באחרונה נשמעו מספר ביקורות על סדרת הדוקו "זהב שחור" בכאן 11, העוסקת בתולדות הראפ הישראלי, בין השאר מצד יואב קוטנר שטען לעיוות דבריו והצגתו כמי שזילזל בהיפ הופ, ביקורת על נוכחות לוקה בחסר לראפרים ערביים והשמטות היסטוריות נוספות. כעת מצטרפים לגל הביקורות על הסדרה גם חברי להקת סיאם, הדר גולדמן וג'ף שפירו, שמוחים על כך ש"זהב שחור" מציגה את "האשם תמיד" של יאיר ניצני מ-1986 כראפר הראשון בעברית - וטוענים: אנחנו היינו שם קודם, עם "תל אביב דאונטאון", כבר ב-1984.
"יאיר ניצני הוא אחלה בחור אבל הוא מקפיד לטעות. האשם תמיד לא היה הראשון. השיר 'תל אביב דאונטאון' יצא שנתיים קודם, ב-1984, והוא היה להיט ההיפ הופ הראשון בישראל", אומר הדר גולדמן לוואלה תרבות. "זה באמת היה להיט, השקנו את הטיילת של צ'יץ בתל אביב עם הלהיט הזה. אני לא מכיר את האנשים שעשו את הסדרה. תמיד אומרים שההיסטוריה נכתבת על ידי מי שכותב אותה - ולאו דווקא על פי העובדות. אנחנו נבוא עם האנשים האלה חשבון!"
אזכורו של ניצני גורם לגולדמן לגלות סיפור על שותפו, ג'ף שפירו, שמצדו פחות נלהב מחשיפתו. "הגיע הזמן לגלות משהו על ג'ף", אומר גולדמן. "עוד לפני שהכרתי אותו, כשהוא היה בן 15, הייתה לג'ף להקת פאנק. תיסלם היתה בשיא תהילתה והופיעה בחיפה. ג'ף ולהקתו באו להופעה ופשוט זרקו עליהם כל מיני ירקות! פוצצו את ההופעה והפריעו למהלך התקין שלה!".
שפירו: "לא צריך ל… לא זרקנו דברים, אבל צעקנו והפרענו להופעה באופן רציני. אבל לא זרקנו דברים".
גולדמן: "כן זרקתם! אולי זה לא היה ירקות אלא פחיות. אני יודע את זה מעדות ראשונה. הם רכשו כרטיסים להופעה במיוחד כדי להפריע לה. ג'ף ולהקתו היו אמנים של פוסט פאנק. המיינסטרים הישראלי הפופי המתוק כנראה לא מצא חן בעיניהם".
להקת סיאם חוזרת עם אלבום מיוחד וכפול, שהוא הרבה מאלבום אוסף שגרתי, "WAR AND IN BETWEEN" שמו, שייצא ב־2 בספטמבר בפלטפורמות הדיגיטליות ובמהדורת ויניל כפולה בהוצאת נענע דיסק. האלבום הוא מסע בדרכה הנמשכת יותר מארבעה עשורים מוזיקליים, וכולל את שיריה המוכרים לצד הקלטות אבודות ושירים שמעולם לא יצאו לאור. בין השאר מופיעה באלבום גרסת כיסוי ל"EPITAPH", הקלאסיקה של קינג קרימזון.
לקראת צאת האלבום הכפול, יוצא היום רמיקס ללהיטה של הלהקה, "תל אביב דאונטאון", המלווה בקליפ חדש. השיר המקורי נולד ב-1984 על הבמה של מועדון הפינגווין. גולדמן תכנת במכונת תופים ביט בסגנון היפ-הופ, הבסיסט יוסי פיין הגה משפט מוזיקלי שהתלבש עליו ושפירו זרק את המילים: "תל אביב דאונטאון, דאונטאון תל אביב". כך בא לעולם שיר על חיי הלילה של תל אביב ועל התרבות האלטרנטיבית שלה. כעת, לאחר יותר מ-40 שנה סיאם יצרו רמיקס חדש לשיר המלווה בקלים שנוצר בבינה מלאכותית. רק שהפעם, הדאונטאון אינו נמצא בסצנת מועדוני האנדרגראונד - אלא במקלטים ובחניונים התת-קרקעיים, שאליהם נמלטו אנשים שנורו טילים מאיראן לישראל. צפו בבכורה בקליפ, שיצר האמן והבמאי עמרי טאוב (מעל).
