סלמאן רושדי חושף: זה מה שקרה לחיי אחרי ניסיון הרצח

בשעה רבע לאחת־עשרה, ב־12 באוגוסט 2022, בבוקר יום שישי שמשי בצפון מדינת ניו יורק, הותקפתי וכמעט נרצחתי על ידי צעיר עם סכין, רגע אחרי שיצאתי אל הבמה באמפיתיאטרון בְּשֶׁטַקוּוָה, בכוונה לדבר על חשיבות השמירה על ביטחונם של סופרים.
הייתי עם הנרי רִיס, שיצר יחד עם אשתו דיאן סמואלס את הפרויקט "עיר מקלט פיטסבורג", המציע מפלט לסופרים שעלולים להיות בסכנה בארצם. זה גם היה הסיפור שהנרי ואני באנו לספר בשטקווה: יצירה של מרחבים בטוחים באמריקה לסופרים ממקומות אחרים, והמעורבות שלי בתחילת הפרויקט. זה היה חלק משבוע של אירועים במכון שטקווה תחת הכותרת, "יותר ממקלט: להגדיר מחדש את הבית האמריקאי".
לא יצא לנו לקיים את השיחה הזאת. כפי שעמדתי לגלות, ביום ההוא האמפיתיאטרון לא היה מרחב בטוח עבורי.
אני עדיין רואה את הרגע בהילוך איטי. עיניי עוקבות אחרי האיש הרץ, כשהוא מזנק מהקהל ומתקרב אליי. אני רואה כל צעד בריצה החפוזה שלו, אני מתבונן בעצמי קם על הרגליים ופונה לעברו, (אני ממשיך לעמוד מולו. לרגע לא מפנה לו עורף. אין פציעות בגב). אני מרים את ידי השמאלית בהגנה עצמית. הוא נועץ בה את הסכין.
אחרי זה יש הרבה מהלומות, לצוואר, לחזה, לעין, לכל מקום. אני מרגיש שהרגליים שלי קורסות תחתיי ואני נופל.

יום חמישי, 11 באוגוסט, היה הערב התמים האחרון שלי. הנרי, דיאן ואני טיילנו ללא דאגה בשטח המכון ואכלנו ארוחת ערב נעימה ב־"2 אֶיימס", מסעדה בפינת אזור הפארק הירוק הנקרא "בֵּסטוֹר פלאזה". העלינו זיכרונות מהרצאה שנשאתי שמונה־עשרה שנים קודם לכן בפיטסבורג, על חלקי ביצירת "הרשת הבינלאומית של ערי מקלט". הנרי ודיאן נכחו בהרצאה וקיבלו השראה להפוך גם את פיטסבורג לעיר מקלט. הם התחילו במימון בית קטן אחד ובמימון משורר סיני, הואנג שיאנג, שלמרבה הרושם כיסה את הקירות החיצוניים של ביתו החדש בשיר באותיות סיניות גדולות בצבע לבן. הנרי ודיאן הרחיבו את הפרויקט בהדרגה, עד שהיה להם רחוב שלם של בתי מקלט, "דרך סַמְפְּסוֹנְיָה", בצד הצפוני של העיר. שמחתי להיות בשטקווה, לחגוג את ההישג שלהם.
מה שלא ידעתי זה שהרוצח־בפוטנציה שלי כבר היה נוכח בשטח של מכון שטקווה. הוא נכנס באמצעות תעודת זהות מזויפת, עם שם בדוי שהורכב משמותיהם האמיתיים של קיצונים מוסלמים שיעים ידועים, ואפילו כשהלכנו לארוחת ערב וחזרנו לבית ההארחה שבו התאכסנו הוא היה שם איפשהו גם כן. הוא היה שם שני לילות, משוטט, ישן תחת כיפת השמיים, בודק את אתר ההתקפה המתוכננת שלו, בונה את תוכניתו מבלי ששום מצלמת מעקב או מאבטח יבחינו בו. היינו עשויים להיתקל בו בכל רגע.
