מאז טבח ה-7 באוקטובר אפשר היה לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שבהן האמן, הקומיקסאי והאקטיביסט זאב אנגלמאיר נכנס לדמותה של שושקה, אחרי שנים שבהן כמעט לא היה יום שבו לא נעל עקבים, חבש פאה בלונדינית ונכנס לבגד הגוף המרופד שעליו מפוסל פות מספוג.
"במשך תקופה ארוכה יצאתי כל יום לרחובות בדמות של שושקה. אפילו כשנסעתי עם המשפחה לפריז, בשלושה שבועות הייתי שושקה כל יום", אומר אנגלמאיר בריאיון לוואלה תרבות. "יום לפני ה-7 באוקטובר הייתי שושקה. אבל מאז ה-7 באוקטובר היו ממש פעמים בודדות שלבשתי את הדמות. זאת לא הייתה החלטה, אני פשוט הרגשתי שזה לא נכון להמשיך להיות שושקה. מאז 7 באוקטובר אני בפרויקט של הגלויות. זה משהו אחר. כשאני מחזיק ציור של חטוף או חטופה אני רוצה שהפוקוס יהיה על זה ושושקה היא יותר מדי אקסהיביציוניסטית, יותר מדי נמצאת שם. הציורים של החטופים נועדו להזכיר שהם שם ושצריך לעשות הכל כדי לשחרר אותם".
לפני כמעט עשר שנים, בריאיון לרחלי רוטנר במאקו, אמרת "שושקה היא זיקוקי דינור, בלעדיה אני זאב המאכזב". נראה שהתחושה הזאת השתנתה מאז.
"בתקופה של שושקה, באמת הייתי במצב שאם יצאתי מהבית לכל מיני אירועים, מחוץ לדמות של שושקה, אנשים לא הסתירו את האכזבה שלהם כי ציפו לפגוש אותה ושאלו אותי כל הזמן 'איפה שושקה?'. אני הגעתי למצבים שלא היה לי חשק לצאת מהבית, כי ידעתי שאם אני לא יוצא כשושקה אני אתקל באכזבה. עכשיו זה כבר לא קורה".
לאחר טבח 7 באוקטובר, אנגלמאיר החל להעלות לחשבון הפייסבוק שלו מדי יום את "גלויה יומית" שעסקה בחטופים בעזה. הציורים הביעו מציאות דמיונית ואופטימית ותיארו את החטופים שבים הביתה עוד לפני שחלקם חזרו בחיים. לימים הגלויות האלה הוצגו בעשרות תערוכות ברחבי העולם. במהלך הפרויקט הזה, אחד מהחשובים ביותר בחיי אנגלמאיר, נוצרו לא מעט קשרים ומפגשים עוצמתיים ומרגשים בינו לבין ניצולי השבי ומשפחות החטופים.
"בתחילת המלחמה אחד הציורים הראשונים שיצרתי היה של גלי טרשצ'נסקי, שהשתחררה בפעימה הראשונה. פנתה אליי בת דודה שלה ושאלה אותי אם אני אסכים לתת לגלי את הגלויה במתנה. גלי היתה הראשונה שפגשתי", אומר אנגלמאיר. "נסעתי אליה ופגשתי את המשפחה והם סיפרו לי את הסיפור שלהם ושל גלי שנחטפה. אבא של כרמל גת פנה אליי ביום שהתפרסם הציור ושאל אותי אם הוא יוכל לקבל את הציור. פגשתי אותו ביום הולדת שלו ועוד הייתה תקווה שכרמל תחזור. יפה אדר השתחררה שלושה ימים אחרי שציירתי אותה ולואיס הר השתחרר יומיים אחרי שציירתי אותו מכין פיצות בשבי. בגלל שהשחרור שלו היה כל כך סמוך לציור, ביום שהוא השתחרר פנו אליי המון משפחות של חטופים בבקשה שאצייר אותם. אז פגשתי הרבה משפחות. אני יכול להגיד ללא הגזמה, שמבחינתי זו קבוצה של אנשים שמעוררת השראה ביכולת שלהם להיאבק במשך תקופה שבה מה שהם עברו הוא בלתי ניתן לתיאור".
