פסטיבל הקולנוע בירושלים ממשיך בכל הכוח. אחרי שלוש שנים של מלחמה, הדכדוך המוצדק שליווה אותו בשנתיים האחרונות התחלף באסקפיזם מהסוג שלא חייבים להתנצל עליו. רחבת הדשא בסינמטק ירושלים שוקקת, מלאה בעיקר באנשי תעשייה, היפסטרים וסטודנטים שוחרי קולנוע. אבל יפה בעיקר לראות שלא רק הם באים: הפסטיבל, כמו תמיד, הוא מוקד עלייה לרגל עבור ירושלמים שבאמת פשוט רוצים תרבות, גם אם עיקר הבילוי עבורם יהיה דווקא סביב הפיצה והבירה שאחרי הסרט.
לרגע, הפסטיבל נראה כמו משהו שלא רק מדורי התרבות יוכלו לדווח עליו, אלא גם מדורי הסלבס: כשהשחקנית דר זוזובסקי באה לטקס חלוקת הפרסים בתחרות הסרטים הקצרים במסגרת הפסטיבל (לכבוד הסרט הקצר בכיכובה, "פפה הגדולה", בבימויו של דילן יוסף שטרית) היא לוותה בבן זוגה, השחקן ההוליוודי סם קלפלין ("משחקי הרעב"), שהופיע לצדה בסדרה "Vanished". כיאה לסרט קצר בו זוזובסקי מגלמת אישה המחופשת לחזירה ברחובות ניו יורק, היא באה לבושה בשמלה ורודה ויפהפייה - וגם זכתה בפרס המשחק הטוב ביותר בתחרות לסרטים קצרים.
בהמשך אותו היום, הוקרן לראשונה במסגרת התחרות הישראלית הסרט "אמל", שביימו דוד אופק ("ההרוג ה-17", "בת ים ניו יורק") ונהד בשיר ("נוטוק"). הסרט מתגאה בכך שנוצר בהשראת אירועים אמיתיים - בחרתי שלא לנסות ולהתעמק בשאלה מהם אותם אירועים אמיתיים, ולו מפני שברמה האישית, אני נרתע מסרטים שמבקשים שנכבד אותם יותר בגלל ששורשיהם בחיים עצמם (כאילו החיים עצמם יותר חשובים מהקולנוע).
כך או כך, הוא התחיל מבטיח: בלב כפר ערבי בגליל, אישה לבושת שחורים הולכת ברחוב ובידה דגל לבן. האישה היא אמל, רעיה ואם, שבנה הבכור והיפה, סאמר הסתבך במלחמת חמולות שהייתה יכולה באותה המידה שלא לפרוץ אם הגברים במשפחתה היו מוותרים על האגו לטובת חייהם וביטחונם. לאורך כל הסרט, יש לה מטרה אחת לנגד עיניה: לתווך סולחה בין המשפחות המסוכסכות.
כנראה שהבעיה שלי עם "אמל" היא שלא מדובר היה בסרט שרציתי שיהיה. זה היה יכול להיות סרט פשע לא שגרתי ומותח במיוחד - סיפור גנגסטרים שמסופר מנקודת המבט של אם העבריין. אבל כיאה לסרט שבוים על ידי דוקומנטריסט ותיק ועטור פרסים, "אמל" מתעקש להיות דרמה חברתית וריאליסטית, והשנה גם רלוונטית מתמיד (נכון לכתיבת שורות אלה, נרצחו בחברה הערבית 141 אנשים מתחילת 2026). אפשר להבין אותו, אבל התוצאה היא סרט שלעיתים יכול להיות עייף ואפרורי, בשעה שהסיפור - מציאותי ומכעיס ככל שיהיה - היה יכול ללפות אותי יותר לו היה מבקש להיות יותר קולנוע ופחות עיתונות.
למרבה המזל, לסרט הזה יש שני אסים שהופכים אותו לשווה צפייה, במיוחד עבור מי שאוהבים את הז'אנר: בתפקיד סאמר מככב אמג'ד סוא, שחקן צעיר שכבר התברג לכמה מהסדרות הישראליות המדוברות של השנים האחרונות ("המפקדת", "ילד רע"), שמוסיף סקס אפיל וחן לסרט שצריך את התבלין הזה; וחשוב עוד יותר, הכוכבת שלו, רבאקה תלחמי, שנושאת את כולו על כתפיה כמו אלופה. ראינו את תלחמי מוקדם יותר השנה בסדרה "כל האימהות משקרות" בתפקיד סברין, עורכת הדין היפואית שמתעקשת לסיים את ההיריון שלה, ואם שם היא הראתה הבטחה גדולה, ב"אמל" היא כבר מתחילה לקיים אותה בגדול, עם דמות מרגשת, סוחפת ושוברת לב.