אני לא מעוניין להשתמש בשמו בדיווח הזה. המתקיף שלי, המתנקש בי, המטופש שמניח לגביי השערות שווא, ושאיתו היה לי מפגש כמעט קטלני... מצאתי את עצמי חושב עליו, אולי בסלחנות, כעל מטומטם. עם זאת, לצורכי הטקסט הנוכחי, אתייחס אליו במהוגנות כ"ה־מ'". והכינוי שלי עבורו בדָלֶת אמותיי הוא ענייני הפרטי.
ה־מ' הזה לא טרח ליידע את עצמו לגבי האיש שהוא החליט להרוג. על פי הודאתו, הוא בקושי קרא שני עמודים מכּתביי, צפה בכמה סרטוני יוטיוב שלי, וזה כל מה שהוא היה צריך. מכך אנחנו יכולים להסיק שיהיה אשר יהיה המניע לתקיפה, זה לא היה "פסוקי השטן".
בספר זה אנסה להבין מה היה המניע.

בבוקר 12 באוגוסט אכלנו ארוחת בוקר מוקדמת עם נותני החסות של האירוע על המרפסת החיצונית שטופת השמש של המלון המפואר של המכון "אתנאום". אני לא אוהב ארוחות בוקר גדולות, כך שהגבלתי את עצמי לקפה וקרואסון. פגשתי את המשורר בן האיטי סוני טון־איים, ואת מנהל הכתיבה היוצרת של שטקווה, מייקל י. ראדל, שעמד להציג אותנו לקהל. היה איזה הא ודא ספרותי על הרעוֹת או המעלות של הזמנה או הימנעות מהזמנה של כותרים חדשים מאמזון. (התוודיתי שלפעמים אני עושה את זה.) אחר כך הלכנו דרך לובי המלון וחצינו רחבה קטנה לעבר אחורי הקלעים של האמפיתיאטרון, שם הנרי הכיר לי את אמו בת התשעים פלוס, מה שהיה נחמד.
רגע לפני שעלינו לבמה, קיבלתי מעטפה ובה צ'ק — שכר הנאום שלי. שמתי אותו בכיס הפנימי של הז'קט, ואז הגיע הזמן לעלות. סוני, הנרי ואני יצאנו אל הבמה.
האמפיתיאטרון יכול להכיל למעלה מארבעת אלפים מקומות ישיבה. הוא לא היה מלא, אבל היה קהל רב. סוני הציג אותנו בקצרה, מדוכן הנואמים בשמאל הבמה. אותי הושיבו בימין הבמה. הקהל מחא כפיים בנדיבות. אני זוכר שהרמתי יד להודות על מחיאות הכפיים. ואז, בזווית עין ימין — הדבר האחרון שעין ימין שלי תראה אי פעם — ראיתי את האיש בשחור רץ לעברי מצד ימין של אזור הישיבה. בגדים שחורים, כיסוי בד שחור על פניו. הוא הסתער בכוח ובשפיפה: טיל בצורת גוּץ. קמתי על רגליי והסתכלתי עליו מגיע. לא ניסיתי לברוח. הייתי משותק.
עברו שלושים ושלוש שנים וחצי מאז צו המוות הידוע לשמצה שהוציא האייתוללה רוחאללה חומייני נגדי ונגד כל המעורבים בפרסום "פסוקי השטן". באותן שנים, אני מודה, דמיינתי לפעמים את המתנקש שלי קם בפורום ציבורי כזה או אחר ונע לקראתי בדיוק ככה. כך שהמחשבה הראשונה שלי כשראיתי את הדמות הרצחנית הזאת רצה לעברי הייתה, אז זה אתה. הנה אתה. אומרים שמילותיו האחרונות של הנרי ג'יימס היו, "אז הוא הגיע סופסוף, הדבר המכובד." המוות בא גם לעברי, אבל הוא לא נראה לי מכובד. הוא נראה לי אנכרוניסטי.
זאת הייתה המחשבה השנייה שלי: למה דווקא עכשיו? באמת? עבר כל כך הרבה זמן. למה דווקא עכשיו, אחרי כל השנים האלה? הרי העולם לבטח המשיך הלאה, והנושא הזה נסגר. ולמרות זאת התקרב אליי במהירות מעין נוסע בזמן, רוח רפאים רצחנית מן העבר.
