קראו פרק ראשון מתוך "המשקיפות", ספרה האחרון של עדנה מזי"א

לקראת גיל שבעים חזרתי להשתמש במשקפת התיאטרון הישנה שלי. לתיאטרון אמנם הפסקתי ללכת לפני שנים רבות, אבל מאז שהתחלתי עם התחביב החדש שלי, המשקפת הוצבה דרך קבע על השולחן הקטן במרפסת. כיוון שעומר, הבן היחיד שלי, עמד להגיע בכל רגע והעדפתי להימנע משאלות שאין עליהן תשובה טובה, מיהרתי להחביא אותה במגירה שכוּחה במטבח.
עד שיגיע הכנתי לי כוס תה והתמקמתי במרפסת. את רוב שעותיי אני מבלה בה. היא מרווחת ומכילה בנוחיות גן ירק ייעודי שנטוע בעציצי ענק ומכיל את כל מרכיבי הסלט, כולל עשבי תיבול. פרחים בעיניי הם בזבוז מקום, תפרחת של כרובית יפה לא פחות ויעילה הרבה יותר. משני צידיה מוקפת המרפסת בשיחי ענק של אַלפּיניָה מהודרת, המספקים תחושת אינטימיות ומסתור. בעיקר בשעות הצורך.
ראיתי את עומר חונה למטה. הוא יצא מהמכונית, עם הגפיים הארוכים שלו, ושׂער הפלפל־מלח החלק שתמיד גלש לו לעיניים כי אף פעם לא היה לו זמן להסתפר. הוא דיבר בטלפון, נראה עליז ומשוחרר, אפילו צחק בקול, אבל כשפתחתי לו את הדלת הפך באִבחה לעייף וחסר חיים.

למדתי לחיות עם הטרנספורמציה הזאת. משהו בי תמיד מעורר בו עוינות אינסטינקטיבית מנוקבת ברגשות אשמה שמונעים ממנו להתמכר לאיבה טהורה. כשהראו לי אותו, מייד אחרי הלידה, הוא פקח את העיניים האליפטיות שלו ונעץ בי מבט מפלח, אין לי מילה אחרת, מבט שהיה בו ידע קדמוני אודותיי. המבט נעלם, אבל אצלי הוא נשאר אי־שם בשוליה הדחוקים של התודעה. לשמחתי הוא בחר באישה הפוכה ממני, כך שראיתי את חייו כמסודרים.
מייד כשנכנס הציע שהוא יכין את הקפה ובינתיים אנוח לי במרפסת עם העיתון. הסיבה האמיתית הייתה הדקדקנות שלו, גם כשזה נוגע לכוס קפה. הוא מנתח מוח, ורגיל לדייק בפרטים. לדעתו אני מדייקת בפרטים הלא נכונים, גם כשזה מגיע לקפה. ואז, כמו שקורה לעיתים, כשאורח נשלח למטבח להביא איזה דבר וחוזר עם פריט שלא רצית שיראה, כך פתח עומר דווקא את המגירה הנידחת.
"מה זה המשקפת הזאת?"
"צפרות," אמרתי.
"אבל זו משקפת תיאטרון."
"לאנשים יעילים כלי אחד מספיק כדי לבצע כמה משימות," עניתי בפסקנות שהבהירה שאין טעם להמשיך לדוש בנושא. הבן שלי הפגין חשדנות מוצדקת. לתיאטרון הוא ידע שאני לא הולכת יותר. אבל מה לי - מנתחת גופות לשעבר, שהאור הצח בטבע מעורר בה געגועים לַניאון במעבדה - ולציפורים. מתי אי פעם התעניינתי בציפורים. השבתי שאף פעם לא מאוחר להתחיל. למזלי, חוסר העניין הבסיסי שלו במעשיי גבר על הסקרנות המינורית, והוא הניח לנושא. היה לו נושא משלו שבגללו הגיע לביקור הנדיר למדי: יהלי, בתו היפה בת השש־עשרה.
אני לא בקיאה בנבכי חייה של משפחתי הקטנה. פעם בכמה שבועות הם באים לארוחת ערב, ורוב הזמן שלושתם בטלפון. זה לא מפריע לי. להפך. הטלפון הוא ישועה מהאווירה המגוֹרָה בין הילדה להוריה, שמורטת גם עצבים חזקים.