העדכון האקטואלי ברמיקס ללהיטם מתכתב עם עדכון נוסף גם בשם האלבום הכפול החדש. בעוד שבשנת 89' לאלבום של סיאם קראו "WAR AND PEACE AND IN BETWEEN". אבל לאלבום האוסף יקראו כאמור "WAR AND IN BETWEEN", להלן המילה "שלום" הושמטה.
מה המניע לעדכונים האקטואליים האלה בקליפ ובשם האלבום? זה בגלל ש"שלום" הפכה למילה גסה בישראלית בימינו?
שפירו: "אני גר בלונדון אבל עוקב אחרי ישראל ואחרי 7 באוקטובר הרגשתי מאוד פוליטי. היו בעבר תנועות של שלום עכשיו והיה כמעט הסכם להקמת מדינה פלסטינית. מאז המלחמות הפכו לאינסופיות. באלבום יש את השיר `Choices`. בהתחלה שלו נאמר 'מיסטר עראפת' שהקלטנו עם חיה סמיר. באותה תקופה היתה הרבה תקווה לשלום. ההרגשה שלי שהמציאות הפכה להיות 'War and Inbetween', מלחמה שלא מסתיימת ולכן הורדנו את המילה שלום".
גולדמן: "הגרסה הקודמת של השיר 'תל אביב דאונטאון' היתה בתקופת ההתחלות של המועדונים. פתאום קלטנו שהדאונטאון של היום הוא הרבה יותר קיצוני, פסיכי ומטורף. ישראל הפכה להיות מקום מאוד קיצוני ומסוכן. זאת עובדה. זה מטריד אותי ברמת הישרדות. קרה פה דבר איום ונורא לפני שלוש שנים. הקצוות לקחו את המושכות באיזור שלנו. ישראל נסעה ימינה ואנחנו חיים בתוך מלחמת דת, בתוך ישראל ומחוצה לה".
התקווה לשלום שהתחלפה באימת המלחמה בולטת גם בקמפיינים של תקופת הבחירות הזאת. הדר, כפרסומאי לשעבר, במבט על הקמפיינים האלה, ניכר שוב שקל יותר למכור פחד מאשר תקווה?
גולדמן: "זה בטוח. זה מתחיל מרמת האלגוריתם של הרשתות החברתיות, שמדגיש פחד, שוליים וקצוות. האלגוריתם הזה העלה למעלה את הקצוות, שפעם פחדו להראות את הפרצוף שלהם מחוץ לבית, והם הפכו להיות מנהיגים או לפחות סו קולד משפיענים. לא הם אשמים. אנחנו כמין אנושי מגיבים יותר לפחד ולקצוות. זה קיים בכל העולם, לא רק בישראל. טראמפ חוגג קדנציה שניה. אנחנו שמחים שהוא לפעמים בעדנו. אבל הוא חוגגים שהוא לפעמים בעדנו. אבל יש לו הפרעת אישיות גבולית".
הסולן והגיטריסט של סיאם, ג'ף שפירו, הקים בגיל 16 להקת גל חדש, שהופיעה זמן קצר בארץ ונדדה ב-1982 לניו יורק. כשחזר מהתפוח הגדול נחשף להופעה של להקת "היחידה לטיפול נמרץ" בה ניגן הכנר ניגן גולדמן. בסוף 1983 השניים ייסדו את להקת סיאם. בהרכב הראשון היו חברים גם נגן הבס יפתח אורי והמתופף דני מקוב, אותם החליפו בהמשך יוסי פיין ואהרון ידידיה, בהתאמה. ההרכב שר באנגלית מתחילת דרכו, והשיר "דאונטאון תל אביב" זכה להצלחה. הם חיממו בישראל את הופעות סוזי והבנשיז ולאחר מכן חיממו את להקת טוקסידומון. ניסיונותיהם לפרוץ מעבר לים לא הצליחו. בשנת 1989 הוציאה הלהקה את האלבום "War and Peace and Inbetween" עם המפיק הבריטי בוב לאמב, שעבד עם הלהקות UB40 ודוראן דוראן. בסוף 1992 התפרקו ומשנת 2004 התאחדו כמה פעמים, האיחוד הבולט האחרון התקיים ב-2015 כשחיממו את להקת סווייד בתל אביב.
ניסיתם להתקמבק עם EP (מיני אלבום) בתקופת הקורונה, ללא הצלחה רבה, למרות גל איחודי התרבות מעוררי העניין בקורונה - מזהו זה ועד סאבלימינל והצל. מקווים שהפעם זה יצליח יותר?
