בשלב מסוים ב"תיכון מגשימים", סרט הנעורים הישראלי שעולה לאקרנים בסוף השבוע, מגיעה תורה של תחרות הראפרים הגדולה שעומדת במרכז העלילה. מנחים אותה אייל "קוואמי" פרידמן ולירון תאני, מהאבות המייסדים של ההיפ-הופ הישראלי, והם מכריזים כך: "הלילה, המילים הן התחמושות - והעט הוא החרב".
ובכן, אני מניח את החרב. אשתמש במילים לא כדי לדקור, אלא כדי למשוח דבש: "תיכון מגשימים" הוא משב רוח רענן, נהדר וכיפי. מיד לאחר שצפיתי בו לראשונה, רצתי לצפות בו שוב. אני ממליץ לכם לצפות בו לפחות פעם אחת.
זהו סרטו הארוך השני של עמית אולמן אחרי "העיר הזאת", שהיה להיט מפתיע לפני כמה שנים. כמוהו, גם הוא מבוסס על הפקה בימתית; כמוהו, גם הוא לוקח סוגה הוליוודית ומעבד אותה לשפה העברית באמצעות היפ-הופ בחרוזים. במקרה הקודם, היוצר המקומי עשה זאת עם הסרט האפל, וכאן הוא מעניק חיים ישראלים ומחודשים לז'אנר עוד יותר משומש ועוד יותר אמריקאי - סרט התיכון.
וכך, אף על פי שהוא עוף מוזר במחוזותינו ובכלל, קל לתאר את "תיכון מגשימים": דמיינו את "קראטה קיד" פוגש את "ילדות רעות", דמיינו מה היה קורה לו הביסטי בויז עשו עיבוד ל"זבנג", דמיינו את "האחיין שלי בנץ" לקהל של מאזיני "הקצה", את "אל עצמי" מעורבב עם "8 מייל" וכיוצא בכך - הבנתם את הפואנטה.
העלילה, בכוונה, הכי גנרית שאפשר: זהו סיפורו של נער בגילומו של אמיר בנאי, העובר דירה יחד עם אמו היחידנית, בגילומה של מיכל ינאי. המקובלים משפילים אותו עד עפר כבר בימיו הראשונים בתיכון, וגם מבהירים שאין לו סיכוי להגשים את חלומו - לצאת עם מלכת השכבה בגילומה של יעל שלביה.
כדי להיות אחד משלהם ולכבוש את לבה, הוא מנסה להפוך לראפר הכי טוב לגילו ולזכות בתחרות אותה הזכרנו. מי שעוזר לו בכך הוא מנטור סטייל מיסטר מיאגי, דמות אגדית בשם חמורבי בגילומו של אולמן עצמו. העצות שלו טובות, אבל בדרך לתהילה, גיבורנו שוכח את השיעור החשוב מכולם - להיות עצמך. הוא גם משאיר מאחור את היחידה שהיתה אליו נחמדה בתחילה, הברווזון המכוער של הכיתה בגילומה של נועם קליינשטיין.
הלחם והחמאה של סרטים מוזיקליים שכאלה היא המוזיקה, ו"תיכון מגשימים" מגיש כאן ארוחת מלכים. אולמן מפליא לעבוד עם שותפיו, ג'ימבו ג'יי שהשתתף בכתיבת התסריט והמוזיקה, ואיציק פצצתי שעזר לשניהם בלחנים. התוצאה היא רצף אדיר של נאמברים. להרים פרויקט ישראלי עכשווי עם פסקול ברמה של "גריז" זה כמעט נס, ונותר לי רק להשתחוות בפני היוצרים המוכשרים, ולהמשיך לזמזם את הלהיטים שכתבו כאן.
אולמן וג'ימבו ג'יי חוזרים על השטיק שעבד כל כך טוב ב"העיר הזאת": לקחת תבניות מוזיקליות ומילוליות ולהלביש עליהן אזכורים למציאות עכשווית ולעתים גם ישראלית ספציפית ביותר: אחד הפאנצ'ים החזקים ביותר קשור לארוחת בריאות של מקדונלד'ס ואחד המוטיבים המרכזיים הוא נס ציונה, העיר שממנה מגיע הגיבור, המוצגת כאן כמעין סמל לישראליות פריפראלית אך בורגנית, אותנטית אך חסרת ייחוד, אותה משפילים אך גם מעלים על נס. בכל מקרה, השילוב הזה בין היפ-הופ סטייל אמינם לעיר כמו נס ציונה יוצר הזרה מופלאה - מהסוג שלימדו אותנו בשיעורי ספרות שהיא מהותה של האמנות, רק שאז לא לימדו אותנו לשיר ראפ.