"הייתי עם איילת, אמא של נעמה לוי. בזמן שהבאתי לה את הציור הראשון שבו ציירתי את נעמה ושמענו חדשות על ההפצצה בעזה", מוסיף אנגלמאיר. "אי אפשר לדמיין את רמת החרדה שלך כהורה, כשאתה שומע על ההפצצה כשהילד שלך שם. וחוסר הוודאות עם הסרטונים שיצאו הוא בלתי ניתן לתיאור. למרות זאת הם המשיכו להיאבק עליהם. פגשתי גם את יוכבד ליפשיץ. אין לי מילים. היכולת שלה לראות את המציאות כמו שהיא מבלי לייפות אותה. היא ממש הבינה שהיא צריכה להפנים את גודל האסון. אלה באמת אנשים מאוד מרשימים. קיבלתי אופטימיות מהמפגשים עם המשפחות, לראות את העוצמות שלהם, את היכולת שלהם להכיל ולפעמים גם חוסר יכולת להכיל, שגם הוא מובן. ציירתי גם את משפחת קוץ, אמא, אבא ושלושה ילדים שנרצחו. פגשתי את בני משפחתם. כשנפגשתי עם האמא תמר, ראיתי כמה היא עמוק בתוך זה וקשה לה להיחלץ. אחר כך היא נפטרה משברון לב. זה באמת שברון לב".
היו כמה רגעים לא קלים, שבהם חשבת להפסיק את פרויקט "הגלויה היומית". ספר לנו עליהם.
"חשבתי להפסיק כמה פעמים בודדות, בגלל הקושי. היה סיפור אחד שגרם לי לא לישון כל הלילה. דיברתי עם מישהי שהייתה ביחידה לחיפוש נעדרים. היא ביקרה בנובה מיד אחרי הטבח, סיפרה לי מה שראתה ואחר כך לא ישנתי כל הלילה. למחרת לימדתי בבצלאל. ההוראה אחרי לילה שאתה לא ישן היא מאוד בינונית. הרגשתי שאני עושה איזה עוול, כי אני קצת קצר רוח. היה לי מצב שבו בזמן שלימדתי בבצלאל, בהפסקה, מישהי התקשרה אליי לספר לי את הסיפור שלה. אחר כך אתה חוזר לשיעור אבל אתה לא בדיוק אותו דבר. הרגשתי שהפרויקט הזה נכנס לי חזק לחיים. בסופו של דבר נשארתי עמוק בתוך זה ואני חושב שמה שהחזיק אותי זה המשמעות שהפרויקט הזה נתן גם לי וגם להם. אומרים לי את זה כל יום בערך. קשה לי לדמיין משהו יותר משמעותי שיכולתי ליצור. כשגדי מוזס נכנס לבית חולים, הבן שלו שלח לי תמונה שלו עם הציור שציירתי. מיד אחרי שהוא יצא מבית החולים, התקשרו אליי גדי ושני הבנים, הם הגיעו לבקר אותי והוא הביא לי תפוחי אדמה שהוא קטף בשדה ליד הקיבוץ במתנה. היו חטופים שראו את התמונות בזמן שהם היו בשבי - קרינה ארייב ואלון אהל שתיאר את הציור עם הילת הפסנתר מעל הראש. זה מדהים. ציירתי את רימון קירשט ואת יגב בוכשטב. היא השתחררה והוא נשאר בשבי ואחר כך נרצח. ציירתי אותם מחובקים עם חתול על הכתף של יגב. רימון קעקעה את הציור על הזרוע. לציורים האלה יש משמעות".
בשנים האחרונות בלטת, בעיקר תחת דמותך שושקה, בהפגנות ומחאות, קודם ההפגנות בבלפור, אחר כך המחאה נגד ההפיכה המשטרית ואז המאבק לשחרור החטופים. מה שמעלה את השאלה הנצחית: האם מחאה אמנותית יכולה להשפיע, ולו במעט, על המציאות הקשה?
"קשה למדוד את זה. אתה יכול לראות מהעיסוק שלי שאני מאמין בזה שאפשר להשפיע. הרבה פעולות אקטיביסטיות שהיו יוזמה שלי, בסופו של דבר הצליחו הרבה יותר ממה שציפיתי. כיסיתי כרזות הסתה ברחובות, כמו אלו שנכתב עליהן 'זה אנחנו או הם' (כרזות שעלו לפני שמונה שנים במסגרת קמפיין הבחירות של סיעת הליכוד למועצת תל אביב-יפו והסיתו נגד ערבים - ש"ב). לא דמיינתי שעיריית תל אביב בסופו של דבר תוריד את הכרזות ההן מהרחובות. כן חשבתי שמה שאני עושה יעורר מודעות ויגרום לאנשים לחשוב. זה אמנם הגיע מיד לתקשורת. זה שאחרי שבוע העירייה פתאום החליטה להוריד את המודעות האלה מהרחובות, זה היה מדהים, הודיעו לי את זה תוך כדי ריאיון אצל ירון לונדון בטלוויזיה. היו עוד פעולות אקטיביסטיות שלי שלא דמיינתי שישפיעו ככה".