ואולי זאת הסיבה שבגללה יצאתי די מאוכזב מ"אמל": הדמות הראשית שלו מגולמת על ידי אישה שיכולה לככב בסרט אקשן מטריף, אפוס פשע משגע על אימהות ופשע ומסורת. בסוף קיבלנו עוד סרט ישראלי חברתי ומדכדך. יש צורך בסרטים האלה, כמובן, אבל מדי פסטיבל מסתמן שהקולנוע המקומי מתעקש להביא לנו יותר מדי סרטים "חשובים" שהיו יכולים לעבוד באותה המידה כמאמר זועם ב"הארץ".
לפני הסרט הישראלי האחרון שראיתי בפסטיבל, "לאן", דאגתי שאיכנס לעוד מאותו דבר. למעשה, דאגתי שאכנס לשעטנז בין כל הסרטים הישראלים שראיתי בפסטיבל עד כה. זהו סיפורו של חסן, נהג מונית פלסטיני שחי בברלין כבר 25 שנה עם אשתו ובנותיו, שיום אחד נכנס למונית שלו אמיר, הומו ישראלי צעיר שמגיע לברלין קודם כל בשביל לסרוק את היצע הגברים המקומי - ואז גם נשאר בגללו.
בבחירה מבנית חכמה, הסרט מתקדם מדי חודש, באפיזודות קצרות שמתרחשות כמעט כולן במונית של חסן. דרכן אנחנו מכירים את האיש המתוק הזה, את הסיבות הייחודיות שבגללן עבר מג'נין לברלין, את הקשר שלו עם משפחתו, וגם את מערכת היחסים המיוחדת שנרקמת בינו ובין אמיר - האחד מחפש אבא והשני מחפש בן.
ולמרות שזה סרט שגם משתייך לעולם הקולנוע הפוליטי, ששואל מה קורה כשפלסטיני מבוגר וישראלי צעיר נפגשים בגרמניה מכל המקומות בעולם, הוא הקסים אותי. בעיקר מפני שאמיר וחסן אינם טקסטים פוליטיים: הם אנשים עם לב גדול ומדמם שמנסים למצוא את מקומם בעולם, והזהות הלאומית שלהם אמנם עומדת באמצע, אבל לא מונעת מהם להיות אנשים בפני עצמם.
במעט מאוד אמצעים אבל בהמון כישרון, הבמאי אסף מכנס הופך את המונית של חסן לעולם קולנועי שלם; ובעזרת הנוכחות השקטה, החמה והאינטליגנטית של השחקן שמגלם אותו, איהאב סלאמי ("ויהי בוקר"), חסן הופך לדמות שקשה שלא לעודד גם כשהוא לא מבקש לעורר הזדהות בכלל. מולו, עידו טאקו ממשיך לבסס נוכחות בסרט השני שלו בפסטיבל, בתפקיד של בחור חמוד מאוד שבעיקר רציתי לחבק ולומר שיהיה בסדר.
אמנם הסרט מאותת לקהל הפסטיבלים הבינלאומי יותר משהוא מדבר לקהל הישראלי (בין השאר עם הבחירה לנהל את החלק הארי של הסרט בשפה האנגלית, במה שמאלץ את הדמויות לדבר בעילגות מסוימת כל הזמן), אבל בסופו של דבר מדובר בסרט מצחיק, מתוק ויפה על שני אנשים שצריכים אחד את השני, למרות שהעולם מבקש מהם לשנוא אחד את השני. זה אוניברסלי יותר משאפשר היה לחשוב.
בנוסף לכל סרטי הפסטיבלים האמנותיים והסרטים הישראליים המלנכוליים, התכניה מציעה גם סרטים יותר הוליוודיים באופיים. "העיירה שלהם", למשל, הוא סרט תיכון מהסוג שאפשר היה לחשוב שנעלם מהנוף האמריקאי: סיפור אהבתם של הנערה הכי יפה ומקובלת בבית הספר והבחור הדחוי והמגושם. הבחורה היא אבי, בלונדינית מתוקה שיוצאת עם ספורטאי חתיך; הבחור הוא מאט, בן להורים עשירים שלא מדבר עם אף אחד. השניים משתתפים יחד בהפקה של בית הספר שלהם למחזה הקלאסי "העיירה שלנו", ואבי מחליטה לעזור לחבר החדש שלה ללמוד שורות - ועל הדרך, איך לא, הם מתאהבים.
הסרט הזה לא מהסס ללכת בגאון לכל קלישאה של הז'אנר, אבל בוחר במסלול יותר אלגנטי ופחות קיטשי מהסטנדרט. הרומנטיקה אמנם ורדרדה ומתקתקה, הדיאלוגים מתחכמים, אבל השחקנים הצעירים צ'וזן ג'ייקובס ואורה דופלאס (בתו של המפיק והתסריטאי, מארק דופלאס) אותנטיים וכנים מספיק כדי שהסרט יעבור כרגיש ומורכב יותר ממה שהיינו מצפים. הוא לא נשען לתוך קונפליקטים כפויים (עד לשליש האחרון שלו), לא מתעקש להדביק איזשהם רגעי שיא כבירים, אלא פשוט נותן לנו לראות שני צעירים מתוקים פותחים את הלב אחד בפני השנייה - ואני מכיר לא מעט אנשים שיתרגשו לראות כזה סרט באחר צהריים עצל. מי שגדלו על סרטים כמו "אשמת הכוכבים", "כמה טוב להיות פרח קיר" או אפילו "מועדון ארוחת הבוקר" שני דורות קודם לכן בוודאי ירגישו בבית ב"העיירה שלהם" - סרט שמוכר סחורה כמעט זהה, אבל בטעם יותר אינדי.
