הילד של כולנו: "הבנתי שצריך להציל את המשפחה הזו מהמפלצת"

אחרי עשרה פרסי אופיר ועשרות אלפי צופים שמחו דמעה ומחאו כפיים, "עצמאות" הוא בבירור הסרט הישראלי המדובר ביותר של השנים האחרונות (לפחות מתוך כל אלה שלא מופיעה בשמם המילה "שולי").

במרכז הסרט: ילד בן 14 בשם יאיר מזור. והוא ממש לא מעוניין שיראו אותו כעוד ילד חמוד: "הרבה פעמים, דמויות של ילדים בסרטים הן פשוט 'הבן של הגיבור' או 'הגיבור כשהיה קטן'. אני חושב שכאן זה אחרת. אני רוצה שיהיו יותר הזדמנויות לשחקנים צעירים ולילדים - וגם לי, כמובן - להשתתף בדברים שהם לא פשוט 'תראו, ילד חמוד', אלא דמויות חשובות ומרכזיות. לכן אני כל כך אוהב סרטים כמו 'החוש השישי' או 'אינטליגנציה מלאכותית'".

הגיבור שיאיר מגלם יושב בדיוק על הנקודה הזאת: ילד מקסים שהוא גם אנטי-גיבור מורכב. הסרט, שמתרחש בחולון של סוף שנות השמונים, מספר על בועז - נער טרום-בר-מצווה שמשפחתו עוברת טלטלה אחרי שהוא מגלה שאבא שלו מסתיר סוד קשה במיוחד. במערכה השנייה, שמתרחשת כעשור לאחר מכן, מגלם את בועז עידו טאקו - בעצמו כוכב צעיר בנסיקה.

מה בעצם בועז מבין?
"הוא מבין שמשהו לא בסדר. הוא מבין שהוא לא היה אמור לראות את אבא שלו ככה, שזה לא היה אמור לקרות בכלל. הוא לא באמת מבין מה הוא ראה, אבל הוא מבין שזה לא משהו שצריך לקרות".

איך משחקים דמות שמחזיקה פצצה מתקתקת שהיא בעצמה לא מבינה אותה?
"ביחד עם משה רוזנטל, הבמאי, ניסינו להבין איך זה יקרה. משה אמר לי שמבחינת בועז, מה שהוא רואה זה ממש כמו לראות איזה זומבי או מפלצת. זה מפחיד אותו, הוא לא יודע מאיפה היא באה, מה המטרה של המפלצת הזאת, אבל הוא מבין שהיא מסוכנת, ושהוא צריך להציל את המשפחה שלו ממנה".

עידו טאקו מגלם את הדמות של בועז בבגרותו. תיאמתם גרסאות? התאמתם מניירות? מה עשיתם כדי שהבועז שלכם יהיה אותו הבועז?
"לפני הצילומים נפגשנו פעם-פעמיים, סתם כדי לדבר ולהכיר אחד את השני. כבר אז ראיתי שעידו מסתכל עליי, מנסה להבין איך אני מדבר, איך אני זז. בצילומים היו הרבה פעמים שהייתי משחק וראיתי אותו על הסט, בא, מסתכל עלי באמצע הסצנה, ולומד אותי. מה שעידו עשה ממש טוב היה לוודא שניראה כמו אותה הדמות. יש מלא סרטים שבהם שני שחקנים משחקים את אותה הדמות בשתי תקופות שונות, ולרוב זה יוצא לא אמין. אתה רואה שאלה לא אותם האנשים. ב'עצמאות' עידו מרגיש כמוני".

איך הרגשת כשראית בפעם הראשונה את בועז של עידו?
"היו כל מיני דברים שלא הבנתי אם הוא עשה במקרה או בכוונה. דברים ממש קטנים שהזכירו לי את הדברים הכי רגילים שאני עושה: איך שאני פותח את הפה, איך שאני רץ במדרגות. וזה היה לי נורא משונה".

כשמנסים להבין למה הסרט הזה הצליח במקום שבו כל כך הרבה דרמות משפחתיות אחרות נכשלו במחוזותינו, התשובה פשוטה כל כך שזה מתסכל: "עצמאות" פשוט עד כדי כך טוב. אוסף של סצנות שוברות ומאחות לב שלוקחות את הדינמיקות המשפחתיות הכי בסיסיות ועושות מהן אופרה של ממש, בין אם מדובר בנערה צעירה שמבקשת מאחיה שיקליט לה על קסטה שיר של Air Supply או מסיבת יום הולדת שהשתבשה.