ג'ף: "אף פעם לא הפסקנו. הדר ואני עושים מוזיקה ביחד הרבה שנים, און אנד אוף, ויש לנו הרבה הקלטות שאף פעם לא יצאו. המרכז של הלהקה היה באנגליה תקופה ארוכה. הופענו הרבה, גם בתכניות מהממות באמריקה. הוצאנו אלבום ו-EP. ב-2015 חיממנו את סווייד בתל אביב. אבל אף לא היינו בעניין של קאמבק".
גולדמן: "מבחינתי סיאם אף פעם לא היתה להקה מסודרת. בנעורינו הייתי באנטי פוקוס, העסיקו אותי מיליון דברים, לא הייתי מחוייב. אף פעם לא ראיתי במוזיקה קרדום לחפור בו כלכלית. עבורי מוזיקה זה דת ובניגוד למה שקורה באיזורנו אני מאמין בהפרדת דת ומדינה. את הפרנסה שלנו תמיד מצאנו במקומות אחרים. אני גם אחד שלא לוקח יותר מדי ברצינות את כל הקונספט הזה שנקרא קריירה. לכן ברמה האישית אני פעם בעשר שנים מחליף עיסוק כדי שלא ישעמם לי".
"אין דבר כזה קאמבק. זה לא מעניין אותי. כשג'ף ואני עושים יחד מוזיקה יוצאים דברים טובים וזה מה שחשוב. אין לי עניין לכבוש את העולם. אנחנו לא בקאמבק - אנחנו scumbag".
אתם אומרים שלא מעניין אתכם קאמבק. איך זה מרגיש לו לראות את כל גיבורי האייטיז, כולל מדנס ואחרונת להקות השוליים, מנסות לעשות קאמבק. פתטי או נדרש?
שפירו: "זה תמיד תלויי באינטגרטי של הלהקה. הלכתי לראות אנשים עתיקים, קינג קרימזון, באלברט הול והם מדהימים. אתה שומע ורואה אותם וחושב, וואו, עדיין יש מוזיקה בעולם. ראיתי לפעמים את ניל יאנג מופיע. הוא נראה פלחוץ טוב מפעם אבל הקול שלו נשמע פנטסטי. אבל קאמבק יכול להיות גם מופע קרקס. פחות מעניין אותי לראות את מדנס".
אמרתם עכשיו שאין לכם עניין לכבוש את העולם. אבל ביוני 1984 אמרתם ל"ידיעות אחרונות", במידה של יומרנות: "אם נצליח בחו"ל, ייצא שם טוב למדינת ישראל". פחות הצלחתם בחזית הזאת.
שפירו: "אין לנו עניין לכבוש את העולם, אבל אנחנו בהחלט רוצים שאנשים יישמעו את האלבום שלנו. עשינו אותו מתוך רעב אמנותי של אנשים שאכפת להם, שעושים את זה באהבה ורוצים להמשיך להוציא דברים חדשים".
גולדמן: "לכבוש את העולם? אני לא רוצה לכבוש שום דבר. די לכיבוש. עד לפני שלושה חודשים התנדבתי במשרד החוץ הישראלי במשך מספר חודשים כדי לעשות סדר בהסברה בחו"ל, במשך שמונה חודשים קשוחים. הייתי מאוד מעורב רגשית בדבר הזה. אם ההסברה של ישראל היתה יושבת על הכתפיים של סיאם, היינו עוזבים הכל ומתגייסים רק לדבר הזה".
התגייסת להסברה, מה שמעלה את התהייה: האם גם הפרסומאי הטוב בעולם יכול "למכור" ממשלה שהאריכה את מלחמה מסיבות פוליטיות תוך הפקרת החטופים והרג של עשרות אלפי חפים מפשע?
"אתה לא יכול להיות מנוהל עם כל כך הרבה שנאה והפרדה ולנסות לייצא את זה החוצה באריזת צלופן. זה פשוט לא עובד. ברגע שישראל הפכה להיות מקום שמבוסס על שנאה, אי אפשר לשווק אותה ולשקם לה את הדימוי".
הדר, יש לא מעט אמביוולנטיות בך. מצד אחד היית בעולם הפאנק והאלטרנטיבה ומצד שני היית בעולמות ממוסחרים של הפרסום ותכניות ריאליטי בפריים טיים. מהמקום הבורגני שלך היום, אתה בכלל מסוגל להתחבר לצעיר הבועט והמחתרתי שהיית בימי סיאם?