בני וכלתי שניהם חוקרים ומנתחי מוח העובדים באותה מחלקה. הם הכירו בלימודים, בחרו באותה התמחות וגילו שהם נפשות תאומות. אפילו הפיזיות שלהם דומה, שניהם גבוהים ודקים עם תווי פנים נאים ושקטים הנוטים למחודד, הוא בגרסה בהירה והיא בכהה. יש ביניהם סימביוזה שכמותה לא פגשתי. הם אחד. מעֵין מפלצת דו־ראשית.
שניהם, ובאותה מידה, מדענים מבריקים שנועדו לגדולות, ולכן ההרמוניה ביניהם לא נקנתה בייסורי קנאה של אחד מהם.
מצד אחד, זה נפלא.
מצד שני, הילדה מוזנחת.
לא שעירבו אותי בעניין זה, או בכל משבר אחר בחייהם. אסור לי למתוח ביקורת כי זאת זכות שלא הרווחתי ביושר. חיי הנישואים הכושלים שלי בצירוף האימהות המפוקפקת היו סיבה טובה לא להטיל את עצמי אל מבחן הסבתאות שלפתע נדרשתי אליו. אמנם אחרי שיהלי נולדה ניסיתי - לא במאמץ יתר, יש להודות - להתקרב אליהם. למשל, באחת הפעמים הצעתי לקחת אותה לטיול בעגלה. הם התחמקו באופן חשוף ומעליב, עד כדי כך לא סמכו עליי. העלבון היה צורב, בעיקר מכיוון שבא לי במפתיע. אז נעלבתי והרפיתי. וכך גם הם. לא ניסיתי להתערב. חייתי את חיי בנוחות וצפיתי בהם מהצד. תמיד היו שני מחנות - ההורים לעומת הילדה. באופן מובהק ההורים העדיפו זה את חברת זו, כך שהילדה לא זכתה לפינוק והתמסרות שילדים יחידים מפוצים בהם. בהמשך הם נסעו לעשות דוקטורט בבוסטון, והתקשורת בינינו הידלדלה עד שגוועה. מאז שחזרו לפני כמה שנים, היחסים התייצבו על שלום צונן.
אבל עכשיו הבן שלי בא לדבר איתי. כך אמר במפורש. "אני בדרך לעבודה ורציתי לדבר איתך על משהו." ניסיתי להיזכר מתי, אם בכלל, הוא הגיע במיוחד כדי לדבר איתי על משהו. מצד שני, גם אני לא בדיוק רצה אליו לשיחות נפש. אפשר לומר שאנחנו לא בדיוק משפחה. יותר סקיצה של משפחה.

במרפסת עם הקפה והמשקפת המונחת בין שנינו הוא אמר, "אנחנו מודאגים מיהלי." פניו היו מכווצים, מבשרים על קמטים עתידיים. שלא כדרכו, הוא אכן נראה מודאג.
"הפסיכולוג שהיא הסכימה ללכת אליו רק שלושה חודשים אמר שהיא סובלת מחרדה חברתית, ומרגע שהודיעה לנו שהיא לא מוכנה להמשיך בטיפול - התסמינים רק החמירו. היא לא יוצאת מהבית, סגורה במשך שעות בחדר, דבוקה למחשב, עוינת ותוקפנית." ושוב חזר על המילים 'חרדה חברתית', כאילו המיתוג נותן תוקף להפרעה.
"היא לא הולכת לבית ספר?"
"הולכת, והמבחנים - הכול מאה, אבל אין לה קשר עם אף אחד. גם איתנו היא בקושי מדברת, כאילו אנחנו האויבים שלה, אז אין לנו מושג מה קורה אצלה."
"נו מה," נפלט לי.
"מה נו מה!" המבט המודאג התחלף בכעס. איתו הסתדר יותר בקלות, בעיקר כי בכל מה שנגע אליי, הכעס היה ברירת המחדל שלו. הצד רב־הקסם שלו נמנע ממני.
"מה נו מה?" חזר שוב והפעם הרים את הקול, מה שהכעיס אותי ואמרתי, "נו מה הפלא."
