אם כבר תבחרו לראות את "דיגר" (וכפי שתבינו עוד רגע, אני מפציר בכם לחשוב פעמיים לפני שתעשו את זה), עדיף כבר לבוא אליו טאבולה ראסה. דעו שיש לכם עסק עם טום קרוז באיפור כבד, ושזהו סיפורו של איל נפט מיליארדר שמחריב את העולם תמורת בצע כסף, ומסרב להתבייש בזה. מפה, כל מילה נוספת עשויה לקלקל את החוויה. מצד שני, החוויה הזאת גם ככה די מקולקלת.
אפשר גם להתחיל את הסיפור בנקודה אחרת, מוקדמת יותר: השחקן טום קרוז רצה לזכות באוסקר, והבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו כבר הוכיח שהוא מצוין בספורט הזה. איניאריטו הוא אחד משלושת הבמאים היחידים שזכו באוסקר לבימוי הטוב ביותר שנתיים ברצף (על "בירדמן" האדיר ו"האיש שנולד מחדש" המתיש), והביא את ליאונרדו דיקפריו לזכייה המיוחלת באוסקר הראשון (והאחרון, בינתיים) שלו, על אותו איש שנולד מחדש.
איניאריטו התקין לקרוז תפקיד שנראה כמו הנוסחה המושלמת לניצחון: דמות מנוולת וגדולה מהחיים, מבטא דרומי משעשע, וכמה קילוגרמים מרשימים של איפור פרוסתטי, שיוכיחו לאקדמיה האמריקאית לקולנוע שקרוז מוכן להתכער עבור האמנות.
מה שעבד בשביל שרליז ת'רון וניקול קידמן בוודאי יעבוד בשביל אחד הכוכבים הגדולים בתולדות הקולנוע, לא? ובאמת, קרוז עושה עבודה מוצלחת ב"דיגר". וגם כאן, אם ארחיב יותר מדי על המורכבות שבתפקיד שלו, בוודאי אפלוש לטריטוריית הספוילרים, ולזה אני לא מוכן. אבל מה בכל זאת קורה בסרט הזה?
קרוז מגלם את דיגר רוקוול, מולטי מיליארדר עוצמתי שמסוחבק עם נשיא ארצות הברית ואחראי על אסדות נפט שמפרנסות מאות אלפים ומרימות בעצמן את ערכו של הדולר מדי יום. אבל דקות ספורות לתוך הסרט, מתגלה אסון: דיגר התעלם מאזהרות המדענים שעובדים עבורו, ותקלה מינורית באחת מתחנות הקידוח שלו עשויה להוביל לאסון סביבתי שיגבה את חייהם של מאות אלפים ברחבי העולם - והכל באשמתו.
ואז מגיע הטוויסט.
המבקרים התבקשו במפורש לקמץ בפרטים עלילתיים מפורשים. ברור למה: הסיפור מבצע תפנית מתחכמת שהופכת אותו לסרט אחר לגמרי, מבקשת מאיתנו להסתכל מזווית שונה לחלוטין על הסיפור שנפרש לנגד עינינו. כאמור, לא אכנס לפרטים, אבל אומר זאת כך: הטוויסט הזה הוא אחד הטרחניים והמטופשים שראיתי בסרט מזה שנים, וחמור מכך - זה טוויסט שגרם לי לאבד כל שמץ של עניין רגשי שהיה יכול להיות לי בדמויות שנגזר עלי לבלות שעתיים במחיצתן. זה מחלץ מהופעתו של קרוז ניואנסים שלא רואים ממנו בסרט עד אותו הרגע, אבל זה בעיקר הופך את "דיגר" לתרגיל מהסוג שסטודנטים יומרניים לקולנוע מקבלים עליו 70.
יומרה היא מילת המפתח פה: הסרט הזה מתיימר להגיד משהו גדול על המגלומנים העשירים שמכתיבים את סדר היום שלנו בשעה שהם חושבים רק על תיק המניות שלהם, על עולם שהפופוליזם מחריב, על חוסר התוחלת של האדם מול איתני הטבע, על הצורך שלנו בשעיר לעזאזל. אבל איניאריטו וצוות הכותבים שלו ניגש לכל זה בצורה כל כך מגושמת ונטולת סאבטקסט שלא הייתה לי ברירה אלא לקוות שמתישהו יהיה לדבר הזה סוף.
