"זהב שחור", הסדרה התיעודית על תולדות ההיפ הופ הישראלי שמתחילה מחר (שלישי) בכאן 11, היא שירה של סטיקר בעטיפה של ממתק. סדרה עשויה היטב מבחינה קולנועית, מלמדת, מבדרת, ועם זאת, לא חפה מטעויות ועיוותים היסטוריים. כבר בהתחלה ברור שיש כאן פספוס גדול. "זהב שחור" קובעת ומציגה את יאיר ניצני ו"האשם תמיד" שלו מ-1986 כראפר הראשון בעברית. היא אפילו לא טוענת שמדובר בהיפ הופ, אלא בראפ שמבצעת דמות קריקטורית של "ערבי טוב", שהיא אב טיפוס לז'אנר השפיטות.
אבל הראפר הראשון בעברית עלה על הבמות כבר בשנות השבעים, כשניצני עוד היה תלמיד בבית ספר. יהונתן גפן ז"ל עשה ראפ מחאה נוקב בעברית כבר ב-1974 במופע ובאלבום "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל" עם דני ליטני - למשל הקטעים "זה הכל בינתיים" ו"מיהו יהודי". שנה אחר כך הוא המשיך עם ליטני אל "מכתבים למערכת" עם קטעים נוקבים עוד יותר כמו "מראת פלאים", "חלומות גדולים", "שיר היורה" ו"נקיטת עמדה".
הוא הגיע עד ל"שיחות סלון" ב-1977 עם דויד ברוזה ויעל לוי, שכלל קטעי מחאה כמו "רכבת העמק". לא מדובר בשירים ששרו ליטני, ברוזה ולוי, אלא בקטעים שבהם גפן מדקלם ואומר טקסטים של מחאה לפי קצב, לפי ביט, על רקע מוזיקה. ראפר. גפן לא קרא לזה ראפ. אף אחד בארץ לא ידע אז מה זה ראפ. אבל זה היה ראפ, שבאמת הקדים את זמנו - ולא כמו שנטען בסדרה, ששבק ס' הקדימו את זמנם (הם הגיעו בדיוק בזמן).
ההתעלמות של "זהב שחור" מיהונתן גפן כראפר הישראלי הראשון צורמת. אולי היא נובעת מבורות, אולי בגלל שיהונתן הוא אביו של אביב גפן, שמוצג בסדרה כ"הרוקר הדכאוני" שהשירים המדכאים שלו כובשים את הרדיו בשנות התשעים ומפריעים להיפ הופ השמח לככב בו.
אולי היא נובעת מהחלטה עריכתית מושכלת שקיבלו היוצרים, אמרי דקל קדוש ורום אטיק, לפיה "האשם תמיד" זה ראפ, ויהונתן גפן זה לא ראפ. נו ברור, הם הרי מומחים לז'אנר. אגב, מעניין שאף אחד מהאנשים שבאמת מבינים בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית והתראיינו לסדרה הזו, כמו יאיר ניצני וקובי אוז, לא האירו את עיני היוצרים שהם מפספסים את יהונתן גפן. ואולי הפספוס הזה היה נוח לכולם.
וזה חבל. כי יהונתן גפן היה יכול להשתלב נהדר באחת התמות העיקריות שמציגה "זהב שחור", לפיה ישראל היא מדינת מלחמות ופיגועים, שסועה מבחינה פוליטית. אלה הן שתי נקודות ההתייחסות העיקריות של ההיפ הופ המקומי למציאות, מה שהוביל לצמיחתם המקבילה של שני הכוחות העיקריים שמובילים את הסצנה בשנות הפריחה שלה - הדג נחש הירושלמית משמאל וסאבלימינל והצל התל-אביביים עם משפחת תאקט מימין, יריבות שמככבת בפרק השלישי והרביעי של "זהב שחור" (מבלי להתעלם מהכנף הערבית של הסצנה, עם ד.א.ם, תאמר נפאר וסאז). גפן, הייתה יכולה הסדרה לומר, הוא מעין אב-טיפוס קדמון של שאנן סטריט, הסמן השמאלי של ההיפ הופ הציוני.
ואתא שונרא
אבל לפני שנצלול ממש לתוכן הפרקים וגיבוריהם, הנה עוד עיוות היסטורי. הרוק הישראלי מוצג בסדרה כז'אנר ששלט ברדיו בתחילת שנות התשעים עם שירי דיכאון. היוצרים מראים את אביב גפן שר את "בוכה על הקבר" לפני רצח רבין ואת "לבכות לך" אחרי הרצח, וראפרים כמו סאבלימינל מתלוננים שהם לא התחברו לכל השירים המבאסים האלה ברדיו. כאילו שלא היו אז להקות רוק שהזרימו לרדיו שירים מקפיצים כמו מופע הארנבות של ד"ר קספר, זקני צפת, איפה הילד ומוניקה סקס. כאילו שמחוץ לרוק לא היו אז ברדיו להיטים מקפיצים של להקות כמו פורטרט, אטרף, אתניקס וטיפקס.
