לפסטיבל הקולנוע בחיפה יש יתרון לא הוגן עבורי: מדובר בעיר האהובה עליי בישראל. הפסטיבל התחיל באירוע פתיחה חגיגי עם "האהבות שלנו", סרטו החדש של אלוף הקולנוע הישראלי אבי נשר, סרט אנסמבל שבו מספר קווי עלילה מתנקזים לתוך טבח שבעה באוקטובר.
אבנר שביט כתב כאן על הסרט הזה שמדובר ב"'רשימת שינדלר' של שבעה באוקטובר", והסרט כבר הספיק להתקבל באהדה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בטורונטו. את האופיר (ואת הנציגות לאוסקר) הסרט הפסיד לטובת "עצמאות", אבל אם לסמוך על הרקורד של נשר, סביר שהסרט הזה עומד לתפוס חזק את הקהל הישראלי.
נקודה אחת של כבוד
את הפסטיבל התחלתי רחוק יותר מעוטף עזה, עם "אין גברים טובים" האפגני. מודה: לא חשבתי שדווקא סרט שמתרחש בקאבול של 2021 יתגלה כקומדיה רומנטית פמיניסטית סוחפת, אבל סרטי פסטיבלים נוטים להפתיע בדרך זו או אחרת. זהו סיפורה של נארו, צלמת חדשות ואם לפעוט בהליכי גירושין מבעלה השמרן, שהולכת ומשלימה עם העובדה שלמעשה לא נשארו גברים טובים באפגניסטן, בטח לא כאלה שמוכנים להתמודד עם נשים עובדות, חילוניות ועצמאיות כמוה. הבעיה מתעוררת כשהיא מתחילה לעבוד עם עיתונאי מבוגר וג'נטלמני שמתגלה כגבר הטוב האחד בכל קאבול - והוא, כמובן, כבר נשוי.
"אין גברים טובים" הוא סרט רומנטי וטוב לב שמתרחש תחת אימת הטאליבן. זה הופך את המוסכמות הבנאליות ביותר בקולנוע הרומנטי, כמו חבורת בנות שנפגשות לבראנץ' ומלכלכות על הגברים בחייהן, לאמיצות יותר - וגם מעלה את הסרט דרגה אחת מעל לסרטי "הנושא החשוב" הסטנדרטיים.
לרוב אין לי עניין בהם: אני לא אוהב קולנוע שמרגיש כמו שיעור באזרחות. "אין גברים טובים" אמנם חוטא בחלק מהחטאים הנפוצים מהז'אנר (המבע הקולנועי שלו, למשל, שטחי וטלוויזיוני למדי), ומכלה חלק ניכר מזמנו על סצנות שמטרתן בלעדית להראות לנו כמה שברירי מעמד האישה באפגניסטן. אבל ככל שהוא מתקדם, הוא מתגלה כסרט מצחיק, רומנטי ומרגש על אישה שמקבלת הזדמנות להציל את עצמה בזכות האהבה.
הוא אמנם נפתח כסרט כמעט עיתונאי באופיו, אבל הוא מגיע לקליימקס רגשי חזק במיוחד שמזכיר במידת מה את "קזבלנקה" (והבחור האפגני ששודך לכוכבת שלנו אכן נראה כמו גרסה מזרח-תיכונית של האמפרי בוגארט). העובדה שהכוכבת המקסימה של הסרט, שרהבנו סאדאת, גם כתבה וביימה אותו, מוסיפה לו עוד נקודה אחת של כבוד.
והנה האקס פקטור
הסרט השני שראיתי בפסטיבל היה הרבה יותר תובעני רגשית, אבל גם מנחם ונגיש יותר: "קשרים", שביימה לאה נלסון: סרט אנימציה למבוגרים על אמנית צעירה, יהודייה ולסבית שמתמודדת עם אבחנת האלצהיימר המוקדם של אמא שלה. מהתיאור הבסיסי הסרט נשמע כמו טיוטה לטרגדיה, אבל לפני כל כאבי הלב המתבקשים, זו דרמה קומית שהייתה יכולה לתפקד מצוין עם כל הדמויות האלו (והקאסט המרשים שמדבב אותן) גם כסדרה מבדרת ב-HBO.
גיבורת הסרט, שרה, עברה ממיין לסן פרנסיסקו, התפרנסה כמאיירת במגזין קווירי וחגגה עם כל אותיות הלהט"ב, אפילו הספיקה להתאהב בבוצ'ה מהממת, כשהאמא האהובה שלה התחילה לשכוח. מרגע האבחנה, שרה מקדישה את עצמה לטיפול באמה, והסאגה הזאת באמת הייתה יכולה להיות בנאלית נורא, אלמלא הסרט היה משקיע במשאב החשוב ביותר שצופה יכול לבקש: אופי. בהומור האמריקאי, באפיון הדמויות שמצליח ללמד את הצופה.
