פרק 1 - בין השורות
טל
קותי מגיע לאסוף אותי בסובארו ישנה, מצחינה מסיגריות ומלוכלכת בשאריות במבה, ביסלי ושאר חטיפים לא מזוהים של הבנות. אני נכנסת מבוהלת, מנשקת את לחיו, ואומרת לו, "אני מפחדת מאנשים זרים ומלהיות לבד, אז אם אתה יכול..." - שלא ייעלם לי במסיבה הראשונה.
"אל תדאגי. זה המקום הכי קטן שאני מכיר. אבל על החזור אני לא מתחייב. אני יודע איפה אתחיל את הערב, אבל לא איפה אסיים אותו."
אנחנו מגיעים למועדון הסליפרס באלנבי תשעים ותשע בדיוק בחצות, שעת הפתיחה, ואני עדיין רועדת.
הסלקטור העייף מצפה לנו אף שאין תור בכניסה, ומאשר לנו להתקדם לאחר שהוא מזהה את קותי וטופח על שכמו. אנחנו מטפסים במעלה המדרגות הצרות של הבניין הישן. אני כושלת פעמיים בגלל הרעד שלא עוזב אותי. מי זכר שכל כך מפרך לצאת למסיבה ולהיכנס למועדון.
במבואה, שמעוצבת כמו סלון מראשית ימי תל אביב, מקדמת את פנינו זברה בשמלת עור שחורה מעוטרת בלבן, מנגנת על פסנתר. חושך כמעט מוחלט, למעט אורות ורודים שמרקדים על הקירות וחושפים את הרצפה המצוירת של הרחבה. עוד אין כוסות הפוכות, בדלים מוכתמים באודם, קיא מרוח ומסטיקים שמדביקים אותך לרצפה. בחדרון הסמוך ניצבות שתי ספות חומות שהשנים לא החמיאו להן, ואיש לא יושב עליהן בינתיים. לכאן אברח כשקותי ימצא לעצמו זיון, אם בכלל אצליח להישאר כאן עוד דקה. האוויר כמעט צח ובאזורים אחדים עוד אפשר לנשום אותו נקי מעשן. אף פעם לא ראיתי מועדון גמדי כל כך. וריק כל כך. די־ג'יי רדום מנגן מוזיקת צ'יל־אאוט. אולי אני מוצר פג תוקף, כבר לא שייכת למדפים של הסצנה הזאת?
אני מזמינה ערק אשכוליות וטובורג לקותי בבר זעיר כמו שיש במטבח של דירת סטודנטים. קותי צוחק כמה דקות עם הברמנית. מגה בייב. אני עומדת לצידם, עדיין רועדת, כמעט מפילה את הכוס. נדמה לי שכדאי שאברח עכשיו, לפני שיהיה מביך אף יותר.
רד אקסס כובשים את עמדת הדי־ג'יי במחיאות כפיים של שלושת המקדימים כמונו לצאת לחגוג, ומנגנים טכנו כמו שאני אוהבת - בסאונד מטורף. אפשר לרקוד הכי קרוב אליהם, להתרשם מהאישונים הינשופיים של ניב, ואפילו להציע לשניים ג'וינט בפרצוף לוהט מבושה. השירותים נקיים ונטולי תור, הרצפה יבשה וחפה מבוץ, האסלה עדיין לא נסתמה. במתקן המתכתי יש נייר טואלט וטרם נראות עליו שאריות קוק משובבות נפש, שאני זוכרת בערגה ממסיבות זוהרות יותר, שבהן לא רעדתי בכלל. אני מביטה בהשתקפותי במראה, מנקה את המסקרה שנמרחה ואת הלכלוך האפור שהותיר הג'וינט על לחיי כמו לא התקלחתי שבועיים.
פחות משעה אחר כך עשרות אנשים, רובם בני גילי בערך, מכסים כל סנטימטר במרחב. הבנים נראים כמו נשלפו מפסטיבל טרנס סודי, לבושים בחולצות שזוהרות בחושך או בטישרטים צמודים בגווני שחור ולבן. הבנות בשמלות שחושפות ומבליטות את גופיהן למודי הכושר או במכנסיים צמודים קטנטנים וחולצות שמציגות בטן שטוחה. מה חשבתי לעצמי כשנמנעתי מספורט מאז שנכשלתי בהתעמלות בתיכון? ומה חלף לי בראש כשלבשתי ג'ינס וטישרט שחורה עם הדפס של שדים צהובים? זה היה אופנתי פעם?
כולם מכירים את קותי, מחבקים ומחליפים איתו צחוקים שאני לא מבינה. אני מאחוריו, ליד המדפים הדחוקים שמשמשים כשולחנות למשקאות, חוששת שינסה להכיר לי מישהו ממקורביו, ואז איאלץ לדבר, לייצב את הגוף. קותי נדחק אל זווית עיני, צמוד לשתי בנות מצודדות בשמלות תואמות, יושב וצוחק איתן על הספות. אין מקום בספה בשבילי. רחמים עצמיים עוטפים אותי כמו העשן שמשתלט על המועדון, ואני שואלת את עצמי מה אני עושה במקום הזה. אולי היה כיף יותר לרבוץ עכשיו על הספה או במיטה ולראות טלוויזיה עם ניר?
