עודד בן עמי היה היחיד שהתנצל, אבל הכתם הוא על כולם

במהלך לא שגרתי, אם כי לא תקדימי, הקדיש אמש עודד בן עמי כשתי דקות מתכניתו ("שש עם עודד בן עמי", קשת 12) להתנצלות.

התנצלות - בתקשורת בכלל ובשידור חי בפרט - היא בדרך כלל מהלך מוסדר במטרה למנוע תביעת לשון הרע (או ביישובה בהסכם), אך ככל הידוע אין זה המקרה הפעם: בן עמי ומערכת תוכניתו חשו צורך אמיתי להתנצל.

כדי להבין את הרקע לדברים, צריך לחזור 48 שעות לאחור: בן עמי ראיין את דוד צ'סטרמן, אח לחייל שנפצע קשה בלבנון ומאושפז במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם. לאח היו תלונות קשות על יחס הצוות הרפואי, "דובר ערבית" כהגדרתו, לאחיו הפצוע: מתלונות ספציפיות על הרחקת המשפחה מהמחלקה ועל יחס פיזי נוקשה לאחיו הפצוע - ועד לתלונות כלליות יותר.

התלונות הכלליות נגעו לזהותם של חברי הצוות והעלו שאלות כגון: האם חייל שנפצע בפעילות מבצעית צריך להתעורר מהרדמה ולשמוע סביבו (רק) דיבורים בערבית? וכן - מדוע אין פרוטוקול מסודר של טיפול בפצועי צה"ל, כפי שיש (להבדיל כמובן) נוהל סדור שנועד להגן על פצועי אויב, כולל מחבלים?

המדהים הוא שצ'סטרמן עצמו, סייג את התלונה ובסיפא של דבריו הבהיר שלמרות הטענות הקשות מצדו, אין הוא מבקש להאשים את כלל הצוותים הרפואיים דוברי הערבית.

צפיתי כמה פעמים בריאיון - ואכן האח, לא טיפוס מתלהם (עד כמה שניתן לשפוט על סמך ריאיון טלוויזיוני קצר), מסייג באופן ברור את דבריו, לבל יובן שמדובר בתלונה גורפת ומכוונת כלפי אנשי צוות רפואי ממוצא ערבי. ואם כך הוא הדבר, על מה יש פה (בוודאי לעודד בן עמי, שהביא דברים כלשונם) להתנצל?

בן עמי היה היחיד (למיטב ידיעתי) שהתנצל. הוא לא התנצל על שידור האייטם, אלא על העובדה שלא נוספה לו הסתייגות (כפי שעשה "עד התביעה" המרכזי שלו) שהייתה מונעת, אולי את מחול השדים שהתחולל ברחבי המרשתת.

מה שאירע הוא שמרגע פרסום תלונת המשפחה, נופח האייטם לממדים מפלצתיים (תרתי משמע). ערוצי התעמולה המזוהים עם הימין עטו על הסיפור כמוצאי שלל רב, מלבים אש גזענית שחרכה את הרשתות החברתיות, כולל ביטויים שכמו נשלפו מתקופות אחרות, בהן כוונו נגד יהודים.

פתאום צצו סיפורים אישיים אודות התעמרות בחולים חסרי ישע, על רקע לאומני כביכול, לצד קריאות למנוע את "ההשתלטות הערבית" על מקצועות הרפואה והסיעוד.

אפשר להניח שעל הרקע הזה - ולא רק בגין השידור עצמו, באה לעולם ההתנצלות של בן עמי, שראה לאיזו סערה גזענית גרם האייטם (שכלל אגב, את תגובת בית החולים רמב"ם לפיה לא היו דברים מעולם).

ניקח פסק זמן קצר מהסערה כדי לנסות ולנתח באופן מנותק ככל האפשר מהמקרה שני אספקטים שקשורים אליו. הראשון הוא התנאים במערכת הרפואה הציבורית בישראל.

בהכללה, אך לא גסה מדי, ניתן לומר שהתנאים הפיזיים בבתי החולים בישראל עומדים ביחס הפוך לאיכות הצוות הרפואי. כל מי שנאלץ ללוות מאושפז (כמעט ללא הבדל בין המחלקות השונות) יודע שמצבו עלול להחמיר רק מעצם האשפוז עצמו.

