בקשתו האחרונה של אורן נהרי, מבכירי עיתונאי חדשות החוץ בישראל, כשבועיים לפני שהלך לעולמו, הייתה: "אנחנו חייבים למצוא את הדרך לחיות ביחד. וכשאני אומר לחיות ביחד, הכוונה לא להיכנס למסעדה ערבית בסוף שבוע".
שלשום נהרי הלך לעולמו בגיל 70 והובא למנוחות, לאחר התמודדותו עם מחלת ALS שהתדרדרה במהירות. שבועיים לפני מותו הגיע נהרי לכנס רדיו א-שמס כדי לקבל אות הוקרה על מפעל חיים. הופעתו הציבורית הפכה למפגש פרידה מרגש ולצוואה ערכית על עיתונות וחיים משותפים בישראל.
נהרי אמר בכנס: "נולדתי בחיפה וגדלתי בה. 500 מטר מהבית שלי היה כפר ערבי, בהמשך אותו כביש מתעקל. אף אחד מאיתנו לא ידע איפה הגבול בין בתי רחוב רענן לבין בתי כבאביר. לא היה פחד, לא הייתה רתיעה לשחק כאן או שם. כך נראו החיים. כשטיילנו ברחובות היה ברור לגמרי שיש רחוב על שם הרצל, אבל יש גם רחוב על שם המלך פייסל. רק כשבגרתי הבנתי שזה לא מובן מאליו, וזה לא ככה בכל הארץ. זה לבדו לימד אותי לקח חשוב: דו-קיום שצריך להסביר אותו הוא כבר לא דו-קיום".
"בעבודה המקצועית שלי תמיד ניסיתי להביא את כל נקודות המבט", הוסיף נהרי. "כן, גם את אלה שביצעו מעשי טרור איומים - לא כדי להצדיק אותם, אלא כדי להבין את ראיית העולם שלהם, את המציאות שבה הם פועלים. אם רוצים להבין את העולם שלנו, צריך להבין שהעולם מורכב הרבה יותר מהחלוקה הפשטנית בין אל-קאעידה ודאעש לבין המערב הנאור. במהלך חיי המקצועיים היה לי גם ברור לגמרי שמי שאמור להביא את נקודות המבט הערבית בנושאים שעוסקים בחברה הערבית הם בני החברה הערבית. כך, למשל, לפני שבועיים, הקדשתי שליש מתוכנית הרדיו שלי לספרות פלסטינית בעבר ובהווה, והמרואיין לא היה פרופסור יהודי אשכנזי מאוניברסיטת תל אביב, אלא הפרופסור בסיליוס בוארדי. כשביקשתי את נקודת המבט הערבית על המרד הגדול או הנכבה, האיש שהביא אותה היה פרופסור מוסטפא כבהא".
"אחד הדברים שהכי מצערים אותי הוא לראות שבמהדורת הערב יושבים שמונה אנשים סביב שולחן עגול וכולם מדברים על מה הערבים רוצים. למה לא לשאול אותם ישירות? הם כאן, אתם כאן, אתם מדברים עברית, אפשר לשאול אתכם. ואגב, לא רק בנושאים ערבים, לא רק בנושאים פלסטינים. כשהכנתי פעם תוכנית על רפואה, הזמנתי לאולפן את האדם המתאים ביותר לדבר על הנושא שעסקתי בו, מנהל היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי רבין, פרופ' ג'יהאד בשארה. לא הייתה בזה שום אמירה, הוא פשוט האיש הכי מתאים לנושא הזה, וזה כואב לי שזה חריג. "זה בדיוק העניין", הוסיף נהרי. ברגע שמישהו או מישהי הם הכתובת הטבעית לרפואה, לספרות, לחינוך, לכל דבר, ולא רק לנקודת המבט הערבית על הסכסוך - זה הרגע שבו דו-קיום מפסיק להיות סיסמה ונהיה פשוט החיים".
נהרי חתם את דבריו במילים: "דווקא אחרי השבעה באוקטובר קל יותר לכל אחד להסתגר בתוך הקהילה שלו. בעיניי זו בדיוק הסיבה שחשוב לעשות ההפך. אנחנו כאן שני עמים שחיים על כברת ארץ אחת, ולמרבה הרוע, המזל הרע, עוד ארץ קדושה. אנחנו חייבים למצוא את הדרך לחיות ביחד. וכשאני אומר לחיות ביחד, הכוונה לא להיכנס למסעדה ערבית בסוף שבוע, ממש לא זה העניין. לא זה לצד זה, לא עם חומות וגדרות, בין אם החומות נראות ובין אם לא נראות, אלא לחיות יחד במלוא מובן המילה. אני גדלתי במקום שבו לא היה צריך להסביר את זה. אולי משום כך אני עדיין מאמין".