לא הייתה אבטחה נראית לעין באמפיתיאטרון באותו בוקר — למה לא? אני לא יודע, כך שהוא רץ אליי ישירות. פשוט עמדתי שם, בהיתי לעברו, נטוע במקום כמו שוטה, כארנב מול אורות קדמיים מתקרבים.
ואז הוא הגיע אליי.
כלל לא ראיתי את הסכין, או שלפחות איני זוכר אותה. אני לא יודע אם היא הייתה ארוכה או קצרה, להב ציד רחב או צר כמו של פגיון, סכין לחם משוננת או שַׁבְּרִייָּה, סכין קפיצית של ילד רחוב, או אפילו סכין חיתוך נפוצה שנגנבה מהמטבח של אמו. לא אכפת לי. כלי הנשק הבלתי נראה ההוא היה שמיש דיו, ועשה את העבודה.

שני לילות לפני שטסתי לשטקווה, חלמתי שאני מותקף על ידי אדם עם חנית, גלדיאטור באמפיתיאטרון רומי. היה קהל ששאג בצמאון דם. התגלגלתי על הקרקע בניסיון לחמוק מנעיצותיו של הגלדיאטור, וצרחתי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שחלמתי חלום כזה. בשתי הזדמנויות קודמות, בזמן שאני־בחלומי התגלגלתי בהיסטריה, האני האמיתי שלי, הישן, שגם הוא צרח, זרק את גופו — גופי — מהמיטה, והתעוררתי כשהתרסקתי בכאב על רצפת חדר השינה.
הפעם לא נפלתי מהמיטה. אשתי אלייזה — הסופרת, המשוררת והצלמת רייצ'ל אלייזה גריפיתס — העירה אותי בדיוק בזמן. התיישבתי במיטה, מזועזע מהחיוּת והאלימות של החלום. זאת הייתה מעין תחושה מוקדמת (אף על פי שתחושות מוקדמות זה משהו שאיני מאמין בו). אחרי הכול, האולם שבו הוזמנתי לדבר בשטקווה היה גם הוא אמפיתיאטרון.
"אני לא רוצה ללכת," אמרתי לאלייזה. אבל אנשים בנו עליי — הנרי ריס בנה עליי, האירוע פורסם במשך זמן מה, כרטיסים נמכרו — והייתי אמור לקבל תשלום נדיב על ההופעה. רצה המקרה והיו לנו כמה חשבונות ביתיים גדולים לשלם; כל מערכת המיזוג של הבית שלנו הייתה ישנה, על סף התפרקות, והיה צריך לחדש אותה, כך שהכסף יהיה מאוד שימושי. "עדיף שאלך," אמרתי.
העיירה שטקווה נקראת על שם אגם "אִירִי" שעל חופו היא עומדת. "שטקווה" היא מילה בשפת האירי, המדוברת על ידי אנשי שבט אירי. אך הן העם והן השפה נכחדו, ולכן משמעות המילה אינה ברורה. משמעותה עשויה להיות 'שני מוקסינים', או 'שקית קשורה באמצע', או משהו שונה לחלוטין. זה עשוי להיות תיאור של צורת האגם, או שאולי לא. יש דברים שאבדו בעבר, אליו כולנו מגיעים בסופו של דבר, ורובנו נשכחים שם.
נתקלתי במילה לראשונה ב־1974, בערך בזמן שסיימתי את כתיבת הרומן הראשון שלי. זה היה בספר הפולחן הסנסציוני של אותה שנה, "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של רוברט מ. פירסיג. עכשיו אני לא זוכר הרבה ממנו — גם לא ממש אכפת לי מאופנועים או זן בודהיזם — אבל אני זוכר שהמילה המוזרה מצאה חן בעיניי, וכמוה גם הרעיון של המפגשים, ה"שטקוות", בהם דנו ברעיונות באווירה של סובלנות, פתיחות וחופש. בסוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים התפשטה "תנועת שטקווה" ברחבי אמריקה מעיירת האגם, ותיאודור רוזוולט כינה אותה "הדבר האמריקאי ביותר באמריקה."
