חיים יבין, מי שכונה "מר טלוויזיה" והיה מעמודי התווך של התקשורת הישראלית במשך למעלה מארבעה עשורים, הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ גבעת השלושה. זאת לאחר שהלך לעולמו שלשום (רביעי) בגיל 93. לאחר מותו בני משפחתו כתבו ברשתות: "בצער עמוק אנו נפרדים מבעלי, אבא, סבא, שהגיע לשיבה טובה".
בנו, העיתונאי והסופר יונתן יבין, ספד לו באשכבתו: "יסוד מהותי נלקח מהישראליות עצמה. לא מעט זיהו אותך עם ישראל שהייתה ואינה, וסיפרו על התפקיד שמילאת בחייהם ועל ההשפעה שהייתה לקולך הבהיר על מדד הבטחון שלהם. בילדותי, ברחוב שהתהלכנו בו, אנשים קראו בשמך, 'חיים, מה יהיה בחדשות היום?'. דיברו איתך כאילו אתה בן משפחה. לנו אמרת בחיוך, אני רכוש הציבור. אותי תשומת הלב הזאת תמיד הביכה, מעולם לא התרגלתי למעמד הבן של. היית אבא של כולם, אבא".
"עבדת קשה מהבוקר עד הלילה כדי להמשיך את הזינוק האינסופי שלך, גם כשכבשת את קצה השפיץ של העיתונות המשודרת. בצהריים חזרת לשלאף שטונדה. ישנת שעה ויצאת שוב לרוממה עד הלילה, חוזר אחרי שנרדמנו, לא היה כוכב גדול ממך במדינה ולא היה מפורסם ממך. כילד, השתדלתי להצניע את הייחוס. התגובות למודעת האבל שלך עוררו בי הבנה: אכן היית באיזשהו אופן אבא גם בשבילם. שאלו אותי איך זה להיות הבן של חיים יבין. שאלה מוזרה. היום אני יכול לענות עליה. התשובה היא לא להיט. זה להיות בנו של אדם ולא רק של סמל. אדם שמצטט את גתה ולפעמים פוצח בשירת בטהובן. אבא שלימד אותנו שהישגים אמיתיים באים מעבודה קשה, נקנים בזכות ולא בחסד. אבא שהיה קר רוח אבל גם דאגן חסרי מנוח, כמו כל יקה שמכבד את עצמו. אדם שכשמו כן הוא, ידע לחיות. נוח בשלום על משכבך".
בנו חגי ספד לו בבכי: "אבא, זו הפעם הראשונה שאני אדבר אליך ככה. לאבא שלי ולי היו המון שיחות לאורך החיים. בכל שלב של החיים שיחה על משהו אחר. בצבא על חיי הצבא, על המדינה והרבה על ציונות, כשהכרתי את שרון על חיי משפחה ועל הילדים והורות. דיברנו גם הרבה מאוד על המדינה, על פוליטיקה ועל דעות. אבא ואמא שלי הם מדור קום המדינה. בשנים האחרונות אני ואבא שלי דיברנו רבות. לאבא שלי הייתה תקווה אינסופית בלב. בשנים האחרונות כמובן שדיברנו על המצב במדינה בראי העבודה שאני ושרון חיים כרגע בחו"ל. כשהוא שמע שאנחנו רוצים לחזור לארץ, הוא שמח מאוד על זה. דיברנו קצת על תקווה. לאורך השנים חיפשתי בזעיר אנפין איזשהו אדם או נושא שיהיה קונצנזוס במצב הנוכחי. תמיד שמר על תקווה בשיחות האלה. חיפשתי קונצנזוס הרבה זמן. הדבר המחיק הוא שמתחת לאף שלי היה הקונצנזוס כל הזמן, ואת זה גיליתי ביום שהלכת. תודה רבה".