למרות שמחאה, אמנותית או לא אמנותית, יכולה להשפיע על המציאות, רבים ממתנגדי הממשלה ספקנים לגבי האפשרות לשנות, אחרי שלוש שנות מלחמה חשים עייפות לצאת שוב לרחובות וגם לפני הבחירות הגורליות ביותר שואלים - מה ההפגנות האלה יעזרו. מה תרצה לומר להם?
"אני מבין את התחושה הזאת של לאן כל זה מוביל, אחרי שנים של הפגנות, אבל אנחנו צריכים להתגבר על הענן הזה. אסור להיכנע לזה, הכי רצוי למי שמולנו שנתייאש, שנרים ידיים ושנגיד 'שום דבר לא עוזר, שיעשו מה שהם רוצים'. המציאות משתנה מול עינינו. אני מקווה שההמונים יחזרו לרחובות כמו שהיה. בשנים האחרונות היו למחאה גלים, היו זמנים שהיא קצת ירדה ואז שוב חזרה. אני חושב שלאנשים מאוד אכפת. המציאות חשובה להם מדי מכדי להפקיר אותה".
עדות נוספת לייאושם הגובר של הישראלים ניתן למצוא במחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, שהציג נתונים עגומים: בשלוש השנים האחרונות כ-270 אלף ישראלים עזבו את הארץ. תחושה נוספת של רבים היא שהבחירות הקרובות הן הקרב האחרון של המחנה הליברלי.
"זה בלתי נתפס. אני רואה את הבחירות האלה כרגע מאוד דרמטי ומאוד משמעותי. הכוונה לקדם את ההפיכה גלויה לגמרי. הולך להיות לנו כאן שליט יחיד. אני מאוד מקווה שהדבר הזה לא יקרה, ונעשה הכל במסגרת החוק כדי שלא יקרה".
לפני חודש תערוכת קריקטוריסטים בנושא השתמטות החרדים מגיוס בפסטיבל "אנימיקס" בסינמטק תל אביב - הושחתה על ידי צעיר חובש כיפה, רגע לפני הפתיחה הצפויה של הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה, קריקטורה וקומיקס. מה חשבת על זה?
"אמנות זה האופן הכי עדין ולא אלים להגיד דברים, להעביר מסרים. הלוואי שכל הצדדים היינו נלחמים רק בעזרת אמנות ולא בעזרת אבנים. אז מי שהולך ומשחית אמנות, אני מבין שזה לא מישהו שמודע למה שהוא עושה. זה ביטוי לזמנים שאנחנו נמצאים בהם. אנחנו רואים אלימות יומיומית. אתה יודע, היה משהו הרבה יותר חמור בפיגוע בשרלי הבדו, שנכנסו מחבלים וירו במערכת וביוצרים".
לצד ההשפלה שספגת לדבריך מהמשטרה, היו רגעים קשים יותר שהרגשת איום של ממש לחייך?
"כן, ספגתי איומים מפורשים על חיי. יש לי תיקייה עם עשרות איומים מפורשים והכי בוטים שיכולים להיות. אנשים שהלכו עם תמונה שלי ברחוב ואמרו ש'צריך לשרוף את שושקה'. לצערי, למרות תלונות במשטרה, לא נעשה עם זה כלום. לאיומים האלה לא מתייחסים עד שהדבר הזה מתממש. אנחנו רואים את זה גם עכשיו".