כבר הרציתי בשטקווה פעם בעבר, כמעט בדיוק שתים־עשרה שנים קודם לכן, באוגוסט 2010. זכרתי היטב את האווירה הנעימה והמסוגרת של מכון שטקווה — את הרחובות המסודרים, הנקיים וזרועי העצים סביב האמפיתיאטרון. (אבל להפתעתי זה היה אמפיתיאטרון אחר. הישן נהרס ואחר הוקם על חורבותיו ב־2017). בין כותלי המכון, ליברלים כסופי שיער התאספו בקהילה אידילית וחיו בבתי עץ נוחים שאת דלתותיהם לא הרגישו צורך לנעול. השהייה שם דמתה לצעד אחורה בזמן, לעולם מוקדם יותר, תמים, שאולי היה קיים רק בחלומות.
באותו ערב תמים אחרון, ליל 11 באוגוסט, עמדתי לבדי מחוץ לבית ההארחה, והבטתי בירח המלא הזוהר על האגם. רק הירח ואני ביחד, לבדנו, עטופים בלילה. ברומן שלי "עיר הניצחון", המלכים הראשונים של אימפריית בִּיסְנֵגַה בדרום הודו טוענים שהם צאצאי אֵל הירח, ומקשרים את עצמם ל"שושלת הירח", עליה נמנו בין השאר קרישנה, והלוחם האדיר דמוי־אכילס ארג'ונה, מ"המהאבּהָארַטֶה". אהבתי את הרעיון שבמקום בני אנוש מן המניין, שטסים לירח בספינת חלל שנקראת באופן מוזר על שמו של אל השמש היווני אפולו, אלים ירחיים ירדו מהלוויין לכדור הארץ. עמדתי שם באור הירח, ולמשך זמן מה נתתי למוחי להרהר בענייני ירח. חשבתי על הסיפור המפוקפק על ניל ארמסטרונג שדרך על הירח ומלמל, "בהצלחה, מר גורסקי," כי כנער צעיר באוהיו הוא שמע את שכניו, בני הזוג גורסקי רבים בעניין תשוקתו של מר ג' לקבל מציצה. "אתה תקבל את זה כשהילד של השכנים ילך על הירח," ענתה גברת גורסקי. למרבה הצער, הסיפור לא היה נכון, אבל חברתי אלגרה יוסטון עשתה עליו סרט מצחיק.
וחשבתי על "מרחק הירח", סיפורו של איטלו קאלווינו ב"קוסמיקומיקס", על תקופה שבה הירח היה הרבה יותר קרוב לכדור הארץ ממה שהוא עכשיו, ונאהבים יכלו לנתר אליו למפגשי־לבנה רומנטיים.
וחשבתי על הסרט המצויר של טקס אייברי, "בילי בוי", על התיש הקטן שאכל את הירח.
זהו האופן האסוציאטיבי־חופשי בו עובד המוח שלי.
בסופו של דבר נזכרתי גם בסרטו האילם בן ארבע־עשרה הדקות של ז'ורז' מלייס, "מסע אל הירח", הקלאסיקה הקולנועית המוקדמת מ־1902 על האנשים הראשונים שהגיעו לירח באמצעות קפסולה בצורת קליע שנורתה מתותח ארוך מאוד, חבשו מגבעות צילינדר ופראק ונשאו מטריות. זהו הרגע המפורסם ביותר מהסרט ההוא — הנחיתה על הירח:

בזמן שנזכרתי במראה הזה של ספינת החלל פוצעת את עינו הימנית של הירח, לא היה לי מושג מה טומן בחובו בוקר המחרת לעין ימין שלי עצמי.
אני נזכר באיש השמח הזה, בעצמי, כשהוא עומד שם טבול באור ירח קיצי באותו ליל יום חמישי באוגוסט. הוא שמח כי המראה יפה; מפני שהוא מאוהב; מפני שהרומן שלו גמור — זה עתה הוא עשה את הדבר האחרון, תיקן את העתקי השמש — וקוראיו הראשונים מתלהבים ממנו. החיים שלו נראים טובים. אבל אנחנו יודעים מה שהוא לא יודע. אנחנו יודעים שהאיש השמח ליד האגם נמצא בסכנת חיים, אין לו מושג, מה שהופך את הפחד שלנו עליו לגדול אף יותר.
