כל האמצעים כשרים: מהמבדר ביותר ועד הכי עצוב

את יומי האחרון בפסטיבל חיפה העברתי בהתלבטות: מה יותר חשוב לי, ביקור בפיצרייה הכי מוערכת בחיפה והסביבה או סרט אחד אחרון? פניתי לחבר שהזכיר לי: על הפיצה הזאת, טעימה שככל שתהיה, לא עבד אפילו אחוז מהאנשים שעבדו על הסרט שאלך אליו - ומכל האנשים האלו, אף אחד מהם אינו הבמאי זוכה האוסקר, דני בויל ("טריינספוטינג", "נער החידות ממומביי"). לכן בחרתי לסיים את הפסטיבל עם סרטו האחרון של בויל, "INK" (ייתכן ושם עברי אחר ייקבע בהמשך, נכון לעכשיו זהו שם הסרט בישראל לפי פסטיבל חיפה).

"INK" הוא סרט עיתונות קלאסי: סיפורם של לארי לאמב ורופרט מרדוק, שהפכו את עיתון ה"סאן" הבריטי לצהובון המשפיע ביותר בהיסטוריה. יתכן והתסריט המקורי של ג'יימס גרהאם התכוון לספר את סיפורם ביובש ענייני, אבל ברגע שמושכות הבימוי עברו לידיו של בויל, היה ברור שזה לא יהיה המצב: בויל מביים כל סרט, בין אם מדובר בדרמה על מכורים להירואין או מותחן זומבים, בהיפראקטיביות קליפית ומצועצעת. זוויות צילום משונות, עריכה שקוצצת את הסרט כמו סלט ערבי, צבעים בוהקים, גרפיקות: כל האמצעים כשרים.

בויל במאי מסורתי מספיק כדי לתת שזה לא באמת יפריע לסיפור, ובמקרה הזה, זה עובד לטובתו. הסיפור עצמו בנאלי, כזה ששמענו כבר שנים: שני אאוטסיידרים בעיני עצמם יוצאים למשימה, לדבר עבור האדם הקטן, לצאת נגד הממסד השמרני. לאמב ומרדוק רוצים ליצור עיתונות שמתעסקת במה שהקורא הממוצע באמת מתעניין בו: רכילות, סקס, אלימות, טלוויזיה. ובלי לשים לב (למרות שהם יודעים בדיוק מה הם עושים), נוצרת בידיהם מפלצת.

את הסיפור כבר שמענו, אבל לא ראינו אותו ככה, וזה כיף חיים. בויל מביים את הסרט הזה כמו מותחן גנגסטרים, כשלאמב מאתר את חברי מערכת העיתון כאילו הוא מגייס עבריינים קטנים לביצוע שוד. האסתטיקה הטראשית של בויל יושבת מצוין על ימיו הראשונים של הצהובון המודרני, ומיומנותו בבימוי שחקנים באה לידי ביטוי בהופעות החדות של אוקונל ושל קלייר פוי (המלכה אליזבת מ"הכתר"), בתפקיד הכתבת היחידה בעיתון.

הבעיה היא שהבנאליה של התסריט בכל זאת מחלחלת אל תוך כל השפע הקאמפי שבויל ממטיר עלינו. הדיאלוגים אמני מלאי פאתוס, אף אחד לא מדבר ככה בעולם האמיתי, אבל עם זה אפשר לחיות. ואמנם ניכר שהסרט לא נצמד לאמת ההיסטורית בכל שלב ושלב, אבל גם זה עובר, כי באמת, למי אכפת? אבל ההיעדר המוחלט של עידון וסאבטקסט כבר עבר כל גבול בשלב מסוים.

כן, היה ברור שהגישה הפופוליסטית של מרדוק הובילה לעלייתם הפופוליזם ברחבי העולם; היה ברור שהצהבת שבה ה"סאן" הדביק את התקשורת המערבית הובילה לעליית פוקס ניוז (ופה בארץ, זו של ערוץ 14). השלב שבו הסרט אמר את זה במפורש היה צעד אחד יותר מדי. עקרונית, זה הסרט המבדר ביותר שראיתי בפסטיבל, ואחד המומלצים שבהם - אבל הוא מאוד לא מושלם. וזה גם בסדר: אני עדיין שמח שהלכתי עליו ולא על הפיצה.