במילה ורבע: "קשרים" הוא לא עוד מלודרמת גסיסה משפחתית אלא סיפורן של אם ובת ספציפיות שתוך שעה וחצי למדתי עליהן כל מה שאני רוצה לדעת, ועדיין רציתי לשמוע עוד. האנימציה היפהפייה - דו מימדית, בשחור לבן עם הבלחות של צבע - גם משליכה אותנו לזרם התודעה של אישה צעירה שמתמודדת עם גסיסה אכזרית בחן והומור, וגם נותנת לכל דמות מונפשת להיראות כמו אדם אמיתי עם עולם רגשי שלם.
אבל האקס פקטור הוא אנסמבל האיי-ליסטים שהתאסף לכבוד הסרט הזה: בתפקיד אם המשפחה, ג'וליה לואי דרייפוס; בתפקיד האב, בריאן קרנסטון; בתפקיד הראשי אבי ג'ייקובסון ("ברוד סיטי") ובתפקיד אורח, אחד ממפיקי הסרט: סת' רוגן, שפעיל כבר שנים למען העלאת מודעות ולמחקר מחלת האלצהיימר. התוצאה היא סרט שלוקח סיפור קטן והופך אותו ליצירת אמנות מלאה ביופי ורגש שגרמה לי להתקשר לאמא שלי ברגע שיצאתי מהאולם.
את היום סיימתי עם איזבל הופר. הכוכבת הצרפתייה, אחת השחקניות המוערכות בעולם, מככבת בשני סרטים בפסטיבל, שהוקרנו באותו האולם אחד אחרי השני: מעשיות מקבילות (בעקבות הביקורות הצוננות מפסטיבל קאן בחרתי לוותר עליו), והכל אודות קורין. "הכל אודות קורין" נשען על הגנבת ליהוק מתוקה: איזבל הופר הגדולה, המועמדת לאוסקר, אחת השחקניות הגדולות בתולדות צרפת ואולי גם מחוצה לה, מגלמת את קורין, שחקנית כושלת שמקבלת רק תפקידי ניצבות, מתחננת שכל אחד על הסט יקרא את קורות החיים שלה וחולמת על הפריצה הגדולה. הכל משתנה כשהיא מתיידדת עם השחקנית הצרפתייה הגדולה סנדרין קיברלין (אותה מגלמת השחקנית הצרפתייה הגדולה סנדרין קיברלין), שלוקחת אותה תחת חסותה.
זה מצחיק ומכמיר לב, ומי שאוהב קולנוע צרפתי ומכיר את כוכביו ובמאיו (חלקם באים להופעת אורח בתפקיד עצמם) בוודאי ייהנה מהסרט. כמובן שגם תמיד נחמד לראות את איזבל הופר, שמזכירה לנו פה שהיא לא רק אישה עם נוכחות של הר געש קפוא אלא גם שחקנית קומית מצוינת שיודעת להקליל ולהביך את עצמה - גם אם לוקח כמה דקות להתרגל לעובדה שהליידי הצרפתייה והמכובדת הזאת מגלמת אישה די פתטית.
הוא לא עושה משהו שלא ראינו בעבר: ממש לא מזמן, מריל סטריפ לוהקה לתפקיד שחקנית אלמונית וכושלת בעונה השלישית של "רק רוצחים בבניין"; "דבר עם הסוכן שלי" בנטפליקס היא בעצמה סדרה שחוגגת את הקולנוע הצרפתי בהשתתפות אינספור כוכבים צרפתיים בתפקיד עצמם. ובאמת, ניכר שהסרט הזה לא מנסה להמציא את הגלגל, אלא בעיקר נשען על הפער בין התדמית המכובדת של הופר לעליבות של הדמות שהיא מגלמת, ואהמר בזהירות שגם מי שלא מכיר או מוקיר אותם ישים לב שיש כאן עניין.
זה סרט חביב מהסוג שלא מצריך צפייה על המסך הגדול: אם וכאשר יגיע לשירותי ה-VOD, אני מניח שיהיו כאלה שבוודאי יהנו ממנו בחצי עין, תוך כדי קיפול כביסה או גלילה בטלפון. כך או כך, מדובר ביציאה לא מזיקה, שלקראת הסוף (המטופש, יש להודות) אפילו הצליחה לרגש אותי.