נתחיל בחדשות הטובות: נפתלי בנט מתראיין לפריים-טיים של מהדורת סוף השבוע בג'ינס, טי-שירט וסניקרס. מה טוב בזה? שני דברים עיקריים: הראשון הוא שרירי יד קדמית מעוררי התפעלות. משום מה גברים נדבקים דווקא לשריר הקיבורת של עצמם כשהם באים לבחון את הופעתם החיצונית, רוצה לומר - זה נוסך בבנט ביטחון.
הדבר השני הוא ההוכחה שהשותפות עם לפיד אינה כישלון מוחלט. מה שהחל כברית ה"אחים" נראה דומה לשמו קצת יותר בכל יום שחולף. לפיד אולי לא הצליח (בלשון המעטה) לגרום לעמודה המשותפת של השניים לזנק בסקרים, אבל הוא הצליח להכניס בשותפו הלך רוח של מייקאובר.
לא בכדי עסקינן בהופעתו החיצונית של בנט, כי המדיום הוא המסר - בין אם בא בנט לדבר את האמת שלו ובין אם בא לדקלם דף מסרים (סביר להניח ששילוב של השניים), מראה כזה וגישה שכזאת, מזמינים שיחה בגובה העיניים, חלומו של כל מראיין. אך אבוי, ממש כפי שהיא הלבושה יותר מבין השניים, מי שלא מאפשרת לפורמט להתקיים היא דווקא קרן מרציאנו.
בדרך כלל הפוליטיקאי-מרואיין הוא זה שבא עם מסר שעליו הוא רוצה לחזור שוב ושוב, כמעט בלי קשר לשאלות שיישאל. למשל, לבנט היה חשוב שנדע שבניגוד לאחרים, בעיקר למתחריו מתוך גוש השינוי, הוא לא ניחן רק ביכולת להצביע על הקלקולים, אלא שהוא גם היחידי שיודע מה יש לעשות כדי לתקן.
והנה, דווקא מראיינת נבונה ומנוסה כמרציאנו, במקום לקחת את השיחה שלב אחד קדימה ולא לתת לבנט להסתפק בסיסמאות, אלא לדרוש ממנו שייפרט (למשל) איך הוא מתכוון להוריד את יוקר המחיה ואיך הוא מתכוון להביא ריפוי לחברה שסועה, חזרה שוב ושוב על מילת המפתח: איזנקוט.
מה עם איזנקוט?
למרציאנו היה חשוב לשמוע את בנט אומר שאם יקבל פחות מנדטים מאיזנקוט, הוא ימליץ על יריבו-עמיתו כמי שירכיב את הממשלה הבאה. אלא שמהר מאוד התברר שבנט לא רוצה לומר זאת.
יכול להיות שהוא באמת מאמין שיצליח, בשלושת החודשים שנותרו עד לבחירות, לשוב לעמדת הובלה - וסביר יותר שהוא מקווה שתיווצר קונסטלציה בתוך הגוש שתאפשר לו לתבוע הנהגה גם עם פחות מנדטים (יש לו בזה כבר ניסיון).
במקום לשמוע את התשובה הזאת פעם אחת - ולהמשיך בריאיון, אולי כדי לגלות מה מתכנן בנט לעשות בנושאים שוליים כמו חינוך וביטחון, מרציאנו נעמדה על הרגליים האחוריות. לפרקים זה נשמע כבר מגוחך: בנט מתחיל לספר מה הוא עומד לעשות - ומרציאנו מחזירה את השיחה למשבצת איזנקוט, שוב ושוב ושוב.
בסוף, דווקא היא זו שיוצאת משלוותה ומטיחה בו, כאם זועפת בבנה המתבגר שהותיר אחריו חדר מבולגן: "בשם אלוהים, אולי לפני שאתם מסדרים את מדינת ישראל, תסדרו את הגוש שלכם?".
בנט נראה קצת מופתע מזימונו המוקדם (שלא לומר המוגזם) של הקב"ה לדיון, אבל גם זה לא מוציא אותו מהתלם.
וזה עצוב, כי אנחנו נוטים להאשים, לרוב בצדק, את אנשי הציבור שלנו בכך שהם עוסקים באישי במקום בלאומי. והנה בא איש ציבור מוביל, מנסה (לפחות על פניו) לדבר על ה"מה" - והעיתונאית היא זו שמנתבת את השיחה אל ה"מי".
בחדשות 12 לא הסתפקו בזה והוסיפו חטא על פשע: "בנט לא מתחייב להמליץ על איזנקוט" זעקה הכותרת שליוותה את האייטם עמוק אל תוך תכנית הבוקר. אז על מי ימליץ - אם ייקלע לסיטואציה שבה יאלץ להמליץ על מישהו אינו הוא עצמו?
מדאחקה לתכנית עבודה
השיח הפוליטי הוא ציני - וספק אם נפתלי בנט אכן התכוון לומר דברים רציניים על תכניותיו לשיקומה של מדינת ישראל ("אני אפרק את המונופולים" הכריז - ואני כבר הסתקרנתי לשמוע איך, אבל מרציאנו בשלה עם איזנקוט).
אלא שגם אם היו לו כאלה, מי שלא אפשרה לו לפרט אלא גררה אותו שוב ושוב לשאלת זהות מנהיג הגוש, היא דווקא מי שהיית צריכה, בשליחות הציבור, לגרום לו להשמיע כמה שיותר.
אולי זה הקרדיט שמרציאנו עדיין מקבלת על ריאיון תקיף שקיימה לפני כמה שנים עם נתניהו, אולי זו רוח התקופה שמקדשת אגרסיביות על פני מענה רך (שבמקרה של בנט יש סיכוי טוב יותר שיגרום לו לדבר שטויות) - ואולי זה בכלל הקושי של מראיינים שנוטים בדעותיהם (בהכללה) למרכז הליברלי, לקיים ראיונות שכאלה, שבהם החשש הכי גדול שלהם הוא להיתפס כמשתפי פעולה.
את הסיבה קשה לדעת, אבל התוצאה אמש הייתה עגומה - ולא בגלל המרואיין.
אפרופו ראיונות שכאלה, בזיכרון עולה תמונתו של מר טלוויזיה, חיים יבין, שהסתלק מאתנו טרם הסופ"ש, שלא נתן לתסכול להכתיב את מהלכיו והעיר בציניות לאהוד אולמרט כי הוא מייחל ליום שבו ישאל שאלה ואשכרה יזכה לתשובה אמיתית לגביה.
הנה כי כן, מה שליבין היה עניין שאפשר לסגור בחצי חיוך בתוספת הזמן של הריאיון, הפך אצל מרציאנו לתכנית עבודה.