהן (בתפקיד קולנועי ראשון שלו מאז "זוהי סדום" מבית "ארץ נהדרת"). הסרט כבר הוקרן בפסטיבל סאנדנס, ועכשיו כשהקהל המקומי מתחיל להיחשף אליו, יכול להיות שזה יהיה הסרט הישראלי המדובר של השנה (בניכוי הבלוקבאסטר "קופה ראשית").
על הנייר, "עצמאות" הוא חלק מז'אנר מכובד שרץ חזק במחוזותינו כבר עשרות שנים: המשפחה הישראלית במשבר. אנחנו בחולון של שנות השמונים, ומשפחת שבת מתמודדת עם ההוצאה לפועל ותספורות מחורפנות כשהילד בועז מגלה סוד נוראי על אביו, סוד שמשכנע אותו שאביו מסכן אותו ואת שאר בנות המשפחה. שנים אחרי הוא יחפש את האב הנעדר במטרה להבטיח לעצמו איזשהו עתיד, ואולי גם מידה של גאולה.
"עצמאות" מתעקש שלא להיראות כאילו נגזר מאיזושהי שבלונה. אבל בניגוד ליותר מדי סרטים ישראלים, רוזנטל (בעזרת הצלם זיו ברקוביץ' והמעצב האמנותי עידו דולב) מתעקש להביא לנו קולנוע מפואר, צבעוני, בוהק, כזה שנהנה לספר את הסיפור שלו, בלי להיצמד לריאליזם המעייף שנהוג בז'אנר.
הסצנה שבה הסוד של האבא מתגלה מבוימת וערוכה כמו מתוך סרט אימה של היצ'קוק, הרגע שבו גיבור הסרט ואחיותיו יוצאים להבין מה הילד ראה נארז כמו מותחן אירוטי משנות התשעים, ובשלוש סצנות שונות הסרט הופך לסוג של מחזמר (פעם אחת בעזרת אילנה אביטל, פעם שנייה בעזרת Air Supply המיתולוגיים ובפעם השלישית בסצנת בר מצווה לפנתיאון). הסיפור לא מתרחק משמעותית מהטריטוריות שהקולנוע המקומי נהנה לצעוד בהן, אבל רמת הגימור היא מהסוג שלא ראינו כאן כבר יותר מדי שנים.
כל זה לא היה עובד בלי צוות שחקנים שבו כל אחד נותן עבודה: השחקן הצעיר יאיר מזור והכוכב העולה עידו טאקו חולקים את התפקיד הראשי של בועז, האחד כילד והשני כגבר צעיר, ושניהם נפלאים, האחד מסרב להיות צוציק חמוד ומתעקש להפוך את בועז לדמות עגולה ומורכבת, והשני פשוט שובר את הלב. קרן צור בתפקיד אם המשפחה מכניסה חיים שלמים של כאב וזעם לסצנות בודדות, מור דמרי ונטע אורבך מקסימות כצמד אחיות תומכות וממשמעות במקביל, ואסי כהן בתפקיד אב המשפחה מזכיר לנו את מה שכל מי שעוקב אחרי ג'ים קארי, רובין וויליאמס או אדם סנדלר יודע כבר שנים: אין שחקן דרמטי טוב יותר מקומיקאי עם ותק.
הפסטיבל המשיך עם הקרנת הבכורה של סרטה החדש של הדס בן ארויה, "איך להרגיש". זהו סרטה השלישי של בן-ארויה (אחרי "אנשים שהם לא אני", "מישהו יאהב מישהו" וסדרת הטלוויזיה של HOT, "קורדרוי"), שמבססת את עצמה כנוכחות דומיננטית בקולנוע הישראלי כבר קרוב לעשור. הקהל לא נוהר, אבל המבקרים והתעשייה תמיד מופתעים להיזכר שיש נשים שמרגישות בנוח לדבר על מיניות בלי להפוך את זה לבדיחה בסגנון עדות לינה דנהאם. צריך לדעת לאן נכנסים כשנכנסים לסרט של בן-ארויה, בלי להיות מופתעים כשהדמויות הראשיות מתייחסות לקוקאין כאל מנטוס ולסקס כאל לחיצת יד.
במובן הזה, "איך להרגיש" אינו חזית חדשה במיוחד: זהו סיפורן של זוהר ושירה, שתי צעירות שחיות בברלין. שירה כבר השתקעה בעיר, זוהר הרגע עברה למטרופולין הגרמני, אין להן כסף ואין להן עבודה אבל הן רוצות להנות מכל מה שיש לעיר הזאת להציע. בתחילת הסרט זוהר נקלעת לדייט נוראי עם גיילן, נבעך גרמני חסר טקט - ולמרות שמדובר בדייט נוראי ברמות תנ"כיות, היא נדלקת עליו מספיק כדי לצאת איתו לאורך הסרט, בזוגיות צעירה ומגושמת שעשויה להפריד בינה ובין חברתה.