וחמור מזה: מדובר בפארסה, אבל הסרט הזה אינו מצחיק. זוהי לא הפעם הראשונה שטום קרוז יוצא מעורו ומגלם דמות של גבר מכוער ונלעג: הוא עשה את זה כבר ב-2008, עם "רעם טרופי", שם גילם מנהל אולפן יהודי מקריח עם פה ג'ורה. זה היה תפקיד קומי מושלם, עם דמות שלא שונה מהותית מזו שאמורה להביא אותו לבימת האוסקר השנה. אבל יש הבדל מהותי בין שתי הדמויות: האיש שביים אותן. את "רעם טרופי" ביים בן סטילר, שאמנם מעולם לא זכה לתואר "גאון", אבל האיש יודע להצחיק. זה לא המצב ב"דיגר".
אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוא במאי וירטואוז. "בירדמן" שלו הוא באמת אחד הסרטים הגדולים של המאה, ואני יכול גם להבין את אלו שהתרשמו ממעשיית ההישרדות שהרים עם "האיש שנולד מחדש". הוא יודע להעמיד סצנה במומחיות שנדיר למצוא אצל שאר הבמאים ההוליוודיים שפועלים כעת, וזה ניכר גם בפלופ כמו "דיגר", אבל האיש הזה פשוט לא מצחיק. רגעים שהיו יכולים להיות זהב קומי בידיהם של במאים אחרים, פשוטים יותר, מצחיקים אצלו בערך כמו קולונוסקפיה לעת ערב. הדמויות צועקות, מקללות, מקיאות, הן עושות את כל מה שאנחנו אמורים לצפות ממי שינסה לדגדג אותנו לכדי צחוק (ג'ון גודמן אפילו כמעט מצליח), אבל זה פשוט לא עובד.
הצפייה בסרט הזה הזכירה לי את סטנדאפיסט כושל אחד שראיתי מופיע לפני כמה שנים: הוא נזף בקומיקאית שעלתה לפניו וביטאה את שמו לא נכון, אחר כך סיפר שורה של בדיחות שלא הצחיקו איש מהנוכחים, וכשירד מהבמה אמר לנוכחים שהיו קהל מאוד בינוני. איניאריטו מביים את הסרט הזה בביטחון של גאון, ובוודאי גם מתגאה בעצמו על כך ששם בפי אחת מדמויות המשנה מונולוג שלם שמכסה את שאר הביקורות האפשריות שאפשר להטיח בסרט. וזה אולי נראה מאוד מתוחכם בראש שלו, אבל על המסך זה יוצא מטיפני, טרחני וצדקני. וכאמור, במשימה האחת שהסרט הציב לעצמו - להצחיק אותי - הוא נכשל כישלון חרוץ.
את מי נשלח לסרט הזה? מעריצי טום קרוז בוודאי לא יפספסו אותו, והם אולי ימשיכו לקרוא לזכייתו המחייבת באוסקר; אני, במקומו, הייתי מתפדח לזכות על סרט כזה מיותר, אבל אני לא פה כדי לחנך אף סיינטולוג. האם אנשי איכות הסביבה ייהנו מהסרט הזה? כנראה, אבל הם לא צריכים לכלות שעתיים מזמנם על סרט גרוע כדי לדעת שהעולם עומד בפני קטסטרופה אקלימית. כולנו מכירים מישהו שחושב שהוא חכם יותר ממה שהוא באמת; לחלקנו יש לא מעט חברים יקרים כאלה, ואוהבים אותם למרות זאת. אני מציע לכם לחסוך את הזמן ואת הכסף, ולהשקיע אותו בארוחת ערב עם החבר הכי נפוח, יומרני וטרחן שלכם. האפקט בוודאי יהיה זהה, אבל יכול להיות שתיהנו הרבה יותר.