אבי נשר הוא סטיבן ספילברג הישראלי, ולכן רק מתבקש שהוא מי שייצור את "רשימת שינדלר" של השבעה באוקטובר. הוא עושה זאת ב"האהבות שלנו", סרטו החדש שמתחרה כעת על פרסי אופיר, בתקווה לייצג את ישראל באוסקר - בינתיים הוא כבר פרץ את חומת החרם והתקבל לפסטיבל טורונטו היוקרתי בתחילת הסתיו, ולאחר מכן יעלה אצלנו בהפצה מסחרית רחבה.
הסרט מתאר את הזוועות על פי התבניות ההוליוודיות המוכרות, משהו שעל פניו נשמע קונבנציונלי, אבל דורש משאבים אנושיים, קולנועיים וכספיים מהסוג שרק במאי כמו נשר יכול להרשות כאן לעצמו. וכך, הוא מתאר בתחילה אנסמבל גדול של דמויות, המייצגות חתכים שונים בחברה הישראלית. כולן צולחות אתגר אישי כלשהו, שנכנס לפרופורציות ברגע שהן נקלעות ללב הטבח של חמאס. חלקן ישרדו, חלקן לא - כולן יגלו גבורה יוצאת דופן. בקיצור, משהו שראינו לא פעם בסרטי אסונות אמריקאים, אבל זו כמובן הפעם הראשונה בה מאמצים את התבנית הזו כדי לתאר את השבעה באוקטובר על המסך הגדול.
בין הדמויות הללו אפשר למצוא אב הנמצא במשפט גירושים מכוער, ובתו הבכורה זועמת עליו, ובינתיים עוברת לגור בעוטף עזה עם בן זוגה, שגם אימא שלו מתחילה דף חדש; זוג נשים שנמצאות במערכת יחסים רומנטית ואחת מהן מפחדת לספר על כך לאמהּ המסורתית; צעירה דתייה שמתפתה ללכת למסיבת נובה ופוגשת שם צעיר ניהיליסט - וכיוצא באלה.
כרגיל אצל נשר, אנסמבל השחקנים יוצא מן הכלל. הבמאי מיטיב לשמור את האצבע על הדופק, ללהק שמות פופולריים שהופכים את הסרט לאטרקטיבי ומסחרי יותר, לאתר כוכבים עולים ולגלות לנו פרצופים חדשים. בין השאר, הצוות כולל את שלום מיכאלשווילי בתפקידו הדרמטי הטוב עד כה; נועה כהן, גם כן בתפקידה הטוב עד כה בסרט ישראלי; יניב ביטון שכבר הופיע אצל הבמאי ב"גן קופים"; לנה פרייפלד, שכיכבה באחד הסרטים המקומיים הטובים של העשור, "ולריה מתחתנת"; ליאור מילר, בקאמבק קולנועי מפתיע; וגם מגי אזרזר, הדס ירון, שון מנגוזה, אמיר בנאי, לב לייב לוין, קים אור אזולאי, אוולין הגואל ומי לא, וגם נונו, שאף כתבה את השירים המקוריים. את ההצגה גונבת התגלית דניאל גימפל. הופעתה כנערה יראת שמיים, שבוקר אחד נאלצת לבחון מחדש את כל הערכים שלה, מוסיפה לעלילה עומק רוחני. היא מעצבת את אחת הדמויות הכי מעניינות באנסמבל הזה, ומחברת את התסריט לרצף הסרטים שנשר יצר על דת ואמונה בשני העשורים האחרונים - "סיפור אחר" היה האחרון והטוב שבהם.
"האהבות שלנו" התכבד בתריסר מועמדויות לפרסי אופיר כולל בקטגוריות המרכזיות ביותר, אך רק גימפל מועמדת בקטגוריות המשחק. לא ברור למה - האם זה בגלל שהאקדמיה מתעקשת כל פעם מחדש למצוא דרך מוזרה כלשהי להתנכל לנשר? גם לשחקנים נוספים היה מגיע. ההופעות של כולם מצוינות.
כדי לתאר מה עובר על אנסמבל כזה באירוע כמו השבעה באוקטובר, דרושים ערכי הפקה גבוהים ומיומנות קולנועית מוחלטת. ל"האהבות שלנו" ואבי נשר יש את שניהם, והתוצאה סוחפת ומסעירה. הסרט עתיר רגעים מותחים ועוצרי נשימה המתארים את הגיבורים כשהם נלחמים על חייהם ועושה זאת בעזרת קונבנציות הוליוודיות שגורות - למשל זו של הדמות שכבר מצאה חוף מבטחים אך אז רצה חזרה לקו האש. כאן זה קורה בסצינה בלתי נשכחת בה נונו, המגלמת מוכרת נקניקיות, חוזרת על עקבותיה בנאיביות כדי להציל את הדוכן שלה. יש גם שטיקים נקודתיים יותר, למשל סצינות בסגנון "הילדה באדום" מ"רשימת שינדלר", שבהן הקולנוען מסמן דמות אחת, תמימה וטהורה במיוחד, בתוך ים הזוועות.