בסוף השבוע הזה ימלאו שש שנים לתקרית המתוקשרת שהתקיימה ב-5 בספטמבר 2020, במהלך הפגנת אלפים נגד השחיתות ליד מעון ראש הממשלה בנימין נתניהו בירושלים. אנגלמאיר הגיע להפגנה בתחפושת דמות הקומיקס העירומה שלו, שושקה, נעצר למשך כמה שעות ונחקר, בנימוק ההזוי שהתחפושת "עלולה להוות הטרדה מינית כלפי הציבור" - עבירה שאינה קיימת בחוק העונשין. אנגלמאיר אמר כי המעצר היווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי וטען כי נערכה לו בדיקה משפילה במשטרה, שבמסגרתה אף הופשט. באופן מוזר, במשטרה לא הופיע רישום של האירוע שבו נעצר ונחקר. אנגלמאיר גם הגיש תלונה למחלקה לחקירות שוטרים וכשנה לאחר מכן גילה לוואלה תרבות שקיבל הודעה ממח"ש שהתלונה שלו נסגרה, להפתעתו, מבלי שההחלטה נומקה, והוסיף ואמר לנו אז כי בכוונתו להגיש ערר למשנה לפרקליט המדינה על סגירת התלונה וכן להגיש תביעה אזרחית נגד המשטרה בטענה למעצר שווא ולכליאת שווא.
מה עלה בגורל הערעור על סגירת התלונה וכוונתך לתבוע את המשטרה?
"הייתה אז תלונה למח"ש שנסגרה מחוסר עניין לציבור, למרות שכל האירוע תועד בצילומים ווידאו. גם בזמן המעצר, שוטר שהניח יד על הפה שלי. גבי לסקי התחילה לייצג אותי. יום אחד התקשרה אליי ואמרה לי שקרה משהו שהוא טוב ולא טוב בו זמנית, כל התיק שלי במשטרה נעלם. אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל מיד אחרי המעצר הזה שני שוטרים הגיבו בתקשורת שהתפשטתי בהתרסה, ואז הגבתי ואמרתי: 'גם אם הייתי רוצה להתפשט בהתרסה, זה לא משהו שאני יכול לעשות, כי הריצ'רץ' של שושקה נמצא מאחורה'. בכל אופן, גבי לסקי התחילה לייצג אותי, התחלנו לבנות את התיק, ואז היא נבחרה להיות חברת כנסת. הבחירות גרמו לכך שהפסקנו עם התביעה".
מדהים שבאופן מסתורי כל התיק שלך במשטרה "נעלם"!
"התיק נעלם! לסקי ביקשה ממני ללכת למשטרה, הלכתי ואין שום רישום על האירוע הזה! לא קיים! למרות שצילמו אותי שם. תיק שנעלם זה דבר שרואים במשטרים אפלים. מקומות שאנחנו לא רוצים להיות כמוהם. התיק מאוד הטריד אותי, כי האשימו אותי בחיקוי דמות שכולנו מכירים".
אז למה לא תבעת אזרחית את המשטרה?
"כי כבר נסחפתי לפעילויות אחרות, הייתי כל כך מעורב בפעילות האקטיביסטית בזמן המלחמה, הגלויות ויתר הפעילויות. עדיין נשאר זמן שבו אני רשאי לתבוע, והייתה תביעה של כמה עצורי הפגנות שהפשיטו בזמן המעצר, שזכו בתביעה. ככה שיכול להיות שזה יקרה, אם רק אמצא את הזמן לזה".
עם השנים, אומר אנגלמאיר, היצירות שלו הפכו לפחות ציניות מבעבר. "משהו בביטוי שלי היום הוא שונה. נגיד, כשהייתי בידיעות אחרונות והייתה לי קריקטורה במוסף הפוליטי, שם הייתי הרבה יותר ציני וחריף. עכשיו אני עוסק הרבה פעמים בכאב וברגש, משהו בעשייה השתנה ואני כמעט נמנע מציניות. אבל פה ושם אני משתמש בציניות. למשל, בשבוע שעבר, כשהיה את העניין עם אלטלנה. שמעתי את נתניהו מדבר על זה שנוציא אותה מהמצולות. הדבר הזה הוא בעלות מטורפת של מיליונים, בזמן שבארץ עוד לא טיפלו בכל כך הרבה מפונים ואנשים שהבית שלהם נהרס. אז עשיתי עבודה על הבזבוז המטורף הזה, שהיא אוסף של דברים שימצאו על סיפון אלטלנה, עם כל מיני דברים מטופשים כמו נעלי בית קיפי. העבודה הזאת דווקא כן צינית. הציניות הזאת באה להגיד: על מה אתם מבזבזים את המיליונים האלה? מה המניע? זה גם נוגע לכך שמנסים להכתיב לנו אג'נדה. למה מעלים את אלטלנה בדיוק עכשיו, חודשיים לפני הבחירות, ב'צירוף נסיבות מקרי'? אבל רוב היצירה היומיומית שלי ממש לא צינית. היא הרבה יותר רגשית".
אמרת שהמחאה שלך נובעת יותר מתקווה מאשר ייאוש.