כמובן שלצד כל הצלחה צריך לתת איזו אזהרה, וזה המקום שבו בכאב עלי לדווח שכדאי להימנע מדרמת המתח העצמאית "וגופתה לא נמצאה מעולם", סרט שמתחיל בזוג נשוי צעיר שיוצא לטיול בחיק הטבע ולא מפסיק לריב, עד שהמתיחות ביניהם מסלימה בצורה אכזרית במיוחד - ומשם הטוויסטים לא מפסיקים להגיע.
לא כיף להוריד לסרט כזה, כי כל יצירה שנוצרה בתנאי גרילה ובתקציב מזערי ראויה לסבב מחיאות כפיים, במיוחד כשמדובר בסרט ששובר את החוקים בדרך כל כך יצירתית, ועוד עם תסריטאית וכוכבת ישראלית - למה שלא אפרגן? הבעיה היא פשוטה: לא יכולתי לשאת את הזוג שבמרכז הסרט. תמיד כיף לראות זוגות רבים, בין אם מדובר בשכנים מהדירה ליד או בסטורי של אודיה פינטו, אבל הריבים של הזוג הראשי ב"וגופתה לא נמצאה מעולם" כתובים כמו בסיטקום מ-2014, וגם ברמת המשחק הם לא מבוצעים על הצד הטוב ביותר. בשלב מסוים הסרט מתחיל לשחק עם המדיום בצורה חיננית (לא אעשה ספוילר למי שבכל זאת יתעניין בו), אבל הבסיס שלו - זוג שלא יכול לשאת אחד את השני ועדיין מסרב להיפרד מרוב אהבה - פשוט לא עובד.
אחד המצטיינים הגדולים של הפסטיבל מבחינתי הוא סרט שכנראה לא היה צריך אותו: "הכריסטופרים", מותחן אמנות בבימויו של סטיבן סודרברג. ככל הנראה, מדובר בתוצר הכי מיינסטרימי והוליוודי שהוקרן פה השנה: במאי זוכה אוסקר ושני כוכבים שכבר עברו בעולמות גיבורי-העל וטקסי הפרסים וגם נטפליקס: זוכת האמי מיקיילה קול ("להרוס אותך", "הפנתר השחור 2") וסר איאן מק'קלן, גנדלף מ"שר הטבעות", מגנטו מ"אקס מן" ובאופן כללי, אחד השחקנים הגדולים שעוד עובדים.
קול מגלמת את לורי, זייפנית אמנות מבריקה שנשכרת על ידי שני ילדיו של צייר מפורסם, במטרה לזייף סדרת ציורים אחת שמעולם לא השלים, במטרה למכור אותה בהון תועפות אחרי מותו. לורי מתחזה לאסיסטנטית חדשה וניגשת לעבודה, אבל לצערה, הצייר שלנו חכם מספיק כדי לזהות זיוף, ומה שמתחיל כמשחק של חתול ועכבר הופך למשהו עמוק ומורכב הרבה יותר. בעזרת התסריט החכם של אד סולומון (שאחראי בעיקר לקומדיות קאלט כמו "גברים בשחור" ו"מסע הכזבים של ביל וטד"), סודרברג מתייחס לזיוף אמנות כשוד בנק, וגם בלי להתאמץ יותר מדי יוצא לו סרט מלוטש, סוחף ומצחיק על הדרך שבה כל אמנות היא סוג של שקר - ועל הדרכים השונות שבהן השקר הזה יכול להביא לגאולה, ואולי גם לנצח את המוות.
כמובן שכל זה לא היה עובד בלי שני שחקני ענק: למיקיילה קול יש נוכחות מצמיתה, והיא מסוגלת לעורר יראה ואהבה בקהל - ובשותפיה לסצנה - במבט אחד בלבד; אבל זה איאן מק'קלן, עם קריירה בת שישה עשורים, שנותן פה את אחת מתצוגות המשחק הגדולות של השנה. הוא מצחיק, אכזרי ומקסים, וכל שורה שיוצאת מפיו נשמעת כמו משהו ששייקספיר היה יכול באותה המידה לכתוב. מפואר ומורכב כמו חומות ירושלים, ההופעה של מק'קלן בסרט הזה היא סוג של פלא עולם. אני שמח שזכיתי לראות השבוע את שניהם.