אם אין מי שישגיח מקרוב על כך שהמאושפז יטופל כהלכה, שיתבע הסברים מהרופאים המטפלים (בכבוד ובנימוס כמובן, לבל יובן אחרת), שיוודא שיאכילו וירחצו אותו כהלכה ועוד - הוא עלול לסבול מהתנאים הקשים עד בלתי אפשריים ששוררים בחלק מהמחלקות, שמתנהלות בשגרה על סף קריסה.

מדובר בחוויה מתסכלת עבור כל קרוב ובן משפחה: במקרים רבים הצוות הרפואי חסר, תשוש, קצר רוח. מילא "רק" כלפי המשפחות, אבל לעיתים אפילו כלפי החולים, ואך מובן שבתנאים האלה הופכות חלק מהמחלקות לזירת התגוששות בין הצוות למשפחות, בלי קשר למוצא הלאומי שלו או שלהן.

כשם שהייתי עד למקרים של יחס לא הולם מצד הצוות למטופלים וקרוביהם, כן אני יכול להעיד ממקור ראשון שלא אחת מדובר במקרה ההפוך: קרובי משפחה מהירי חמה, על גבול האלימות הפיזית, מעליבים את חברי הצוות על רקע מוצאם (לאו דווקא ערבי, שמעתי גם לא מעט טענות נגד "רוסים") ותובעים שיתייחסו לקרוב להם כאילו הוא המאושפז היחיד בכל בית החולים.

לא נעמיק בנושא, אלא רק נציין בעצב שאין פתרון מערכתי באופק, בוודאי כל עוד סדרי העדיפויות התקציביים של ממשלת ישראל מזרימים מיליארדים לאפיקים אחרים לגמרי.

החלון השני שנפתח, בטרם נשוב לעסוק במקרה עצמו, הוא לשחיקה הנמשכת במקצועיות התקשורת. מערכות התקשורת השונות, פעם אכסנייה למוכשרים שבאנשי המקצוע, שיזמו תחקירים ואיתרו בעצמם נושאים ראויים לסיקור, התדלדלו מאוד.

אין גורם תקשורתי שלא מכיר את הריטואל החדש שפשה בתקשורת: משהו ברחבי המרשתת מעורר סערה והמערכת מחליטה לרכוב על גב הנמר, כלומר - לפרסם אייטם שינתב אליה חלק מהעניין הציבורי (רייטינג או טראפיק).

מהירות היא שם המשחק, שכן מחר כבר תסער הרשת מנושא אחר - ובתנאים שכאלה אין זמן לתחקר כהלכה, לאמת גרסאות ולעמת את הצדדים. אללי - לפעמים אין אפילו די זמן לנסח.

כך נולדים בחטא עשרות אייטמים בכל יום נתון - ואין כמעט מערכת חדשות בישראל שיכולה לרחוץ בניקיון כפיה. יובהר שהדברים נאמרים לאו דווקא בהקשר של האייטם ששודר בתכניתו של עודד בן עמי, זה שחולל את הסערה והביא להתנצלות החריגה.

יחד עם זאת, אם הצלחתי לקרוא נכון בין השורות, בן עמי לא התנצל על עצם הסיקור, אלא על העובדה שהאייטם, אולי בצוק העיתים של סד הזמן, לא היה מאוזן ומובן דיו.

המדהים הוא שדווקא דוד צ'סטרמן, שתלונתו המצולמת חוללה את הפרשה, היה מאופק יחסית וניסה לנתב את השיחה למקום ששואל שאלות כלליות בנוגע לצורך (אולי) בפרוטוקול סדור לטיפול בפצועי צה"ל.

הבעיה היא שהלחיצה הקטנה הזאת הוציאה מאלפי אנשים נהרות של מוגלה, שחשפו גזענות חשוכה (שהלוואי וניתן היה להאשים בה רק את עצבינו הרופפים לאחר כמעט שלוש שנים של מלחמה מתמשכת).

בן עמי אינו אשם, אבל טוב שהתנצל והתנער מהאשמה קולקטיבית של אנשי צוות רפואי ממוצא ערבי, כפי שהבינו, ככל הנראה, לא מעט מצופיו.

בכך הוכיח בן עמי שהוא שייך לדור אחר של עיתונאים, כאלה שמקבלים על עצמם אחריות למוצא פיהם (או מקלדתם) גם כשהם אינם מחויבים לעשות כן. שונה כל כך מהתרבות הקלוקלת שפשתה בציבוריות הישראלית, מהתקשורת ועד להנהגה הפוליטית.

ואפשר לסכם לא רק במשפט, אלא אולי אפילו רק במילה אחת, שתהיה מובנת לכל אף שאינה בעברית: מענטש.