יוספה, אלמנתו של חיים יבין, ספדה לו באשכבה: "כולם דיברו על חיים השדר המקצועי ברשתות התקשורת ובעיתונות, מוכשר, מר טלוויזיה, חתן פרס ישראל, מגיש חדשות שאין שני לו ודוקומנטריסט רגיש, שהחברה הישראלית המקוטבת הייתה נושא לסרטיו הדוקומנטריים ולסדרות הנפלאות שהכין. אני רציתי לדבר על חיים יבין האדם, האבא, בן הזוג והחבר. הכרתי אותו כסטודנט באוניברסיטה וכשדר בקול ישראל. נישאנו אחרי שנה. היינו מאוד שונים בתחומי העניין, ההשכלה והמקצוע, ובמסלול החיים שכל אחד מאיתנו בחר ללכת. חיים כאיש רוח, אוהב ספרות ושירה עברית ולא רק עברית, דובר גרמנית, עברית ואנגלית על בוריין, ומאוד מחשיב את השפה ואת הדיוק בדיבור בה. בעל חינוך אירופי, חובב מוזיקה קלאסית והצגות תיאטרון. ואני עסוקה בכלכלה, בבנקאות ומחשוב. התמיכה והעזרה שקיבלתי מחיים ברגעים קשים של התמודדות מעולם לא אכזבה. תמיד הוא היה לצדי, דואג ואוהב. החיבור העוצמתי, הכבוד וההערכה ההדדית נבע מחינוך ומערכת ערכים זהה".
"יצרנו שפה משותפת, כבוד הדדי וחברות עמוקה. עיקרה היה חריצות, עבודה קשה ויושר, ואצל חיים כשרון ענקי שהביאו אותו לפסגת המקצוע, מר טלוויזיה וחתן פרס ישראל, שתיווך בין החדשות לעם ישראל, שצפה בו מדי ערב במשך 40 שנה. חיים היה אבא אוהב מאוד לארבעת ילדיו ומאוד מקפיד על החינוך שלהם - דפנה ז"ל, יונתן, מייקי וחגי, הוא היה גאה בהם מאוד. ממנו הם למדו ערכים של יושר, חריצות ודבקות בנתינה. אני מקווה שחיים יפגוש בעולם שמעלינו את דפנה שכה אהב, הם יישבו יחד במקום העליון שבו הם נמצאים".
בתום טקס האשכבה, לבקשת אלמנתו, הושמע קטע מיצירת שיר הערש של ברהמס. יוספה אמרה: "בילדותו בגרמניה, חיים נרדם כל ערב עם שיר ששרה לו עמו, שיר הערש של ברהמס. אז חשבנו להשכיב אותו למנוחתו הנצחית עם השיר הזה שכה אהב".
יעקב אחימאיר אמר שלשום לוואלה תרבות: "חיים יבין ראוי לכינוי שבו כיבדנו אותו, לא רק מי שעבד איתו אלא ציבור גדול במדינת ישראל, 'מר טלוויזיה'. הוא באמת היה מר טלוויזיה. מצא תמיד את המילים הנכונות ואת הביטויים הנכונים. רהיטות שאין כמותה. עבדנו יחד שנים רבות, אני בצילו כמו רבים אחרים שעוסקים במלאכת השידור. הוא היה יוצר תיעודי מעולה. שיקף את החיים הפוליטיים והחברתיים. עשה סרטי תעודה שהוא יצר ביוזמתו ועריכתו. לא חושב שהיה מחליף לאמנות שלו בהגשת חדשות, עם ביטויים שיש בהם חכמה, דיוק וצנעה. אלה רגעים קשים ולא רק לי. רבים מצטערים שהקול הזה נדם בשעות האחרונות".