והנה עוד שני פספוסים. ב-1989 הוציאה להקת שונרא של דן תורן אלבום שכלל את השיר "ידיעות מניקרגואה" שהוא שיר ראפ עם מחאה לכל דבר ועניין. ב-1992 הנהיג תורן את להקת בלאגן, שהוציאה אלבום שכלל את השיר "לצלול", שבו תורן, יובל מסנר ודנה ברגר עושים ראפ כמעט בכל השיר. אין לשירים האלה זכר בסדרה. אולי כי רוקרים שעושים ראפ לא התחברו ליוצרי הסדרה עם התדמית שניסו ליצור לרוק, לפיה הוא מבאס ודכאוני. ואולי זו שוב בורות. ואולי החלטה עריכתית להתעלם משירים בודדים.
פספוס אחרון: בתוכנית "מה יש" של ארז טל ואברי גלעד בגל"צ, לצד יאיר ניצני ו"האשם תמיד" שלו, כיכבה עוד דמות שעשתה ראפ - והיא קדמה אפילו ל"מה יש". זה היה יואב קוטנר עם "האיש הקטן מהרדיו", שיר מוכר וחלוצי שיצא כבר ב-1978, וגם לו אין זכר בסדרה. אולי היוצרים של "זהב שחור" חושבים שקוטנר לא פרגן מספיק להיפ הופ הישראלי. הם מראים אותו בסדרה כמי שטוען שההיפ הופ של שבק ס' הוא "וולגרי". נו באמת. במו אוזניי שמעתי את קוטנר חורש בשידורים שלו על האלבום הראשון של שבק ס', אז לטעון שהוא חשב שההיפ הופ "וולגרי"? זה מגוחך.
אימפריה
אבל, שאף אחד לא יחשוב שהדברים שנכתבו פה הם בגלל שאני שונא היפ הופ ישראלי או נגדו. ממש לא. האלבום הראשון של שבק ס' הוא אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים שלי. אני חושב שהדג נחש היא הלהקה הכי חשובה בישראל בעשורים האחרונים. יש לי המון כבוד והערכה לסאבלימינל והצל, קובי שמעוני ויואב אליאסי, שאירחתי אותם ברדיו כבר באלבום הראשון ופרגנתי להם לכל אורך הדרך.
את יוסי פיין אני פשוט מעריץ. בעיניי הוא אחד המפיקים המוזיקליים הכי גדולים שהיו במוזיקה הישראלית, הלואי להב של ההיפ הופ. האלבום האחרון של ג'ימבו ג'יי, "הכל טוב", הוא אלבום השנה שלי במוזיקה הישראלית (יחד עם האלבום של נינט). בעיניי ג'ימבו, טונה ופלוטניק נכנסו בשנים האחרונות לנישה חשובה שהרוק נחלש בה, נישת המחאה והדיבור על החיים כאן.
ועכשיו לעייסק. ארבעת הפרקים הראשונים של "זהב שחור" (מתוך שבעה סך הכל), שנשלחו לביקורת לפני שהסדרה עלתה לאוויר, מציגים את ההיפ הופ הישראלי כקהילה יחסית קטנה של אמנים, עם ראפר חלוצי אחד שבאמת הקדים את זמנו (נייג'ל האדמו"ר), שלושה הרכבים - שבק ס', הדג נחש ומשפחת תאקט של סאבלימינל והצל, מפיק אחד עיקרי (יוסי פיין, שהפיק את נייג'ל, שבק, והדג מהאלבום השני), תוכנית רדיו אחת ("עסק שחור" בגלגלצ), מועדון אחד חשוב (הג'י ספוט) וחנות מרצ'נדייז אחת ("מד מן" של צ'ולו).
כל המשפחה היחסית קטנה הזאת, שב-2002 גם נתפסה רובה ככולה על במה אחת ב"ערב חישגוזים", הצליחה להטריף את המדינה על המוזיקה שלה, הדיבור שלה, התרבות והאופנה שלה, להתפוצץ ולזרוח לכמה שנים, ואז ליפול. ולקום.
והאמת שכל הכבוד להם. שיחקו אותה. גם הראפרים וגם יוצרי הסדרה. "זהב שחור" מראה איך בדיוק זה קרה, שלב אחרי שלב, גיבור אחרי גיבור, הרכב אחרי הרכב, וורס אחרי וורס, להיט אחרי להיט. מסע מרתק שכיף לצפות בו וגורם לך לרצות ולבלוע גם את שלושת הפרקים הבאים, שבטח יחגגו את תחיית הז'אנר בשנים האחרונות.
השפה הקולנועית של "זהב שחור" מרהיבה וצבעונית, מחברת עשרות ראיונות עכשוויים, קטעי ראיונות מפעם, סרטי וידאו ביתיים (למשל של שבק ס' וקוואמי), כמובן קליפים וקטעים מהופעות, חומרי ארכיון מהערוץ הראשון, ושימוש יפה אך קיטשי בהמחזות.
