ממש לא פורנו: סצנת הסקס הזו היא מהטובות של השנים האחרונות

פסטיבלי קולנוע יכולים לעיתים קרובות להיות ביתם של שני סוגים של קולנוע. את האחד לעיתים נדירות אפשר למצוא בבתי הקולנוע הישראליים, ואת השני - לעיתים קרובות מאוד. בפסטיבל חיפה ראיתי את שני הסוגים.

הסוג הראשון הוא סרט האמנות. אלו סרטים שבשבילם, למעשה, קיימים פסטיבלי קולנוע (והסרטים האלו קיימים בשביל הפסטיבלים באותה המידה): סרטים איטיים, מהורהרים, אסתטיים, ולעיתים קרובות לא נבין מה באמת ראינו עד שייגמר הסרט - וגם אז, לא תמיד נבין. זהו "מקום בטוח", סרט הביכורים של צ'צ'ליה שטפנסקו הרומנייה.

הסרט מספר על לוסי, שיוצאת לחופשה לחופי בולגריה עם בעלה, בנה ועוד זוג חברים. החבורה שוהה בווילה נוחה על החוף, והם פחות או יותר מצליחים לבלות בנעימים (למרות שניכר שללוסי באמת אין כוח לבעלה החרמן והמבוגר), עד שמגיע אליהם הביתה אורח. גם הוא רומני, כמוהם, ומסתמן שהוא אחלה גבר, אבל לוסי שמה עליו עין: ככל הנראה, מפני שהוא מוכר לה מפעם. אולי מגלגול אחר? אולי מימיהם בבית הספר התיכון? ואם אכן מכירים - מה היה ביניהם, ומה עוד יהיה?

אנחנו לא נקבל תשובות, כי "מקום בטוח" אינו סרט שמתעניין בכאלה זוטות. הוא מתעניין באווירה, ואותה הוא מספק: חופשה שמצד אחד נראית מנומנמת ומרגיעה ומצד שני מעלה מעל פני השטח את כל הרעל שחלחל אל חיי המשפחה של לוסי, התשוקה למשהו אחר, איזשהו קסם אירוטי מהעבר שאולי מעולם לא היה שם אבל הוא בבירור יותר טוב מהשגרה המדכאת שהיא מצאה את עצמה בה. ועקרונית, יש לזה קטע: שטפנסקו היא במאית מוכשרת שיודעת איך להפוך סרט סטטי ברובו לכזה שמצליח לעורר עניין במה שמתרחש בו, גם כשמה שמתרחש בו לא באמת אמור להיות שווה את העניין שלנו.

אי אפשר להתעלם מכמה שהסרט הזה בוסרי. לא כל סצנה סטטית נראית כמו משהו שטומן בחובו משמעות נסתרת; לפעמים, חלק מהסצנות האלו נראות כמו תוצר של עורכת נדיבה מדי, שהרחיקה יותר מדי רגעים סתומים מרצפת חדר העריכה. חלקים מהסרט נראים כמעט חובבניים, כמו סרט גמר של סטודנטים לקולנוע. הסרט מגיע לשיא די אינטנסיבי, אבל עד שהוא מגיע, קשה שלא לשים לב לכך שלא באמת קיבלנו מהסרט הזה מספיק כדי שהשיא הזה יזיז לי מספיק.

וזה מביא אותנו לסוג השני של הסרטים ששולט בפסטיבלי קולנוע, בעיקר בישראל, וגם עושה עבודה לא רעה בבתי הקולנוע שלנו: סרטי האיכות הבורגניים. סרטים אירופאיים על אנשים יפים שעברו את גיל 40, אוהבים לשתות יין, להתלונן ולשכב עם אנשים שהם לא אמורים לשכב איתם. כשהתחלתי את "חיים של אישה" הנחתי שזה עוד אחד מאותם הסרטים. ולרגעים, זה באמת מה שהוא, אבל ככל שהוא התקדם, פשוט התרגשתי יותר ויותר מהאישה שבמרכזו.

זהו סיפורה של גבריאל הפריזאית, מנתחת פה ולסת, שחיה עם בן זוג שהיא מתחילה למצות, ולצדה אמא שגוססת מאלצהיימר, אישה צעירה שמתחילה לפתח עליה קראש מפתיע ושורה של פציינטים שחייבים את עזרתה ולא תמיד מבינים את זה. גבריאל לא מבקשת שיאהבו אותה, וגם בגיל 55 עדיין מנסה להבין מיהי ומה היא כן רוצה מהחיים שלה - מלבד לשרוד את היום הזה בלי שאף פציינט ימות לה בידיים - וככל שהסרט עובר, הבנתי אותה יותר.

אין כאן מבנה קלאסי של התחלה-אמצע-סוף: אלו 11 אפיזודות בחייה לאורך תקופת זמן ממושכת. ועם כל אפיזודה אנחנו לומדים להכיר את גבריאל, ולרצות להכיר אותה עוד יותר טוב. את יופיה, את פגמיה, את שאיפותיה ואכזבותיה. במקומות שבהם הסרט היה יכול להתדרדר לסנסציוניות, כמו ברגעים שבהם היא חוקרת את המיניות שלה, הוא מתעקש להיות יפה: סצנת הסקס שבה היא מתנסה לראשונה עם אישה היא מהטובות שראיתי בשנים האחרונות, אירוטית בלי להיות פורנוגרפית.

זה קודם כל לזכותה של השחקנית ליאה דרוקר (שהופיעה בסרט "קירבה", מהאהובים עלי מהעשור האחרון), שמבחינתי יכולה להמשיך מכאן ישר למועמדות לאוסקר על התפקיד היפהפה שלה, שסוחב סרט שלם על כתפיו; אבל גם לזכות התסריט החכם שכתבה במאית הסרט, שרלין בורז'ואה-טקה, יחד עם שותפתה פאני בורדינו. זה לא סרט שמחייב מסך גדול, אבל הוא מומלץ בחום לכל מי שאוהבת לחשוב על גיבורות הסרטים האהובים עליה כחברות הטובות ביותר שלה.

זה השלב שבו אנחנו מפסיקים ללוות את פסטיבל הסרטים בחיפה, וחבל - הפסטיבל מלא להתפקע בסרטים שפשוט לא יכולתי להספיק לראות, בין אם מדובר בשאר סרטי התחרות הישראלית, ובין אם מדובר בעוד סרטים מרחבי העולם, ביניהם "פחדן" של לוקה דונט (שזיכה את שחקניו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן), "רוז" (שזיכה את כוכבתו, סנדרה הולר, בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ברלין), "Hope", "מינוטאור", ועוד רבים אחרים. יש קולנוע טוב בהרי הכרמל.