כשאחד השחקנים הראשיים בסדרה שלך הולך לעולמו באופן טרגי יום לפני תחילת הצילומים, אפשר לחשוב שהיקום מנסה להעביר לך מסר. כשמדובר באלון אבוטבול ז"ל, אחד השחקנים הוורסטיליים שידעה ישראל, שיועד לגלם את אביה המוזיקאי הנרקיסיסט של הגיבורה שלך, יוצרים אחרים אולי היו חוטפים רגליים קרות, אך גיתית פישר ויונתן גורפינקל המשיכו בשלהם. וטוב שכך, כי זכינו לקבל את "בודקת", הדרמה הקומית החדשה שלהם שעלתה אתמול ביס, סטינג טיוי ופרטנר טיוי.
על סמך ארבעת הפרקים שנשלחו לביקורת, "בודקת" נראית כמו יצירה שיש בה את הדי-אן-איי של הרבה דרמות וקומדיות שנוצרו כאן, אבל היא משתמשת בו בצורה ייחודית לגמרי, כזאת שתרגיש מוכרת במיוחד לחובבי הסטנד-אפ של פישר, שמבוסס על תובנות לא אופטימיות לגבי החיים. ואולי משום כך אפילו מוות, טרגי ככל שיהיה, רק מוכיח את נקודת המוצא שלה - החיים הם דבר די קקה.
שגית בת ה-33 (פישר) עובדת כבודקת ביטחונית בנתב"ג. היא עושה את זה כבר יותר מדי זמן, מוקפת בעובדים צעירים, פעורים וטיפשים ממנה, אבל העבודה עם תסריט מוכן מראש של "להוציא את הלפטופ" ו"תוריד חגורה" מתאימה בול לחוסר האמון הבסיסי שלה בבני אדם, ובעיקר לכך שהיא נגעלת מהם. זה מאפשר לה להתנשא למחייתה, גם אם הפרנסה שהיא מקבלת לא מאפשרת לה יותר ממגורים ביחד עם אביה בחורבת הסטודיו שלו. האבא (צחי גראד, בתפקיד שאבוטבול היה אמור לגלם) הוא מוזיקאי כושל למדי שמופיע בעיקר עם קאברים לשירי ארץ ישראל בבתי אבות, אבל עדיין מתנהל כאילו הוא אמן עם אמירה ייחודית ואגו מרמת גן עד קפריסין.
את התסכול שלו הוא מוציא בעיקר עליה, כדמות האב הכי לא חינוכית שראיתם, שדואג לטפח אצלה הפרעות דימוי עצמי (השורש ש.מ.נ חוזר אחת לדקה בשיחות ביניהם). לשגית יש גם אמא, רוחה (בגילומה של שרית וינו-אלעד), שגרושה מאביה ובזה לו. מצב המגורים שלה מוכיח שהיא כנראה הצליחה יותר מהאב, אבל בכל מה שקשור במודל הורי גם היא לא מישהי שהייתם מבקשים ממנה עצות.
בקיצור, החיים חרבנא, כן? את כל העצבות הקיומית הזאת שגית פורקת בכתיבה למגירה, היא גם הולכת ל"חוג לביטוי" (את המדריכה מגלמת בת אל מוסרי), אבל אפילו שם היא צריכה להיעזר בחברתה נעמי (אלונה סער המצוינת) כדי שתקריא עבורה את הטקסטים האישיים שלה.
תקועה במקום
אם כל מה שנכתב עד עכשיו לא מצלצל לכם כמו קומדיה, אתם ממש לא טועים. כמו הגיבורה שלה, "בודקת" מתנהלת בשוליים, וההומור שלה, שיכול להוביל מדי פעם לפרצי צחוק, נובע מהסתכלות המרירה והמפוכחת שלה על המציאות, ולא מתוך סלפסטיק או ניסיון להצחיק.
מתבקש להשוות את "בודקת" למיזנתרופיה החיננית של לארי דיוויד או וודי אלן, אבל לי היא הזכירה יותר מכל את "דברים טובים" של פמלה אדלון ולואי סי-קיי, בעיקר בזכות העובדה שנקודת המבט של פישר כאישה בעולם הזה מובאת בה בצורה כל כך חדה וחכמה. ניכר שהיא מבינה את הנצלנות, הציניות והקושי בקלפים שהעולם נתן לה, והיא מתנהלת בו מתוך מגננה תמידית.
נקודת המפנה בחייה של שגית, העובדה שאביה נקרא להצטרף לסיבוב ההופעות של להקת תיסלם (שיריה, כמו להיטי רוק ישראלי משנות השמונים והתשעים, מככבים בפסקול המוצלח) וזורק אותה מהבית, לא מרגישה באמת מהותית לעלילה, אך היא כן דוחפת אותה לחזק את הקשר עם רוחה, ואולי גם לחפש תחליף דמות אב מתעלל בדמות עופר, ראש צוות הסלקטורים הדוחה אך חתיך מנתב"ג (אורי אלבי, שמסתמן כאחד הכוכבים העולים על המסך שלנו).
הקרוואן-אוטובוס שבו מתגורר עופר הוא דימוי שמייצג לא מעט את ההסתכלות של "בודקת" על החיים כמונומנט מלא הבטחה וציפיות, אך כזה שתקוע ויצא משימוש. גם העבודה של הגיבורה שלה, באחד התפקידים שהכי קרובים לטיסות קבועות לחו"ל, אך כזה שבסופו של דבר חוזר כל ערב לעליבות החיים בבית שלו, מייצגת את זה שמדובר במעין סדרת מסע, אך כזאת שנעה ברגשות של הגיבורה שלה ולא זזה בעולם.
אם כבר עניינים של טיימינג, אי אפשר להתעלם מכך ש"בודקת" עלתה יום אחד בלבד אחרי "הפשוטע", בכיכובה של השותפה היצירתית לשעבר, אושרית סרוסי, ואי אפשר לחשוב על סדרות שונות יותר. "בודקת" היא סדרה עם פלטת צבעים שקטה מאוד, כזאת שכמעט מנסה להסתיר אותה מתחת לרדאר ולא מתאמצת למשוך את הצופים שלה פנימה, אך מי שמוכנים לעבור עם הגיבורים שלהם תהליך של הכרת העצמי, הורדת מגננות, וכן, גם הקאה של הרבה רעל, יכולים למצוא כאן את אחת הסדרות המוצלחות שראה המסך שלנו לאחרונה. הצפייה על אחריותכם בלבד, אבל לגמרי מומלצת.
"בודקת" משודרת בימי שלישי ב-21:00 ביס טיוי דרמה, יס ויאודי, סטינג טיוי ופרטנר טיוי.