כמובן, חשוב לתת מקום גם לתחרות הישראלית של הפסטיבל, שלצערי הספקתי לראות רק סרט אחד שמשתתף בה: וְאָהַבְתְּ. "ואהבת" הוא חלק מז'אנר מכובד של קולנוע וטלוויזיה ישראלים: סרטי חרדים. לא סרטי חרדים שמיועדים ישירות ובלעדית למגזר (כמו סרטיו של יהודה גרובייס), אלא סרטים שמדברים דווקא לחברה החילונית, ולעיתים מצליחים למשוך גם את בני המגזר. אסתכן ואהמר ש"ואהבת", סרט קשה, מלנכולי וגם, ובכן, קווירי, לא יהיה ללהיט בבני ברק ובבית"ר עילית.

הדרמה, בכיכובם של יעל אלקנה ומיכאל מושונוב, מספרת על נעמי ונריה: זוג צעיר וירושלמי שחולם על ילד. השניים מכירים מאז שהם בעצמם ילדים, ובאמת אוהבים אחד את השנייה. אבל בתחילת הסרט, נעמי מגלה סוד נורא: זה שאהבה נפשה פשוט נמשך לגברים. נריה נאבק בנטיות האסורות שלו, הולך באדיקות לטיפולי המרה אלימים ומצלקים, אבל בסתר לבה נעמי יודעת את האמת: הוא לעולם לא ישנה את מי שהוא.

למרבה הצער, הסרט היה יכול ללכת לאינספור כיוונים, אבל דווקא בוחר את הכיוון המובן מאליו ביותר: זוהי דרמה ריאליסטית ומלנכולית. ולמען האמת, הגבול קיים - יש גבול למספר היצירות על חרדים עצובים שאני אישית יכול להכיל, ואני חושש שעברנו אותו בערך ב-2019. יש ב"ואהבת" חלקים יפים - לפעמים סמטאות ירושלים החרדית מוארות באור נגוהות כתום, יעל אלקנה נוגעת ללב, מושונוב הרוויח את המועמדות שלו לאופיר על הסרט בזכות ולא בחסד - אבל כמו לא מעט סרטים ישראלים, "ואהבת" עדיין נראה חצי אפוי, כאילו הקהל עדיין אמור להשלים עם הפקה דלה ורגעי קרינג' שמזכירים טלוויזיה ישראלית מתחילת שנות האלפיים בגלל שזהו סרט ישראלי. השתיקות הדרמטיות, הליהוקים התמוהים (מילי אביטל שחקנית נהדרת, אבל האם אני מאמין שהיא אישה חרדית מברוקלין? מחילה, אבל לא), הבחירות האסתטיות הבעייתיות (סצנה שלמה שמצולמת מבעד לחלון עם תריסים מוגפים). הסרט לא עובד.

כאמור, התוצאה לא באמת מחפירה: זה סרט עם לב, על שני אנשים שאוהבים אחד את השני וחיים בחברה שלא מאפשרת להם להיות מי שהם, ולכן פוגעים אחד בשני מחוסר ברירה. צריך לכבד את הבמאי והתסריטאי, ניצן גלעד, על האמפתיה האינסופית שגילה כלפי דמויותיו, שניכרת גם בהופעה של כוכביו הראשיים - כמו גם בהופעתה של השחקנית לנה פרייפלד, אחד הכישרונות העולים האהובים עלי באופן אישי בקולנוע הישראלי, שמגיחה לתפקיד משנה יפה. אבל הסרט עצמו פשוט נראה כמו תזכורת לתקופה שבה "סרט ישראלי" נשמע כמו מילת גנאי.

אי אפשר להתעלם מעובדה אחת מצערת במיוחד: הבמאי ניצן גלעד נפטר ממחלת הסרטן לפני חודשיים בלבד, יום למחרת הקרנת הטרום בכורה הראשונה של "ואהבת". התלבטתי אם בכלל ראוי לכתוב על סרט שאי אפשר לגשת אליו באופן אובייקטיבי: לא הייתי רוצה לדבר סרה במתים ובעבודותיהם, בוודאי לא כשחבריו ומשפחתו של גלעד בוודאי עדיין אבלים, כשהכאב עדיין טרי. ואז נזכרתי בפוסט שגלעד פרסם בפייסבוק האישי שלו לפני מותו: כשהציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו, כתב שלא היה מעוניין ב"הנחת סרטן".

לא הכרתי את ניצן, אבל אני רוצה להאמין שהיה מעדיף שיתייחסו לסרט שלו כמו שהוא, לא רק כאנדרטה ליוצר ישראלי שהלך לעולמו מוקדם מדי. יתכן שהתייחס לדעתם של מבקרי קולנוע, יתכן שהיא לא עניינה אותו מעולם. כך או כך, הייתי שמח לחיות בעולם שבו ניצן יכול לקרוא את הביקורת שלי, ולכעוס עלי נורא.