הדר: "יש שני דברים שנולדתי איתם: אחד זה כינור. נולדתי עם כינור ביד. כנר קלאסי מגיל שש; ואהדתי להפועל באר שבע. אהבתי למוזיקה ולהפועל באר שבע אף פעם לא השתנו, עד עצם היום הזה. בין לבין, מכיוון שסחבק נהנה מהפרעת קשב וריכוז, אני מקפיד פעם בכמה שנים לטעום ולשחק בשדה חדש. אם אתה שם את החיים שלי על ציר אופקי זה ייראה ככה: כינור קלאסי, אחר כך להקות רוק, אחר כך פרסום - אגב עשינו הרבה עבודות עם מוזיקה בפרסומות אבל נכון שגם דברים מאוד סופר ממסדיים, אחר כך נדל"ן בארצותה ברית ואחר כך אנרגיה סולארית. אני מצטער שלא חתמתי קבע ל-50 שנה באותו תחום, אבל תודה לאל אנחנו חיים בתקופה סופר רנסנסית היום. אתה יכול לעשות את זה ואת זהוגם את זה ואת זה. לפעמים הצלחתי יותר ולפעמים פחות".
באיזשהו שלב החלפתם בשם הלהקה, סיאם, את ה-S ל-C. איך שואל ברק רביד: למה זה חשוב?
שפירו: "כשהלהקה היתה בלונדון, לפני הרבה שנים, גילינו שיש עוד להקה בשם סיאם עם S שבה הייתה איזו זמרת. היו מגיעים מעריצים של הלהקה השנייה בטעות להופעה שלנו וזה הפריע לנו מאוד. הפריע לזהות שלנו".
באופן תמוה לאורך השנים אי אפשר היה למצוא את השירים שלכם בסטרימינג, תקלה שתתוקן עם צאת אלבום האוסף בספטמבר. איך זה קרה?
שפירו: "כי לא התעסקנו בעבר. לא היה לנו זמן לעבר שלנו".
גולדמן: "אמרתי לך, הלהקה לא היתה מסודרת".
על מה אתם מתחרטים?
שפירו: "עשינו הרבה שטויות, כמו שהרבה אנשים עושים. ביזבזנו הרבה זמן. הקלטנו אלבום שלא הוצאנו אף פעם. אני מתחרט על דברים שאמרתי כשהייתי צעיר והרגשתי מאוד חזק והרשיתי לעצמי להגיד שאני חושב שאני יכול לכבוש את העולם. ללהקה מאוד צעירה יש סוג של נאיביות".
גולדמן: "אני מתחרט על משהו שהשבית אותי לשנה וחצי. כשהיינו בלונדון, הזמינו אותנו להופיע בהיפודרום, אולם גדול ל-3000 אנשים עם במה מסתובבת, יורדת ועולה וכל הפירוטכניקה של אז. התכוננו. הבאנו את במבי, תאורן ענק, שחי בלונדון, ואת רוני, סאונדמן מישראל. מתוך שחצנות לא הסכמנו להשתמש בצוות המקומי. עשינו חזרות. המופע היה סולד אאוט. 3000 איש. כתבו עליו באיוונינג סטנדרט. סוזי והבנשיז הגיעו להופעה. בקיצור, הבמה יורדת למטה, ואז עולה למעלה. ביום ההופעה עשינו באלאנס ואחר כך השארנו את הציוד כמו שהוא. בערב שתינו דרינק והתכוונו לעלות לבמה. המנחה של הערב היה שחקן גמד. הוא מציג אותנו: פליז וולקאם! עלינו לבמה והתחלנו עם קאבר של הביטלס 'פליז פליז מי'".
"אנחנו מנגנים ופתאום הכבלים התנתקו! מסתבר שמישהו מהמקום לא אהב שהבאנו צוות משלנו. לא יכולנו לנגן. תוך שלוש או ארבע דקות ההופעה הסתיימה. עולה המנחה הגמד הרשע ומציג משהו אחר, תצוגת אופנה. לא ידענו להתאושש מהדבר הזה, ברמה של דכאון, שנמשך שנה וחצי. זה היה מופע אימים. אני מתחרט גם על זה שלא היינו צנועים מספיק כדי להשתמש בצוות המקומי של הסאונד, שמכיר את הבמה ומה עולה ומה יורד, ומתחרט גם על זה שלא הייתי מספיק חסין נפשית להכיל את האירוע הזה. אכלנו שטוזה מהסרטים".