למשל, יש קטעי ארכיון של סאבלימינל והצל כשהם צעירים, אבל המפגש ביניהם מוצג גם באופן קולנועי מסוגנן, כששניהם הולכים במדבר, נפגשים בחושך וצועדים יחד כדי להדליק אש על רקע דיבור ופס-קול דרמטי. לקוואמי דה לה פוקס (אייל פרידמן) ולירון תאני האגדיים אין מספיק קטעי ארכיון מצולמים של "עסק שחור"? לא נורא. השניים מתיישבים זה מול זה לגלם את עצמם ולשחזר סצינות ורגעים חשובים בתולדות התוכנית.
יש גם סצנות היסטוריות שמבוימות ומבוצעות על ידי שחקנים. למשל, יוסי פיין, שמגולם על ידי ילד עם גיטרה, פוגש בילדותו בדימונה גיטריסט מהעבריים (משום מה בסדרה הם מקפידים להגיד "הכושים העבריים"), שמלמד אותו לנגן את האקורדים של "יו-יה" של כוורת בגרוב שחור. רגע שנתפס כאירוע מפתח בתולדות הז'אנר, והיוצרים החליטו ליצור אותו קולנועית כפי שיוסי פיין זכר אותו מילדותו.
כך שוקו קרלו שבר הכל
לשיאה הקולנועי מגיעה "זהב שחור" בפרק הרביעי. הראפר עמית אולמן (אן או די, המופע של ויקטור ג'קסון, פדרו גראס), מי שעומד מאחורי אופרות-הראפ "העיר הזאת" ו"תיכון מגשימים", מגלם בפרק בלש משטרה פילם-נוארי, שתפקידו לחקור "מי רצח את ההיפ הופ הישראלי?".
אם בשלושת הפרקים הראשונים, "זהב שחור" הייתה סדרה תיעודית - אמנם עם אלמנטים של שחזור וקריצות הומוריסטיות, אבל עדיין תיעודית - בפרק ארבע היא משלבת כביכול קולנוע עלילתי, שכולו פרודיה והומור עצמי. סאבלימינל והצל, הדג נחש, חברי ההרכב כלא 6 (עם האח של הצל), סגול 59 וצמד חיילי הנקמה, נחקרים אצל החוקר אולמן, שמחפש את מי להאשים בכך שבסביבות שנת 2007 ההיפ הופ קרס משיא ההצלחה למיאוס כללי (ואת מקומו תפס הגל השני של הפופ הים תיכוני, עם הפרצים ודודו אהרון).
ולהלן הממצאים: סאבלימינל והצל אשמים בשילוב של היפ הופ עם מזרחית ("אני יכול" עם רון שובל) ובפרסומת לשוקו קרלו, נקודה שמסומנת כשבר גדול בז'אנר. הדג נחש אשמים שהלהיט הענק "שירת הסטיקר" זה לא ממש היפ הופ. כלא 6, שהיו אמורים להיות דור ההמשך של הסצנה, אשמים שכשלו, וחיילי הנקמה המושמצים אשמים שחתמו עם זאב נחמה ותמיר קליסקי מאתניקס, שיצרו עבורם את הלהיט הענק "אחת מאלף" עם רינת בר, שסופית הפך את ההיפ הופ לחלק מהפופ הים תיכוני. לא משנה מי אשם, מגניב לראות איך אנשים רציניים, שכבר שלושים שנה בעסק, כמו הדג נחש וסאב והצל, מצטלמים לפרק הזה ומשחקים ברצינות את המשחק של אולמן ויוצרי הסדרה.
ניחוש שלי: "זהב שחור" תזכה בפרסים כסדרה תיעודית מצטיינת. הפרקים הבאים שלה (שבהם טרם צפיתי) יראו איך ההיפ הופ הישראלי חזר למיינסטרים דרך הפריפריה. איך הזרעים שזרעו תאקט, הדג ושבק באדמות הצחיחות של כנען, הולידו את 69, מטרו, "קפה שחור חזק", פלד ואורטגה, שקל, כהן ומושון, האחים סוויסה, רון נשר, עדן דרסו, טדי נגוסה, נורוז, לוקאץ', סטפן לגר, אלון דה לוקו, איזי, טאליסמן, שרק, שחר סאול ועטר מיינר. איך ההיפ הופ חזר להיות ז'אנר מוביל עם הצלחות הענק של סטטיק, ג'ימבו ג'יי, נס וסטילה, טונה ונצ'י נצ' (סליחה, רביד פלוטניק), בעידן שבו פרסומת אחת לשוקו כבר לא יכולה להפיל ז'אנר שלם. או כמו שביקשה פעם פנינה רוזנבלום מסאבלימינל: "תלמד אותי איך אתם עושים את ה'היפו' הזה שלכם".
"זהב שחור: סיפורו של ההיפ הופ הישראלי" תשודר בכאן 11 ובכאן BOX בימי שלישי ב-22:00 החל ממחר.