מאסטר שף? יותר כמו מסעדה שנמצאת בהרצה אבל מגישה חשבון מלא

יודע כל מסעדן או שף בישראל: למסעדה חדשה, רגע לפני שפותחים, מזמינים קודם כל קהל של חברים, רצוי אמיתיים - מהסוג שלא רק יעודד ויחבק, אלא גם לא יתבייש להגיד מה הוא חושב באמת, גם אם מדובר בביקורת קטלנית (שתמיד עדיף לקבל מחבר ולא ממבקר מסעדות).

השלב הבא הוא פתיחה לתקופת הרצה. כאן כבר מוזמן הציבור הרחב, אבל התפריט עודנו בסיס לשינויים והמחיר בדרך כלל יהיה זול יותר מזה שמתוכנן לגבות בפועל, מעין "השתתפות עצמית" של הבעלים בחוויה שלא תמיד הכל בה עובד פיקס.

התחושה שלי, לקוח נאמן במסעדה הטלוויזיונית של "מאסטר שף", היא שעשו עלי סיבוב קטן, ניצלו את נאמנותי למותג כדי להגיש לי תבשיל שספק אם היה עובר במבחן טעימה פנימי של הצוות.

זה בסדר להקדים עונת "אולסטארס" לעונה רגילה, מה שפחות בסדר הוא להתייצב אליה עם סגל ב' של שופטים, עם מנחה אחד בפרונט (חיים כהן), ובכך למנוע מהצופים את האינטראקציה שהפכה לחלק מחוויית הצפייה, למשל ההתכתשויות בין אחד שיודע, כמו ישראל אהרוני, לאחד שמלהג גם (ואולי דווקא) כשהוא יודע פחות, כמו אייל שני.

מה עוד חסר לי במטבח של "מאסטר שף" אמש? השיפוט המעט-קפריזי של רותי ברודו.

כי עם כל הכבוד (ויש) לכישרון של אבי ביטון ויובל בן נריה, ועם כל ההפתעה מכך שדווקא מיכל אנסקי שפטה נכון יותר את הקרב בין מנאל לג'קי (לשפים שלצידה הפריע שְמנת הפריקי בפרחי הקישוא התרחקה יותר מדי מהמקור שהיה ריזוטו, אבל לא הפריע להם שג'קי לקחה את המקור לכיוון דג מרוקאי, בתוצאה שנראתה יותר כפאיה ספרדית), הדינמיקה סביב שולחן השופטים הייתה חסרת תבלינים.

גם על הרצף הקולינרי נרשמה אכזבה: אחד הדברים היפים בעיני ב"מאסטר שף", הוא לראות דרכה את ההתפתחות הדרמטית של הבישול הביתי בישראל.

אם בעונות הראשונות אפשר היה להפגיז עם שקשוקה בטוויסט מיוחד או עם חריימה, הרי שככל שהתקדמו העונות נדרשו המתמודדים להפגין סט שלם יותר של כישורים: להבין גם בבצקים וגם בדגים, גם בקינוחים וגם בבשר - וכך הלאה.

אתמול הרמה הייתה אמורה להיות גבוהה מאוד, בעיקר משום שכל המתמודדים, לא רק שהגיעו לשלבים גבוהים בעונות קודמות של "מאסטר שף", אלא גם עוסקים בענף. כלומר, לא הייתה סיבה שהתכנית לא תתעלה לרמתה הקולינארית של "משחקי השף", המתחרה מערוץ 13.

בפועל קיבלנו ביצועים בינוניים, החל בריזוטו דלעיל, דרך הפיש אנד צ'יפס וכלה במוסקה. אם מה שהכי הרשים את השופטים בין כל המנות שהוגשו לטעימה היו עלים מטוגנים בטמפורה (הם אשכרה נראו כאילו פגשו במאכל כזה לראשונה), מתעורר חשד באשר לרמת העדכנות שלהם, שכן מנות דומות כבר קיימות היום בכמה מסעדות בישראל.

"בזכותך למדתי מה סוד הקסם של מטוגן לצד מטוגן", התפייט אייל שני. נו באמת.

זאת ואף זאת: "מאסטר שף" אולי אינה נוסקת גם בעונה רגילה שלה לפסגות קולינריות גבוהות מדי, אבל היא מצליחה בזכות תמהיל נכון בין טעם ורגש: אנחנו לומדים להכיר את המתמודדים דרך הסיפורים האישיים שלהם, וכשמתחילה התחרות יש לכל צופה פייבוריטים משלו. מטבע הדברים, בעונת אולסטאר זה חסר.

מה בכל זאת אפשר לזקוף לזכות הפרק הראשון ששודר אמש? לפחות את העובדה שהוא לא ברח, כמו רוב תכניות הריאליטי, למחוזות ה-7 באוקטובר.

למה? כי נדמה שכבר אי אפשר לצלם תכנית בידור, בין אם היא עוסקת בשירה, מחול או בישול, בלי לשלם מס שפתיים לקורבנות, פדויי השבי או החיילים הנהדרים שלנו, עם ישראל חי וביחד ננצח.

שלא יובן לא נכון: כבודם של כל אלה במקומו מונח, רק שאי אפשר שכל שיר יהיה שיר זיכרון, כל מחול יבטא איזו טראומה מודחקת וכל תבשיל יישא מזכרת מיפי הבלורית והתואר, עד שיתחשק לצופים בסלון לצרוח ולהזכיר למפיקים שהם התכנית שבאה אחרי החדשות, זאת שתפקידה (עם כל הכבוד לזיכרון) הוא דווקא קצת להשכיח, ולו אך לשעה קלה.

לפחות בפרק הראשון שלה, "מאסטר שף" לא נפלה במלכודת הדביקה הזאת - ולו רק על כך מגיעה לה נקודת בונוס.

אם לחזור לפס החם, הרי שאפשר לסכם על סמך הפרק הראשון של עונת האולסטארס: מי שאין לו משהו טוב יותר במזווה או במקרר, מוזמן לחמם את הפרק במיקרו. זה לא יהיה גורמה, אבל לפחות לא תלכו לישון רעבים.

לעומת זאת, מי שיכול להתאפק קצת עם הארוחה הבאה, מוטב שישמור על תיאבון בריא עד לעונה הרגילה ולא ייסתם לי מהאולסטארס, המקבילה הטלוויזיונית לנקניקיות של הילדים בכל "על האש" משפחתי.