לא התכוונתי להרים לו להנחתה, אבל זו מייד הגיעה, מפרפרת מכעס ועלבון. "תגידי, אנחנו משחקים? אנחנו פרסומאים? אנחנו מעצבי אופנה?"
"לא!" השבתי, "אתם רופאים שעובדים סביב השעון כדי להציל בני אדם. אמרתי 'מה הפלא'. לא אמרתי שתפסיקו להציל אותם."
הטיק בשפה העליונה שלו, שכבר נשכח ממני, התעורר ברעידה זעירה.
"לא, כי את היית אימא עשרים־וארבע־שבע. אם במקרה היית בבית, חשבתי שאת הולכת למות." לנגד עיניי הפך בן השלושים ושמונה לבן שמונה, "היית חודָשים בחו"ל ובקושי התקשרת!" רציתי להגיד, 'וחסר לך משהו?' אבל לא אמרתי. ידעתי היטב שאחד ממאפייני הזיכרון הוא הנטייה להיטפל לאיזו תמונת עבר מטושטשת, לטפח ולהטעין אותה בנתונים חדשים, עד שהזיכרון מתעצב לשביעות רצונו של הזוכר.
"אתה צודק," אמרתי, "אני לא משלה את עצמי. לא הייתי הורה לדוגמה, הייתי יותר אימא מותאמת תקופה. לא עבדנו אצל הילדים שלנו, וגם לא ידענו שאנחנו אמורים לעשות את זה. ואגב," לא התאפקתי, "גם אתה לא עושה את זה."
זה היה מיותר, אבל עיוורון סלקטיבי מרגיז אותי. הוא יצא לקרב. מייד הצעתי לשנות את אופי השיחה, אבל זה היה כמו לבקש מהר געש להמתין עם ההתלקחות. "בין לעבוד אצל הילדים לבין להזניח אותם יש ים של אמצע!" הוא זעק.
"לא הזנחתי, עשיתי בדיוק את מה שאתה עושה. קריירה!"
ופתאום, באופן בלתי צפוי, תקפה אותי תחושה לא נעימה. הבן שלי בא אליי כדי לשתף אותי בבעיות שלו, ובמקום לנהוג כהורה בוגר ותומך אני מטיפה לו מוסר. אבל בדיוק כשהתכוונתי להתנצל ואולי אפילו לתרום עצה או שתיים, הוא אמר, "אוקיי, אין לי זמן לריב איתך. באתי כדי לבקש ממך משהו." הייתי צריכה לדעת.
"אני מקשיבה," אמרתי, כיוון שמשום מה התמהמה.
"אנחנו מבקשים שיהלי תבוא אלייך אחרי בית ספר ותאכל איתך צהריים."
בהלה חסרת שחר תקפה אותי. "אני צריכה להכין הרצאה. והמקרר שלי ריק," אמרתי. זאת הייתה האמת. אהבתי לבשל, הייתי אפילו טובה בזה. אבל כשעבדתי לא היה לי זמן, ועכשיו כשאני חיה לבד, ובכן, לבשל לאחת זה לא ממש חגיגה.
"אימא!"
"ציינתי עובדה."
"תתאפסי על עצמך," הוא פלט ואז ירד אוקטבה ושינה גישה, "היא חוזרת כל יום לבית ריק, ואוכלת פסטה בלי כלום, כי אין לנו מתי לבשל לה, והיא לא מוכנה שנכניס מישהי הביתה. תאמיני לי שהגענו אלייך כאופציה אחרונה."
"והיא מוכנה לבוא אליי?" נשמע לא הגיוני.
"כן. היא טוענת שאת לא מציקה. לא אמרתי לה שאת לא מציקה כי כלום מלבד עצמך לא מעניין אותך." ניגון ישן. הנחתי לזה ושאלתי את מה שרבץ מעליי כענן כהה, "אז מדובר על יום אחד? או שמדובר ב..."
הוא קטע אותי כאילו רק חיכה לזה. "לא, אימא. לא מדובר ביום אחד. ממחר היא תבוא אלייך כל יום אחרי בית הספר, חמישה ימים בשבוע, ובבקשה תדאגי שיהיה אוכל מבושל! בלי אוכל קנוי ומתועש."