בסרט כזה הבוסר הוא חלק מהטעם ולא תוצר לוואי. לא כל סצנה תיראה מיליון דולר, לא כל קאט יישב במקום, ובעוד רגע אחד שמתרחש במועדון יצולם בתנועה רציפה ומרהיבה, רגע אחר שיצולם במועדון יזכיר בערכי ההפקה שלו סרטים ישראליים ונשכחים מתחילת שנות האלפיים. יש כאן כמה סצנות קסומות: מה שאמור להיות זיון פרוע מתעכב בגלל שהבחור לא מצליח לפתוח את עטיפת הקונדום; הגיבורה מגלה כמה היא פטריוטית דווקא באמצע אורגיה; בחורה צעירה מתייפחת כשהיא שומעת את החברה הכי טובה שלה בוגדת בה מהחדר השני.
מצד שני, יש כאן כמה רגעים שנראים כמו מה שהיה צריך להיגנז עוד בשלב התסריט, כמו מונולוג נרגש של הגיבורה על הקושי להיות ישראלית בעולם ששונא אותך רק כי נולדת במדינה של עצמך (גברת, איש לא שאל אותך!). וזה עוד לפני שנדבר על הליהוק הקלוקל של המאהב הגרמני שבמרכז הסרט, מקסמיליאן מונדט. מונדט שחקן די מנוסה ועסוק במולדתו הגרמנית, אך אויה: בגזרת הכריזמה, מדובר בצנון. לעומתו, השחקניות הישראליות עושות עבודה מוצלחת: הרקדנית גל זוסמנוביץ' (שהשתתפה בריאליטי "רק רוצים לרקוד" לפני כתשע שנים) בתפקיד כנה שנהיה מתוק יותר ככל שהדמות שלה הולכת ומתלכלכת, ורומי אבירם (שגם מופיעה בתפקיד קצרצר ב"עצמאות") מוסיפה המון חן וחסד לסרט שצריך את שתי המעלות האלה.
שתי השחקניות הן הנכס העיקרי של "איך להרגיש", סרט שנכתב בזרימה נטולת מבנה וסדר, כאוטי ומבולגן כמו הנשים שמככבות בו. מודה: ברמה האישית, סיפוריהם של צעירים סטלנים וחרמנים לא באמת עושים לי את זה, לא משנה כמה אבוא אליהם בנפש חפצה. יתכן שישראלים אחרים, שעברו בברלין וחגגו בה כמו שצריך, יהנו מהסרט הזה יותר - אני מצאתי אותו מבולבל מדי, והפואנטה, לצערי, לא באמת הגיעה.
עוד בפסטיבל: "פנדה", סרט מהסוג שנראה שקיים בלעדית בשביל פסטיבלי הקולנוע ולא באמת בשביל הקהל הרחב. אם לשפוט לפי הכמות הלא-מבוטלת של יציאות באמצע, גם קהל הפסטיבלים כנראה לא באמת ערוך להתמודד עם סרט סיני בן שעתיים וחצי, בשחור לבן, עם גישה מדיטטיבית ופואטית במיוחד למלאכת הסיפור. עבורי הצפייה השתלמה, אבל חשוב להכיר בעובדה שהחוויה הייתה די מפרכת ומתישה, ובסרט הזה כנראה לא מדובר בבאג אלא בפיצ'ר. אנחנו על גדת נהר נאנג'ינג שבסין, ועוקבים אחרי ארבע דמויות: נערה צעירה מבית אלים, גבר מבוגר שמנסה להציל נפשות אובדניות, אלמן שאיבד את טבעת הנישואין שלו ואת האצבע שמחוברת אליה, ונווד תמהוני שמחפש דרקון (הדמות הכי טובה בסרט - השחקן האן צ'ן נותן פה תפקיד קורע מצחוק ומכמיר לב בעת ובעונה אחת).
הסרט הזה לא בא לבדר אלא לאתגר: הצילום לא תמיד נעים ואסתטי, הסצנות ארוכות, סטטיות ולרוב גם נטולות דיאלוגים, והפואטיקה שלו כופה את עצמה עלינו, הצופים. ובכל זאת, עם מספיק סבלנות, הרגשתי שהיה שכר לעמלי, בזכות מרכיב אחד חיוני: הסרט הזה מאוד אוהב את הדמויות שלו. הסרט מוכן לתת להן רגעים של הומור וגאולה אנושיים ולא רק להתייחס אליהן כאל גיבורות במשל סיני עתיק. זהו לא סרט לכל אחד - אני לא בטוח שהוא אפילו סרט בשבילי - אבל מי שיבוא אליו על הצד המרוכז והרוחני שלו בוודאי ימצא בו המון.