אולמן הוא משורר, ומלהטט עם שורות מופלאות כמו "אני רוצה להיות אני/תהיה עצמך אבל אתה חייב להשתנות", או "כמו קלנועית באיילון, אתה לא משתלב", או עם משחקים בין מילים שמתגלגלות היטב יחדיו על הלשון כמו סוף, סופי, פילוסופי ואופי. התסריט שנון, חריף ואפילו גס, וכבר בתחילתו מכביר בשימוש במילה "זיונים", אבל הוא אף פעם לא וולגרי, מתנשא או זול. לא במקרה, אחת הראפריות הצעירות נענשת על שימוש בהומור עדתי - משהו שמתברר כי אסור בכללי המשחק של תחרות הראפ. "תיכון מגשימים" מנסה לברוא מציאות ישראלית פוסט סרטי הבורקס וההומור האתני, והוא מוכיח שאפשר ליצור קולנועי מקומי גם בלעדיהם.
סיבה נוספת להצלחת הסרט היא הליהוק שלו - אמיר בנאי בתפקיד הראשי מנציח את מעמדה של משפחת בנאי כמשפחת האצולה של התרבות הישראלית. נועם קליינשטיין מוכיחה גם כן שהיא הרבה יותר מאשר הבת של. יעל שלביה מתאימה מאוד לתפקיד שלה, ובתפקידי משנה מצטיינים כאן עידו ברטל ונאיה פדרמן, וגם שמות אלמוניים למדי כמו יונתן הורנצ'יק בתפקיד מלך המקובלים המניאק, שהוא מבחינתי תגלית גדולה.
מלבד קוואמי ולירון תאני, הופעות האורח כוללות גם את יובל מנדלסון, ג'ימבו ג'יי ועוד שמות בולטים של עולם המוזיקה הישראלי וסצינת ההיפ-הופ בפרט. דווקא אולמן בדמותו של חמורבי מוצלח פחות. דמותו של המנטור, כפי שהמחיש "קראטה קיד", חשובה בסרטים הללו לא פחות מן הגיבור, אבל כאן הוא לא מסעיר במיוחד.
גם ערכי ההפקה לא גבוהים, ורוב הזמן מזכירים פרק בסדרת נוער טלוויזיונית. הבימוי לא מספיק יצירתי כדי להסוות זאת. הדבר בולט במיוחד כשהמצלמה יוצאת החוצה, למשל בסצינה קצרה של ריאיון עם שר החינוך, בגילומו של אסף אשתר, שחבל לבזבז אותו על תפקיד אפרורי כזה.
ועוד משהו: סביר להניח שרוב הקהל של הסרט יהיה בני נוער, ומצפה להם כאן מסר חשוב על כמה חשוב להישאר נאמן לעצמך, גם כשהמקובלים של הכיתה לוחצים עליך אחרת. זה נהדר, ובכל זאת "תיכון מגשימים" היה יכול גם להרשות לעצמו לומר עוד דבר או שניים על המציאות הישראלית העכשווית. הוא בו בזמן הזרה שלה אבל גם בריחה ממנה, ועוד התייחסויות אקטואליות היו עוזרות לעמעם את הגנריות המובנית בעלילה שלו.
למרות החולשות הללו, "תיכון מגשימים" מתגלה כתענוג קולנועי: חכם, רהוט, קצבי, ומלא חשמל וכישרון, וכמובן גם רוח נעורים. להיות סרט ההיפ/הופ נעורים הישראלי הטוב אי פעם זה קל כי מן הסתם אין תחרות. מרשים מכך, מדובר גם באחד מסרטי התיכונים הטובים שראינו לאחרונה, בכל שפה. מתברר שגם להוליווד יש מה ללמוד מנס ציונה.
אם לחזור לנקודת ההתחלה, צאת הסרט מצטלבת בחגיגות השלושים ל"עסק שחור" של קוואמי ולירון תאני בגלגלצ, שהייתה הראשונה לעסוק בהיפ-הופ ומוזיקה שחורה ברדיו הישראלי. כשהיא עלתה לשידור ב-1996, אי אפשר היה לדמיין סרט נעורים ישראלי על ראפ, אבל היום זה כבר דבר די טבעי. כל כך הרבה השתנה לרעה בתרבות הישראלית בארבעת העשורים האחרונים, אבל פה ושם גם קרו לנו דברים טובים.