ניסיתי כמיטב יכולתי להסוות את הזעזוע שעבר עליי. חיפשתי דרך מילוט, אז שאלתי אם אין לה חברים.
"לָמה, לך יש?"
"לי אין חרדה חברתית. אני פשוט לא אוהבת בני אדם."
"תמיד העדפת גופות." בעל כורחו התגנב חיוך לשפתיו, ולרגע התרכך. אז שאלתי אם הוא רוצה שאקטוף לו עגבניות שרי מהגינה כדי שיביא למחלקה.
"לא!" חזר לרתוח, "אני לא רוצה עגבניות שרי. אני רוצה שתעזרי לי עם הנכדה היחידה שלך!"
"הבנתי בפעם הראשונה."
"יש לך כאן הזדמנות לעשות תיקון."
המונח האופנתי הבריח אותי לַפרקטיקה. "עד איזו שעה מדובר?"
"זה גמיש."
"אני מעדיפה לדעת שעות."
"למה?"
"כי ככה אני חיה."
"הבנת שיש לך כאן הזדמנות לבנות קשר עם הנכדה שלך?"
"הבנתי, ובכל זאת אני מעדיפה לדעת שעות. יש לי סדר יום מסוים, ואני צריכה לעדכן אותו." זאת הייתה האמת, ואמרתי אותה בכנות. לא חשבתי שיתלקח. אפשר לחשוב שהוא שונה ממני.
"את פאקינג פנסיונרית שלא נפגשת עם בני אדם, ומרצה פעם בחודש. איזה סדר יום בדיוק יש לך?" פניו נשטפו בדם. "את יודעת מה? אני לא רוצה ממך טובות." הוא התחיל לצעוד אל עבר הדלת, שולף את הטלפון מהכיס, כבר לא יכול לחכות לדווח לאיילת על פסגות חדשות של אגואיזם שהתגלו אצלי.
אבל לא רציתי שילך, ולכן ניסיתי לשוות לעצמי רוך כשאמרתי, "אל תתחיל היסטריה," התכוונתי... טוב, לא חשוב למה התכוונתי, הוא התעצבן ופתח את הדלת, אבל הסתבר שעדיין נותרו לו בפה מילים מלובנות שהיה חייב לירוק. "כמו מטומטם חשבתי שאולי עכשיו כשהזדקנת התחלת להבין משהו. נאדה. כמו שהיית אימא, ככה את סבתא. קוֹפּי פֵּייסט." ציוויתי על עצמי לא להיגרר, למרות שגם אצלי התגלגלו מילים, אבל בסוף אמרתי שאני מצטערת, סך הכול הבנתי שסדר היום שלי עומד להשתנות, זה לא אומר שלא הבנתי שאני צריכה להתגייס למשימה. ומייד, כדי להוכיח שלא רק במילים מדובר, הצעתי שאקח אותה לקולנוע. "מה לא הבנת?" הוא עמד לטרוף אותי, "הרגע הסברתי לך שהיא לא יוצאת מהבית, אז את מציעה לקחת אותה לקולנוע? כל כך אופייני לך." הוא קפץ את פיו, אולי כדי לא לשחרר עוד רעל, וחזר לטון פרקטי. "אל תנסי לחנך אותה. תישארי איתה בבית. תאכילי אותה, תראו טלוויזיה, שחקו שח. היא טובה בשח. דברי איתה על ניו יורק, היא חולמת לנסוע ללמוד שם יום אחד, כל החדר שלה מלא צילומים של ניו יורק, והיא קוראת הרבה. בקיצור, היא לא תעיק עלייך. ועוד משהו, אל תספרי לה את סיפורי המכון הפתולוגי. לילות לא ישנתי בגללם."
"המכון לרפואה משפטית," תיקנתי אותו אוטומטית.
"מה?"
"זה השם של המכון. לא המכון הפתולוגי. המכון לרפואה משפטית."
"ווֹט אֶבֶר." המילים הסתננו דרך שפתיים הדוקות ובתוך שנייה הוא היה בחוץ, ובזמן שהמתין למעלית התקשר לאיילת.

"המשקיפות" / עדנה מזי"א. 271 עמודים. כתר ספרים.