וכמובן, שני רגעים בלתי נשכחים, שבשניהם יאיר זורח. וליתר דיוק: רוקד. באחד מדובר בנאמבר מוזיקלי, קאמפי ואייטיזי לצלילי "קלף חזק" בביצוע אילנה אביטל, שבועז הצעיר מציג בפני אחיותיו והוריו במטרה לבצע אותו בבר המצווה שלו, ובשני ריקוד יווני דרמטי לצד אימו (בגילומה של קרן צור הנפלאה).

"לפני הצילומים היו לנו חזרות עם כוריאוגרף, לשני הריקודים בסרט. 'קלף חזק', למשל: זה לא סתם מנגינה, זה שיר שצריך לרקוד אליו לפי הקצב. אני אוהב להיות משוגע ולרקוד, אבל לא ברמה כזאת. ומעבר לזה, אני צריך גם לשחק - אני לא סתם רוקד, אני צריך שיהיה לי בראש שזה ריקוד שהאחיות שלי לימדו אותי, ושאני צריך להוכיח להן שאני טוב. לא הצטלמנו בימים הראשונים, כי משה אמר לי שיהיה לי קשה לרקוד מול אנשים זרים שאני לא מכיר במהלך היום הראשון או השני. צילמנו את זה בשבוע הצילומים השני, וכשהתחלנו לצלם את השוט הראשון הרגשתי שאני באמת הופך לבועז. שאני עכשיו בשנות השמונים, ופשוט רוקד לשיר שאני ממש אוהב".

וכמובן שיש את הריקוד השני, הסצנה האהובה עליי אישית בסרט (זהירות, ספוילר): הריקוד היווני במהלך הבר-מצווה. כשבועז רוקד עם אמא שלו לצלילי רמבטיקו, מפרקים את אבא שלו במכות.

הוא יודע שזה מה שקורה?
"הוא ממש רואה את זה. זאת סצנת שיא שמראה שבועז נהיה בנאדם אחר. הוא משתנה. הוא רוקד עם אמא שלו, וכל האורחים צופים, ובמקביל הוא רואה את אבא שלו מותקף, ומחליט שזה הדבר הנכון. הוא מחליט לקחת פיקוד על המשפחה, על הבית, להיות דון קורליאונה ולצפות מהצד באנשים מפוצצים את אבא שלו במכות".

אתה יכול לספר יותר על העבודה עם משה רוזנטל?
"הוא אחד הבמאים הכי טובים שיש. רואים כמה שהוא אוהב קולנוע, הוא מביים בצורה כל כך יוצאת דופן וחדה, והוא יודע איך לגרום לשחקן או לצלם או לכל אחד על הסט לעשות את העבודה שלו בצורה הכי מדויקת שאפשר, בצורה שהוא היה רוצה".

"יאיר מבין קולנוע", אומר עליו משה רוזנטל. "מסתתר אצלו איזה במאי סודי. התקשורת שלנו עברה לא רק דרך הדמות של בועז אלא גם דרך הסגנון והשוטים והתמונה הגדולה של סוג הקולנוע שאנחנו עושים. הדיאלוג איתו היה רווי ברפרנסים מסרטים שלא האמנתי בכלל שהוא מכיר. הרבה צופים רואים את עצמם ביאיר, מרגישים את מה שהוא מרגיש, ושוכחים שהם רק רואים סרט. זה הרבה בזכות יאיר, ובזכות העדינות שאיתה הוא נכנס מתחת לעור של הצופה".

יאיר, איך אתה הרגשת כשקיבלת את המועמדות לאופיר?
"במהלך הצילומים לא באמת חשבתי על זה. היה לי ברור שהסרט יגרוף את כל הפרסים, אבל לא חשבתי שאני אקבל מועמדות. כשראיתי שמגישים אותי למועמדות זה היה לי נורא מוזר: באתי לתת את התפקיד הכי טוב שאני יכול, אבל בסופו של דבר הרגשתי שפשוט שיחקתי. כשגיליתי שאני מועמד זה היה משוגע. איך זה הגיוני? שמחתי, ברור, מאוד התרגשתי, הייתי מאושר, וגם מעבר לזה: ראיתי שכל מי שהוגש למועמדות קיבל אותה. כל אחד בסרט נתן את הכי טוב שהוא יכול, ומאוד שמחתי לראות שכל האנשים בסרט קיבלו את הכבוד הראוי להם".