זאת התחבולה הספרותית המכונה 'רמז מַטרים'. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר לכך היא ההתחלה המפורסמת של "מאה שנים של בדידות": "שנים רבות לאחר מכן, כשעמד מול כיתת היורים..." כשאנחנו כקוראים יודעים מה שהדמות לא יכולה לדעת, אנחנו רוצים להזהיר אותה. ברחי, אנה פרנק, מחר יגלו את מקום המסתור שלך. כשאני חושב על הלילה נטול הדאגות האחרון, צל העתיד מוטל על זיכרוני. אבל אני לא יכול להזהיר את עצמי. מאוחר מדי בשביל זה. אני יכול רק לספר את הסיפור.
הרי אדם בודד בחשכה, שאינו מודע לסכנה שכבר קרובה מאוד.
הרי גבר הולך לישון. בבוקר חייו ישתנו. הוא לא יודע כלום, האומלל התמים. הוא ישן.
העתיד ממהר לכיוונו בזמן שהוא ישן.
אלא שבאופן מוזר, למעשה זה העבר שחוזר, העבר שלי שמסתער עליי. לא גלדיאטור חלומות אלא רעול פנים עם סכין, המבקש לבצע צו מוות מלפני שלושה עשורים. במוות כולנו אנשי אתמול, לכודים לנצח בזמן עבר. זה היה הכלוב אליו רצתה הסכין להכניס אותי.
לא העתיד. העבר קם מהמתים ומבקש לגרור אותי אחורה בזמן.

למה לא נאבקתי? למה לא ברחתי? עמדתי שם סתם כמו פיניאטה, והנחתי לו לרסק אותי. האם אני כזה חלשלוש שלא הייתי מסוגל לעשות ולו ניסיון קלוש להגן על עצמי? האם הייתי כה כנוע לגורל שהייתי מוכן פשוט להיכנע לרציחתי?
למה לא פעלתי? אחרים, בני משפחה וחברים, ניסו לענות עבורי על השאלה. "היית בן שבעים וחמש בזמנו. הוא היה בן עשרים וארבע. לא היית יכול להילחם בו." "בטח היית בהלם עוד לפני שהוא הגיע אליך." "מה היית אמור לעשות? הוא יכול היה לרוץ מהר יותר ממך, ואתה לא היית חמוש." ושוב ושוב, "איפה לעזאזל היו המאבטחים?"
אני לא ממש יודע מה לחשוב או איך לענות. יש ימים שאני נבוך, אפילו מתבייש, מהכישלון שלי לנסות להשיב מלחמה. בימים אחרים אני אומר לעצמי לא להיות אידיוט, מה אני מתאר לעצמי שהייתי יכול לעשות?
זה הכי קרוב להבנת חוסר המעש שלי שהצלחתי להגיע: יעדי האלימות חווים משבר בהבנתם את האמיתי. ילדים שהולכים לבית הספר, קהילה בבית כנסת, קונים בסופרמרקט, אדם על במת אמפיתיאטרון — כולם, אפשר להגיד, מאכלסים תמונת עולם יציבה. בית ספר הוא מקום חינוך. בית כנסת הוא מקום פולחן. סופרמרקט הוא מקום לעשות בו קניות. במה היא חלל הופעות. זאת המסגרת שבה הם רואים את עצמם.
אלימות מנפצת את התמונה הזאת. פתאום הם לא יודעים את הכללים — מה להגיד, איך להתנהג, אילו בחירות לעשות. הם כבר לא מכירים את טבע הדברים. המציאות מתמוססת ומוחלפת בבלתי מובן. פחד, פניקה ושיתוק משתלטים על המחשבה הרציונלית. "לחשוב בצלילות" הופך לבלתי אפשרי. כי בנוכחות אלימות, אנשים כבר לא יודעים מה "צלילות" עשויה להיות. הם, אנחנו, מתערערים, אפילו יורדים מהפסים. המוח שלנו כבר לא יודע איך לעבוד.
בבוקר היפה ההוא, בסביבה המושכת ההיא, האלימות נעה לעברי בריצה והמציאות שלי התפוררה. אולי אין זה מפתיע במיוחד שבמעט השניות שהיו זמינות לי, לא ידעתי מה לעשות.

"סכין" / סלמאן רושדי. מאנגלית: ארז אשרוב. 220 עמודים. כנרת-זמורה.