בזמנו, היו מי שאמרו כי "רשימת שינדלר" אינו אתי. לבטח יהיו כאלה שיאמרו זאת על "האהבות שלנו", כי במקרה שלו אפשר גם לומר שזה מוקדם מדי. בעיניי, זה טיעון נאיבי בימינו, מה עוד שגם מן הצד השני כבר עושים סרטים עלילתיים על החורבן בעזה, למשל "קולה של הינד ראג'ב". חשוב גם להנציח את הזוועות ולעמת מולן את מי שמכחיש אותן. "Current Affairs", למשל, הוא כתב עת אמריקאי רדיקלי, אך לא אזוטרי, ורק לאחרונה פרסם מאמר פסיכוטי שטען כי הנטבחים בנובה "מצאו עצמם בקו האש בין צה"ל לחמאס". מול שיח הזוי כזה, טוב שיש סרטים המזכירים לנו מה באמת קרה שם - אי אפשר סתם להגיד "לזכור ולא לשכוח", צריך גם סרטים בשביל זה.
למרות התכנים הקשים, נשר נאמן למסורת הספילברגית שהולכת על חבל דק ומציגה זוועות באופן ניתן לעיכול. התוצאה לא גולשת למחוזות הניצול והיא הרבה פחות מזעזעת וטריגרית ממה שהיתה יכולה להיות. יש בה הרבה כבוד, כפי שאפשר לצפות מבמאי לא טיפש ולא צעיר, שכבר עבר הכל בחייו ובעצמו עבר טרגדיה אישית קשה לפני השבעה באוקטובר.
"האהבות שלנו" מזכיר מי הם האחראים למחדל, עם אמירות על "ממשלה של אפסים" ש"ראתה בחמאס נכס" והפקירה את החוגגים בנובה ואת תושבי עוטף עזה לגורלם. מיקי זוהר מוביל את המדיניות שלפיה הממשלה צריכה לממן סרטים שהקהל רוצה לראות - ובכן, אבי נשר הוא הבמאי המסחרי והאהוב בדורנו, וסרטו החדש יגרום לשר התרבות ולחבריו להאדים מבושה. יש כאן גם עוד הרבה רגעים שנראים כמו תגובות לכותרות מקוממות במדורי החדשות - למשל, כשהפצועים מגיעים לבית החולים, מי שמטפל בהם הוא רופא ערבי-ישראלי.
מלבד האמירות האקטואליות הללו, נשר שב כאן לתמות שעניינו אותו לאורך השנים - הכבוד לדת מול הרתיעה מן הממסד הדתי וכפייה דתית, היחסים בין העתק למקור, כוחה של החבורה, חשיבות החיים ביחד וכמובן, היחסים בין הורים לילדים. טבעו של הסרט משתקף כבר בשמו. הרי אפשר היה לקרוא לו "צבע אדום" או משהו אגרסיבי יותר, אך הוא מתהדר דווקא בשם כמו "האהבות שלנו", שמתאים יותר למלודרמה רומנטית. זאת כיוון שבתוך גיא ההריגה, הפרידות, הזוועות, הגופות והדם על הקירות, האהבה בו מנצחת את השנאה, התקווה את הפחד - והתוצאה מרגשת ומרוממת רוח.
בניגוד לסרטים קודמים של נשר, נראה שהפעם הסרט לא מקדם אותו ולא מביא אותו לאיזושהי התפתחות אישית או קולנועית. ההיפך קורה - אולי לראשונה בקריירה שלו, כאן הוא רותם את הכישרון שלו בשירות אירוע לאומי שצריך להוקיר ולהנציח.
ובכל זאת, גם בסרט שנראה קולקטיבי יותר מאשר אינטימי, אפשר למצוא את האישי אצל נשר. המשפט הכי חשוב בתסריט הוא "לא עוזבת", וזה לא מקרי שהקולנוען מפקיד אותו בפיה של אחת הנשים, שכן אלה תמיד הדמויות הכי משמעותיות אצלו. יש כאן אמירה כללית: בית לא עוזבים, ולכן צריך לשמור על המשפחה, להישאר במולדת ולהילחם על המדינה. אך דומני שיש פה גם אמירה אישית: הבמאי מסביר לעצמו ולנו למה הוא עצמו נשאר כאן, ולמה הוא ממשיך לעשות סרטים, גם אחרי שהודיע על פרישה מוקדמת בעקבות מותו של בנו ארי.
והנה, למרות הודעת הפרישה, בכל זאת נשר הבין את גודל השעה, והתייצב כדי ליצור את הסרט הגדול עד כה על השבעה באוקטובר. מי שנולד לעשות סרטים - לא צריך ולא יכול להפסיק. החיים לא חזקים יותר מהמוות, אבל הקולנוע חזק יותר משניהם.