הוא אמנם בקושי בן 14, אבל כבר יש לו רזומה מכובד במיוחד ביחס לגילו. "תמיד עניין אותי כל העולם הזה: אהבתי לצפות בסרטים ובסדרות, אהבתי לעשות הצגות למשפחה שלי. בערך בגיל 6 נרשמתי לחוג למשחק של דנה קבסה, שהיא עד היום המורה שלי למשחק והסוכנת שלי. החלטתי לעזוב כי זה פחות התאים לי - כל הילדים היו הרבה יותר גדולים ממני - ובערך שנה אחרי שעזבתי פתאום קיבלנו מדנה טלפון".

"היא שמעה שמחפשים ילד לתפקיד קטן בסרט 'הלילה הארוך ביותר' (סרט דוקו דרמה על הפיגוע בבית הילדים בקיבוץ משגב-עם ב-1980 - ז"א), וחשבה שאני מתאים. יכול להיות שאם לא הייתי נרשם לחוג שלה לא הייתי משחק. הרבה מקריירה של שחקן זה גם מזל וצירופי מקרים, לא רק כישרון והתמדה. כשהתחלתי לעשות כל מיני אודישנים וכאלה פתאום הבנתי שזאת ממש עבודה, שאני לא עושה את זה בשביל הכיף אלא הופך את זה לחלק מהיומיום שלי".

היית רוצה להמשיך לשחק גם בעתיד, כשתהיה גדול?
"כרגע אני מאוד נהנה מזה. עם כל פרויקט ופרויקט אני משתפר כשחקן, אבל זה חשוב מאוד לא להבטיח לעצמך דברים. כרגע אני נהנה וזורם עם מה שיהיה".

אתה מדבר על קולנוע בתשוקה של מי שלומד אותו כבר שנים. מה הסרטים האהובים עליך?
"אני אוהב סרטים שגורמים לך לחשוב. אני אוהב סרטים שנותנים לך לתפוס נקודת מבט, ולא תופסים אותה בשבילך, אלא גורמים לך לבחור בעצמך באיזה צד אתה. אני אוהב סרטי אנימציה שהם מעבר לסרטי ילדים, כמו 'למעלה', שהיה מועמד לסרט הטוב ביותר באוסקר. אבל סרט האנימציה האהוב עלי זה 'זוטרופוליס', שמדבר על נושאים של מבוגרים, כמו גזענות".

"לאחרונה ראיתי גם את 'שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי'. מה שהיה כל כך טוב בו, זה שיש בו כמה דמויות מרכזיות שהסרט גורם לך בשלבים מסוימים לחשוב שהן הנוראיות והמחרידות ביותר בעולם, אבל כמה רגעים אחר כך אתה רק רוצה שיהיה להן טוב. וגם 'התגלית', של סטיבן ספילברג, שיצא ממש לאחרונה. כשיצאתי מהסרט הייתי ברעידות, בהלם, לא הצלחתי להוציא את זה מהמוח שלי, וזה גם משהו שאני מאוד אוהב בסרטים - הם יכולים לשנות אותך כאדם".

"עצמאות" נשלח לייצג אותנו באוסקר, בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. אם הסרט יהיה מועמד, ותיסע יחד עם הצוות לטקס - את מי מכל הוליווד היית רוצה לפגוש?
"הייתי רוצה לדבר עם סטיבן ספילברג, כריסטופר נולאן, מרטין מקדונה ופיט דוקטור, במאי 'למעלה'. כל אחד מהם הוא אשף בתחומו".

היית רוצה לעבור לצד השני של המצלמה? כתסריטאי או במאי?
"זה מאוד מעניין אותי. להחליט מראש על איך שהסרט ייראה, איך הוא יישמע. יכול להיות שאני אעשה אכתוב או אביים מתישהו. כבר עכשיו בפתקים בטלפון יש לי רעיונות למלא סרטים. לפעמים פתאום קופץ לי רעיון לאיזה סרט".

כמו מה?
"מעניינים אותי כל מיני ז'אנרים. לא רק סרטי דרמה על מישהו שיהיה עצוב כל הסרט. אני אוהב כשסרטים מפתיעים אותך".