הוא בטח נרדם מזמן. למרות שהיה גמור מעייפות הוא הכין לי מרגריטה מנגו עם נענע, שלא אבזבז יותר מדי כסף על השתייה במועדון, ווידא שלא שכחתי מפתח, ושלא לקחתי חפצים מיותרים שאני עלולה לאבד. הוא אוהב להגיד: "יודע צדיק...", ואני משלימה בראש ומתעצבנת. בתחילת הקשר שלנו ניר הזדהה כאחד ש"אוהב מסיבות ומתמסטל לעיתים קרובות". שש־עשרה שנה עברו מאז, ובהן נמנע מלעשן וויתר על כל אירוע שהזכיר "מסיבה".
רגליי לא מפסיקות לרעוד מתחילת הערב. אני עוצמת עיניים ומקפידה על קצב אחיד של שאיפות ונשיפות עמוקות. "את כל כך אוהבת לרקוד טכנו, התגעגעת לזה," אני משכנעת את עצמי. סוף־סוף הביטים של המוזיקה משתלטים על גופי וממיסים באחת את המחשבות על הלקוח שביקש ממני לדמיין שאני מול כיתת יורים היום. את הלקוחה שביקשה ממני אתמול לעצב לה מצגת של עשרים שקפים בשעה, חמש דקות אחרי שלקוחה אחרת הצהירה שהברושור שאני כותבת לה מאוד לחוץ להם. אף לקוח שלי לא צריך עבודה למחר. כולם צריכים אותה להיום. לעכשיו. אבל עכשיו גופי נע בקצב הטרק כמו אין איש סביבי או במוחי. הדם שלי רותח וזורם כמו מרק כוכבי לכת. ריח הסיגריות מדגדג את אפי ומפתה אותי לעשן חפיסה שלמה. אפילו הסירחון שעולה מדי פעם מהשירותים ומהרוקדים המיוזעים והמבושמים, מתמזג בזיעה הדביקה שזורמת ממני ולא מציק לי. העיניים שלי עצומות. צורות וקטוריות תזזיתיות, כמו אלה שהוספתי למצגת, מתנפחות ומתכווצות תחת עפעפיי, נוסעות במנהרה סגולה בלי כוח משיכה. המוזיקה מטפסת עוד ועוד עד לפיצוץ, וזורמת בדמי, שהופך לאפרול שפריץ. לעיתים הריקוד שלי גורם לי להיתקע באנשים והמשקה נשפך על השדונים הצהובים או על מי שרוקד לידי. מזל שאני לובשת שחור. כל כמה דקות פונה אליי מישהו מאחוריי או מצדדיי, קורא לי, אבל אני לא מעזה להסתכל כדי לא להתפתות. מסמנת "לא" עם האצבע וממשיכה לרקוד. לעקשנים שמבקשים הסבר אני מראה את הטבעת שענדתי לכבוד המסיבה.
"אז מה את עושה כאן?" "איפה בעלך?" "נותן לך ככה לצאת לבד? כל הכבוד לו."
אני לא עונה. לפני עשרים שנה שנאתי שהתחילו איתי במסיבות. אף הגדלתי לעשות ולהסתובב עם בקבוק פלסטיק ריק כדי לחבוט באלה שהתעקשו. עכשיו, כנשואה נאמנה פלוס אחד, זה מטריד אותי באותה מידה, אבל נוספת התחושה שזה גם נעים לי. אני קבורה בספה עם הלפטופ כבר מספר עשורים, והינה, מה תגידו, אני עדיין חמודה בחושך.
אני מרגישה את "סימפטום נעלי העקב" כששורשי הבהונות שלי בוערים, ואני בכלל נועלת נעלי ספורט ישנות עם שרוכים בצבע צהוב לשעבר. הקמפרי תפוזים שהתחלף בוודקה חמוציות ואז בערק אשכוליות כבר לא מצליחים לעשות את העבודה. אני נותנת לקותי לנסות מהחבר הכי טוב, נאמן ויקר שלי - שהחליף עבורי את הג'וינטים בשנים האחרונות - הוופורייזר שלי, שנראה כמו שילוב מפתה בין טוסטר נייד למכשיר קשר. אחרי כמה ניסיונות הוא מצליח לאייד ופורץ בצחוק.
