אפשר אולי לפתוח את הסקירה על "פלטיאל ז"ל", ספרו החדש והמבריק של מתן חרמוני בהוצאת אפרסמון בציטוט מתוך שורת הפתיחה המפורסמת של "מיכאל שלי", ספרו הידוע של עמוס עוז.
"בהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות".
אני מביא אותו כי הוא נקודת פתיחה נוחה מבחינתי להתחיל את השיחה המדומיינת שאני מנהל בראשי עם הספר של חרמוני כבר כמה ימים ושיהיה ברור כבר על ההתחלה - רק ספר טוב ממש מעורר אותך לשיחה ומחשבה, והספר החדש של חרמוני הוא בהחלט כזה.
חרמוני היה אומר, מן הסתם, שיש בהן "פאסדה". שיש בהן אולי משהו מאולץ ומלאכותי אבל אני מודה שהשורות האלה נחקקו בלבי מאז שקראתי אותן לראשונה לפני עשרות שנים. נחקקו משום שעל ההתחלה הן יצרו איזה ברית סמויה בין הבדידות והעצב של חנה גונן לבדידות ולעצב שלי.
משום שספרות טובה בעיני לפחות, היא קודם כל מקום שבו נוצר איזה חיבור עמוק בין הדמות הדמיונית על הכתב, שמשקפת אולי איזו תהום או סכסוך לא פתור בנפשך.
זה הזמן להגיד שכל קורא או כל מבקר צריך להצהיר מראש ביושר באיזה "מכס" דמיוני על המזוודות הוורודות של הטעם הספרותי המאוד פרטי שלו. אין מושג כזה מוחלט של "ספר טוב" או "ספר רע", אלא רק הדרך שבה הדברים משתקפים דרך הקריאה המאוד אישית של כל אחד ואחד. המבקר רק מנסח את הדברים בדרך קצת יותר ארוכה ומפורטת.
עכשיו נשאר לבחון דרך נקודת המבט הזאת את הספר של חרמוני. כלומר האם נוצר באמת חיבור עם הדמויות שהוא מעלה לפנינו על הכתב.
אבל לפני שנבחן את הספר דרך נקודת המבט הזו, כמה מילים על עלילת הספר עצמו: במרכזה עומד כתב יד של איש בשם פלטיאל ז"ק, שהופך בנסיבות מצערות לפלטיאל ז"ל. כתב היד מגיע לידיו של פרופסור ערן ויטנברג, חוקר ספרות באוניברסיטת תל אביב וסופר בפני עצמו, שרוב ספריו לא זכו עד אז להצלחה או להערכת הביקורת.
מקץ עשור מחליט מיודענו ויטנברג להקים את הטקסט הקבור במגירתו לתחייה, לתת לו לבוש ספרותי הולם ועדכני יותר ולהוציאו לאור תחת שמו שלו. 'ודאי היו דברים מעולם', אומר לעצמו הפרופסור ולא מעלה בדעתו אילו שדים מן העבר יעלו דווקא בשעה שהספר יתקבל באהדה ויקנה לו את הדבר בו הוא אולי חושק יותר מכל - תהילת סופרים.
באחת הפגישות בין פלטיאל לפרופסור ויטנברג, כותב חרמוני את הדברים הבאים: "לא שערן הופתע מדי. אבל אם הייתם שואלים את ערן, הוא היה מהמר שהבחור שלפנינו משורר ולא סופר. בשביל לכתוב פרוזה צריך איזו אסטרטגיה. איזו תשתית. איזה שלד".
לכן צריך לומר - במבחן הזה חרמוני עומד ממש בכבוד.
הרגעים שחרמוני מוריד את המסכה העולצת נפלאים
לא חקרתי כמובן ביסודיות את כל הרומנים שחרמוני כבר כתב (שבעה במספר), בכל זאת - אני לא מקבל מלגת מחקר נדיבה מאף אוניברסיטה, וגם את הרשימות האלה אני כותב בחינם רק מאהבת העניין, אבל נראה לי שהשנים הפכו את חרמוני למספר סיפורים משוכלל, יש פה מבנה ברור ושליטה מרשימה של המספר או המספר הבדוי או השד שיושב אצלו בדירה, בקצב ובדרך מסירת החומרים הסיפוריים.
אם יש לי קושי, זה בצורך של חרמוני לשמור לפעמים כמעט בכוח על אווירה של קרנבל. קרנבל ז"ל. כשזה עובד זה עובד, אבל לפעמים, ברגעים הפחות טובים, זה נראה לי קצת מיוזע ומאומץ מדי. למשל בתיאורי המין - לא חלילה בשם איזה פוריטניות חסודה. מצידי שיזדיינו כמה שיותר ואיך שהם רוצים, אבל למשל בזיון השלישי או הרביעי (לא ספרתי האמת) עם עידית אפרת, אחת משתי הנשים שפרופ' ויטנברג הנשוי, שוכב איתן לפרקים, היא צורחת וזועקת "זעקה שנשמעה רמה כל כך עד לתחושתו של ערן שמעו אותה כל תושבי רחוב ויתקין וכל הרחובות הסמוכים גם יחד. מדיזינגוף ועד בן יהודה ואולי עוד מעבר להם", הכתיבה בעיני כבר הופכת לסוג של פארודיה מאולצת שמזכירה את הפתיחה של "רומן רוסי" של מאיר שלו - השוואה שאני לא בטוח שחרמוני עצמו היה מחבב במיוחד.
אבל יש קטעים רבים שבהם חרמוני מרשה לעצמו להוריד לרגע את המסכה העולצת והם באמת נפלאים בעיני. קודם כל בתיאור של היחס של פרופ' ויטנברג לבסרגליק, הכלב של פלטיאל ז"ל. אחרי מותו הפתאומי והבלתי צפוי של פלטיאל, הוא מאמץ אותו וחושף צד אנושי ויפה ונוגע ללב של הפרופסור שלא תמיד קל במיוחד לחבב אותו.
החלק השני והבאמת מצוין הוא תיאור היחסים שמתפתחים בין ורדי, הבן של פלטיאל ז"ל, לבין פרופ' ויטנברג, שבולטים במיוחד על רקע היחס הנורא ממש שמגלה פרופ' ויטנברג כלפי בנו יחידו אשר לא אהב, אבינועם.
הסוף של הספר הוא באמת מלאכת מחשבת של תפירה עדינה ושליטה כל כך יפה בקצב מסירת חומרי הסיפור ומה שהכי חשוב מבחינתי לפחות, זה שלאט לאט הנפש שלי כקורא נקשרת בגורלו של ורדי הצעיר, שיש בה יסוד אבוד וטראגי ממש.
דומה שכאן בוקעת מבטן הטקסט התמה שבאמת מעניינת ומעסיקה את חרמוני, וזה התווך הכואב והיחסים המורכבים בין אב לבן. הרגעים האלה שיש בהם ללא ספק גם סנטימנטליות לא מבוטלת, הם רגעים יפים כל כך ששווה בשבילם לזנוח לרגע את ה"נוסח" שנדמה שחרמוני מתעקש לפעמים לדבוק בו.
ברגעים האלה הפשוטים והעדינים אתה אומר לעצמך:זה ספר כל כך נוגע ויפה. לפעמים לא צריך להתאמץ לבדר. מספיק רק את זה.
פלטיאל ז"ל. הוצאת אפרסמון. 244 עמודים