ירון לונדון ספד ליבין בשיחה עם וואלה תרבות: "לבי מר. הוא היה חבר שלי במשך עשרות שנים. מאוד כיבדתי אותו, את אישיותו, את מוצקות אופיו ואת הישגיו. על כישרונו אין צורך להרחיב מילים. הוא היה קריין החדשות הטוב ביותר שהיה כאן בזכות תכונות שקשה מאוד להסביר אותן: גם קולו, גם סבר פניו, גם חיתוך הדיבור שלו, גם האופן שבו השרה אמון באנשים שאליהם פנה, גם בציבור הצופים.
"הוא גם היה אדם שקדן וחרוץ במידה לא רגילה. הוא היה במובנים מסוימים עובד מדינה יוצא מן הכלל כי בכל מעשיו שירת את הציבור. הוא היה במאי דוקומנטרי יוצא מגדר הרגיל. היה אחראי לכמה סדרות, בהן הסדרה המופלאה על העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר, אחד ההישגים המופלאים בקורות הטלוויזיה. היה גם בתפקידיו המנהליים, כמנהל הטלוויזיה איש ישר, הגון ואמיץ. איש עבודה. עיתונאי יוצא מגדר הרגיל".
יבין, שהיה חתן פרס ישראל לתקשורת, הטביע את חותמו על התקשורת הישראלית כמגיש מהדורת "מבט" המיתולוגית מיום הקמתה ב-1968 ועד 2008. במשך 40 שנה היה הפנים והקול של החדשות בישראל, כשהגיש את אירועי התקופה המכוננים בהיסטוריה הישראלית. הוא היה זה שטבע את המונח "מהפך" בליל הבחירות ההיסטורי של 1977, כשהליכוד בראשות מנחם בגין עלה לשלטון, והוא היה זה שהודיע לעם ישראל על רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995.
לצד הגשת החדשות, יבין היה יוצר פורה של סדרות תיעודיות מדוברות, ביניהן "ארץ המתנחלים" (2005) שזכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה, "גחלת לוחשת" (1991) על יהדות ברית המועצות, "תעודה כחולה" (2008) על ערביי ישראל, ו"צבא העם" (2011) שבחנה את האתוס הצבאי הישראלי. בתקופת כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית (1986-1990) היה יבין אחראי ליצירת תוכניות מפתח כמו "רואים עולם", "בשידור חוקר" ו"סיבה למסיבה". הוא שימש גם כשליח רשות השידור בארצות הברית בין השנים 1970-1975.
יבין נולד ב-10 בספטמבר 1932 בבויטן שבגרמניה (כיום חלק מפולין) בשם היינץ קלוגר. הוא עלה לישראל עם משפחתו ב-1933, בהיותו תינוק, וגדל והתחנך בקריית בנימין, שכונה שאוחדה לימים עם קריית אתא.
יבין היה ידוע בסגנונו המקצועי והמדויק, ובקולו הסמכותי שליווה את הציבור הישראלי ברגעי משבר ושמחה. הוא זכה להכרה רבה על פועלו, כולל פרס ישראל לתקשורת (1997), פרס מפעל חיים מטעם האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה (2003), ופרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים (2008).
דרכו המקצועית החלה ב-1956 בקול ישראל כמגיש חדשות ותוכניות בידור ומוזיקה. ב-1962 היה ממקימי "הגל הקל", שהפך לרשת ב'. במחלקה הדוקומנטרית של קול ישראל שימש כעורך, מפיק ומגיש משדרי תעודה. ב-1968 היה חלק מצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית והגיש את מהדורת "מבט" הראשונה ב-23 ביולי, שעסקה בחטיפת מטוס אל על לאלג'יריה.
לקראת הקמת הטלוויזיה הישראלית הצטרף יבין לצוות ההקמה של השירות החדש. באוגוסט 1968 הגיש את המהדורה הראשונה של "מבט לחדשות", שעסקה בעיקר בחטיפת מטוס אל על לאלג'יריה. המהדורה שודרה בתקופה שבה הטלוויזיה הישראלית עדיין פעלה במסגרת שידורי ניסיון, ואנשי המערכת גיבשו תוך כדי עבודה את המבנה ואת שיטות ההפקה של חדשות בטלוויזיה.