קותי מפנק אותי מפעם לפעם: פעם בג'וינט, קצת קוק בשירותים, שלוקים של מים עם אמ־די ושני צימוקים מיובשים ספוגים באסיד. את הקוקטייל הזה עדיין לא חקרתי, ואני משתוקקת לפצוח בניסוי: אני מערבבת וממשיכה לרקוד עד שהטרקים מסתחררים לנגד עיניי, כל תו בצבע אחר. רעידות הבס פורצות את עורי, מרקיעות דרך כפות הרגליים עד לארובות העיניים. רגליי נעשות קלילות כמו האדים המסתלסלים מפי.
שעתיים קותי לא נראה באופק כשהשלפוחית שלי מאיימת להציף את המועדון. יש לי אומץ לנסות ללכת לשירותים לבד, נלחמת בכוח המשיכה. אני נדהמת לגלות שאני כלל לא מבוהלת שלא אצליח להגיע למקום הנכון, ושאצטרך לתקשר עם אנשים זרים באור מסנוור. בכוח אני דוחקת לפחות שלושים אנשים כדי להגיע אל המדרגות ומטפסת בהן אל התור הארוך שמצפה לי לפני הדלת.
כשמגיע תורי אני לא מצליחה לפתוח את הדלת בגלל קבוצת צחקקנים שנדחקה כולה לתא קטן מדי. למרות שהבסים מגיעים עד השירותים, מאחד התאים נשמעות גניחות של זוג מזדיין. כמו הפעם ההיא שגבר זר הפשיל את השמלה שלבשתי בתא שירותים קטן כמו זה, נתקל שוב ושוב באסלה המטונפת ולא ידע אם לצחוק או ללכת לשטוף ידיים. מתא אחר בליל קולות מסמן חבורה גדולה נוספת, מאושרת במיוחד. הם שומעים אותי ומציעים לי להצטרף, אבל אני חוששת להצטופף עם זרים בתא נעול.
כשאני יוצאת מהתא נגלה לעיניי במראָה רבע פרצוף בתוך ההמון הדחוק. שבריר ההשתקפות שלי שונה לחלוטין ממני. הפכתי לאישה אפלה. אני לא רואה את הזיעה שנוזלת ממצחי, את שערי הסתור ואת האיפור המרוח. האם אני מישהי אחרת?
אני חוזרת הביתה לבד.
תל אביב ריקה, מקיצה משנתה, מתפוצצת לחיים לנגד עיניי. אני פוסעת במאז"ה כאילו אני עושה זאת לראשונה בחיי. הזריחה מתערטלת על הבניינים שנוזלים מתוכה, טריים ורוויי צבע, כמו השליח הצעיר מהסופר שמככב בפנטזיות שלי. בועות הסבון שהציפו את הכיור בשירותים רודפות זו אחר זו על המדרכה. רגליי מרחפות ברוח יסמין שמייבשת את גופי הלח. סביב רבים מהבניינים הגינות הן קופסת פרלינים עטופים בנייר זהוב מרשרש. הצמחים קוראים לי להתקרב. אני נוגעת בהם ואצבעותיי חשות את מרקם העלים הבשרניים. גם את הנשימות שלהם אני מרגישה. אני מוודאת שאיש לא מסתכל, ותולשת אותם לזר חי שהולך וגדל בין כפות ידיי המזיעות.
מכונית אחת עוצרת לידי בדיוק כשאני עסוקה בתלישה נמרצת של קלנכואה שמתנגדת, כמו ניר בכל פעם שאני מנסה לגרד אותו מהספה. הנהג פונה אליי. "רקדת יפה במסיבה." אין מצב. אני לא רוקדת יפה, אני אומרת לעצמי, אני רוקדת כמו אדם משתכשך באמבטיה מחושמלת. אני עונה לו, עסוקה בקלנכואה, "שיהיה לך אחלה בוקר."
כשאני מגיעה לשינקין, אני נדהמת לגלות את כל החנויות המוכרות רוויות בצבעים חדשים, זרחניים כמו מדי הכדורגל של אור. אני שולפת את הטלפון כדי לצלם, ואז מבינה שלא יראו כלום בתמונה. בין צילום לתלישה, אני שקועה במחשבות על המסיבה ועל הפעם הבאה וזאת שתגיע אחריה.
כשאני נכנסת הביתה אני רואה את אור צופה בטלוויזיה בסלון. אני מחבקת אותו חזק, מלכלכת אותו בשאריות אדמה מהזר שבידיי.
"אוי, אמא, את מצחינה." הוא מכווץ את אפו הקטנטן כשהוא מצטט את ניר. "כמה עישנת? ומה את עושה כאן בשעה כזאת? איפה היית?"
"במסיבה!" אני מחייכת.
"ממתי את הולכת למסיבות?" הוא מתעניין.
"מעכשיו. זה ממש כיף. הלכתי להמון מסיבות לפני שנולדת."
"אבל, אמא, את אף פעם לא יוצאת מהבית. בטח לא לבד."
"לא הלכתי לבד. הלכתי עם קותי, חבר של אבא."
"מוגזמת" / שיר מנור. 226 עמודים. תשע נשמות.