"נכון. בעיני אקטיביזם הוא בכלל פעולה של תקווה. אני חושב שייאוש הוא לא מעורר פעולה ולא מעורר יצירה. גם כשאני מתעסק בנושאים קשים, ביצירה יש תקווה וחיים. אני מצייר כל יום, גם סיפורים קשים. ציירתי עכשיו את עדה יונת (כלת פרס נובל לכימיה שהלכה לעולמה בתחילת השבוע - ש"ב). אני מצייר אנשים שאני אוהב, אפילו כאלה שלא הכרתי לפני, תוך כדי היצירה אני לומד אותם. אני חושב שיש בזה משהו אופטימי".
הצונאמי של ה-AI מטלטל גם את התחום שלך. בריאיון שקיימתי השנה עם האנימטור והבמאי לירון טופז, ראש מחלקת האנימציה בדרימוורקס, הוא אמר לי: "אם הייתי יכול להיפטר מ-AI בכל מה שקשור באמנות הייתי עושה את זה אבל זה כאן כדי להישאר וזה לא הולך להשתנות". עם זאת, הוסיף ש"אמנות היא שילוב של המוכר והמפתיע. AI טוב במה שמוכר אבל הוא פחות טוב בהפתעה. הכל מרגיש כמו דברים שכבר ראינו. אז אני חושב שבתור אמנים אנחנו צריכים להשתמש בכלי הזה כדי לייצר דברים שעוד לא ראינו".
"בעיני כל הדבר הזה הוא מרתק. אנחנו דור שחוזה בכניסה של ה-AI. ברור שהדורות של הילדים והנכדים הולכים לגדול במצב שיש להם AI מאז ומתמיד. מפלצת חדשה שנכנסה לכאן, ואנחנו לא יודעים אם היא ידידותית או לא. ברור שזה כלי. עוד לא ראינו את כל מה הכלי הזה יודע לעשות ויכול להיות שהוא יפתיע אותנו. יכול להיות שיהיו עבודות AI מעולות. קשה לי לחזות. בשלב זה הרבה מהדימויים שאני רואה ב-AI השאירו אותי מנוכר, גם כשהם מאוד מרשימים. אני רואה דימויים עם המון פרטים ומאוד מלוטשים אבל באיזשהו מקום אני נשאר מנוכר. כשאני עובד ידנית, אני מתחבר למי שאני מצייר. זה נכון לכל מי שציירתי, לחטופים ולנרצחים. אני מצייר וזה לוקח לי שעות, במהלכן אני חושב על מי שאני מצייר, אני עסוק בו ואני מרגיש כל נקודה שאני מצייר. הדימויים של ה-AI, גם כשהם מרשימים, משאירים אותי אדיש".
לקינוח, אשמח אם את השאלה האחרונה והנוקבת של הריאיון תפנה שושקה לזאב.
"שושקה לא תשאל שאלה נוקבת. שושקה היא אגוצנטרית. שושקה תשאל אותי כנראה 'מתי אתה מתכוון לחזור אליי?', כי היא שם ורוצה לצאת החוצה. נראה לי שאני אענה לשושקה: 'חכי, חכי'. אני אגיד לה שקשה לי לדעת. העשור האחרון שלי היה מטורף. נכנסתי לרשימת 100 המשפיעים של ישראל. אני במקום ה-100. נסעתי המון לחו"ל, עם שושקה ועם הגלויות. קשה לי מאוד לנבא מה יהיה הדבר הבא כי כל הזמן המציאות מפתיעה אותי".
אני חושב ששושקה מאוכזבת כי התחמקת מלתת לה תשובה ברורה.
"אולי התחמקתי מלתת לה את התשובה שהיא רוצה. אני לא יכול להתחייב. למדתי משושקה שצריך להיות חופשי לחלוטין. אז עכשיו אני לוקח לעצמי את החופש".
אני מנחש שאם ב-27 באוקטובר יהיה מהפך פוליטי, נראה אותך חוזר לתחפושת של שושקה בצהלות ברחובות.
"אני חושב שזה נכון. נראה לי שבלילה של מהפך אני חייב לקפוץ למזרקות עם שושקה".
אנגלמאיר יקיים מפגש בנושא "אמנות, אקטיביזם ותקווה" במוזיאון ראשון לציון ביום שבת (5 בספטמבר) בשעה 10:30, עליו חתום המרכז לצדק חברתי ראשון לציון. רישום למפגש - כאן