בשנים 1971-1974 שימש יבין שליח רשות השידור בארצות הברית. הוא סיקר לרדיו ולטלוויזיה את הממשל בוושינגטון, את פעילות האו"ם בניו יורק ואירועים ברחבי ארצות הברית. לאחר שובו לישראל מילא שורה של תפקידים במערכת החדשות, ובהם עורך "מבט", מנהל מחלקת החדשות ועורך ומגיש של "מבט שני".
הרגע שנקשר יותר מכל בשמו התרחש במשדר הבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי 1977. לאחר סגירת הקלפיות ופרסום המדגם הטלוויזיוני הראשון בישראל הכריז יבין על "מהפך", בעקבות התוצאות שחזו את ניצחון הליכוד בראשות מנחם בגין. המילה שימשה מאז לתיאור חילופי שלטון ושינויים חדים גם מחוץ להקשר הפוליטי המקורי.
מערכת היחסים בין יבין לבגין עמדה זמן קצר לאחר מכן במרכז עימות פומבי. בתום ריאיון עם ראש הממשלה הרים יבין גבה, ובגין הגיב באמירה שלפיה "פרצופו של מר יבין יישאר עקום עוד הרבה זמן". הדברים עוררו דיון ציבורי ופוליטי, ובמפגש מאוחר יותר בין השניים הבהיר בגין כי התכוון להתבדח.
בשנת 1981 יצר יבין את "הנבחרים 81'", סדרה בת שמונה פרקים שליוותה את מערכת הבחירות ואת המאבק בין הליכוד למערך. הסדרה עסקה גם במתחים בתוך המפלגות, ביחסים בין קבוצות בחברה הישראלית ובאלימות שליוותה את מערכת הבחירות. בשנים 1982-1984 עבד ככתב הטלוויזיה בכנסת, ולאחר מכן היה מפיק, עורך ומגיש של "מבט שני".
בשנים 1986-1990 כיהן כמנהל הטלוויזיה הישראלית. בתקופת כהונתו הוארכו שעות השידור ושובץ מספר גדול יותר של הפקות מקור ותוכניות רכש. בתקופה זו עלו בין השאר התוכניות "רואים עולם", "בשידור חוקר", "סיבה למסיבה" ו"שבשבת". לאחר שסיים את התפקיד חזר לעבודה עיתונאית ותיעודית.
ב-1990 יצא יבין למסע בין קהילות יהודיות בברית המועצות וצילם את "גחלת לוחשת", סדרה בת שמונה פרקים ששודרה ב-1991. יבין כתב, ביים והפיק את הסדרה, שעסקה ביהודים שהתמודדו עם אנטישמיות ועם התפוררות המשטר הסובייטי, ובוויכוח אם לעלות לישראל או להגר למדינות אחרות.
בהמשך יצר סדרות נוספות שעסקו במערכות הבחירות. "המהפך השני", ששודרה ב-1993, בחנה את התהליכים שהביאו לניצחונו של יצחק רבין בבחירות 1992. "הנבחרים 96'" ליוותה את מערכת הבחירות של 1996, ואילו "בין המהפכים", ששודרה ב-2001, עסקה בהתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בישראל בתקופה שבין רצח רבין לעליית אריאל שרון לשלטון.
לצד עבודתו החדשותית והתיעודית השתתף יבין גם בהקלטות לילדים. בשנות ה-70 הקליט גרסאות ל"צ'יטי צ'יטי בנג בנג", "ג'ק ושיח האפונים" ו"מר שמח וידידיו". בהקלטות שימש קריין ומבצע, ובחלקן גילם כמה דמויות ושילב שירים.
בשנת 1997 עזב את הערוץ הראשון ועבר לקשת בערוץ 2, שם ערך והגיש את תוכנית התחקירים "הערב החמישי". התוכנית שודרה במשך עונה אחת, וב-1998 חזר יבין לערוץ הראשון ולכיסא מגיש "מבט". באותה תקופה הוענק לו פרס ישראל בתחום התקשורת.
ב-2005 יצר, כתב וביים את "ארץ המתנחלים", סדרה בת חמישה פרקים ששודרה בטלעד בערוץ 2. יבין סייר ביהודה ושומרון ובגוש קטיף, שוחח עם מתנחלים, פלסטינים ופעילי שמאל והציג עמדה ביקורתית כלפי מדיניות ההתנחלויות. הסדרה עוררה יותר ממאה תלונות ברשות השנייה ודרישות מצד אנשי ימין להפסיק את עבודתו כמגיש חדשות בשידור הציבורי. בעקבות המחלוקת שודרו דיונים באולפן לצד הפרקים.
בשנת 2006 זכתה "ארץ המתנחלים" בפרס לסדרה תיעודית במסגרת תחרות הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי, במשותף עם "גשר על הוואדי" של תומר וברק הימן. יבין קיבל גם את פרס הבימוי על עבודתו בסדרה.
ב-5 בפברואר 2008 הגיש יבין את "מבט" בפעם האחרונה. בתום המהדורה הופיעו על המסך המפוצל מגישי החדשות מיקי חיימוביץ', יעקב אילון ודני קושמרו, לצד מחליפיו בערוץ הראשון, מרב מילר וינון מגל. לאחר הפרישה מהמהדורה הגיש תוכנית אישית ברדיו ללא הפסקה והמשיך ביצירה תיעודית.
בהמשך אותה שנה שודרה "תעודה כחולה", שבה בחן את מעמדם של האזרחים הערבים ואת היחסים בינם לבין הרוב היהודי. בשנת 2010 פרסם את האוטוביוגרפיה "עובר מסך", וב-2011 ביים את "צבא העם", סדרה בת שלושה פרקים שעסקה בשינויים שחלו ביחסי צה"ל והחברה הישראלית.
עבודתו התיעודית האחרונה ששודרה הייתה "ירושלים - עיר של חלומות שבורים", שיצר עם הבמאית ג'ולי שלז והוקרנה בערוץ 2 בדצמבר 2016. הסרט בחן את היחסים בין יהודים לערבים בירושלים ואת הפער בין רעיון העיר המאוחדת לבין המציאות החברתית והפוליטית בה.
ב-2022, בריאיון לרגל יום הולדתו ה-90, חזר יבין אל ליל הבחירות של 1977 ואל המילה שנקשרה בשמו. "מאז שהמצאתי את המילה", אמר, "כל דבר זה מהפך"
בשנת 2016 נחשפו עדויות של מספר נשים שטענו כי יבין הטריד אותן מינית במהלך עבודתן ברשות השידור. העדויות כללו תיאורים של נגיעות בלתי רצויות, הערות סקסיסטיות והתנהגות בלתי הולמת מצידו של יבין. אחת מהן, קולגה לשעבר שלו ברשות השידור, חשפה את עדותה בוואלה תרבות, וטענה כי יבין חפן את שדיה בניגוד לרצונה. אישה אחרת העידה במהלך תהליך האיפור לקראת שידור, יבין ליטף את ישבנה ללא הסכמתה. אישה נוספת תיארה כיצד במהלך ראיון עמה בדירתה, הוא השליך אותה על המיטה ונשכב מעליה. יבין הכחיש את ההאשמות, וטען כי לא היו דברים מעולם.
בשנת 1967 נישא יבין ליוספה קרונפלד. לזוג נולדו ארבעה ילדים, בהם העיתונאי והסופר יונתן יבין. בתו דפנה יבין-רכס, שהייתה פרקליטה ומנהלת בית ספר יסודי, נפטרה באוקטובר 2025 בגיל 54.