"החשבון החברתי" הוא לכאורה סרט המשך. 16 שנה אחרי ש"הרשת החברתית", שסיפר על ימיהם הראשונים של פייסבוק ומארק צוקרברג, שבר קופות וזכה בשלושה אוסקרים, התסריטאי אהרון סורקין ממשיך את הסיפור תשע שנים לאחר מכן. זה מצד אחד חסר תקדים. ממתי סרטי סיפור-אמיתי זוכים לסרטי המשך? מארק צוקרברג הוא לא איירון מן.
ומצד שני, זה מתבקש: בעשור וחצי שעברו מאז, התגלה שמשהו רקוב באתר הכחלחל הזה. ועל האופל הזה מספר "החשבון החברתי". חבל (אבל לא מפתיע) לגלות שכמו ברוב המקרים, גם הפעם סרט ההמשך נופל מהקלאסיקה המקורית.
הפעם צוקרברג הוא דמות משנית לגיבורים האמיתיים של סורקין: העיתונאי ג'ף הורוביץ והמקור שלו, פרנסס הוגן. הורוביץ, שמגלם ג'רמי אלן ווייט, ליפ המבריק מ"חסרי בושה", וכרמי המעיק מ"הדוב", נשלח לסקר את עולם הסייבר עבור עיתון הוול סטריט ג'ורנל למרות שהוא בקושי יודע להפעיל ווייז; פרנסס מחליטה לחשוף בפניו את כל השלדים בארון של פייסבוק, מקום העבודה שחלמה עליו.
מהם השדים? בואו: אתם כבר יודעים לבד, גם אם פייסבוק היא עבורכם בעיקר פלטפורמה לחיפוש דירה. "החשבון החברתי" מזכיר לנו את מה שאנחנו יודעים, אבל מתרחש בתקופה שבה זה עוד היה סקופ: רשתות חברתיות מסתמכות על השנאה שלנו.
ענקי הייטק ישבו בחדרים ממוזגים בעמק הסיליקון והבינו שפוסטים מסיתים, פייק ניוז ובריונות רשת משאירים אותנו יותר זמן בפלטפורמה שלהם. את המסמכים האלה (ועוד) הוגן מחליטה לפרסם דרך הורוביץ. במקביל, צוקי שלנו נערך לשימוע מול הקונגרס האמריקאי, ורואה איך ההמון הזועם צובא על אותו הקונגרס אחרי הפסדו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות 2020.
אהרון סורקין, האיש שבזכותו התכנסנו כאן, הוא לא סתם תסריטאי: הוא מהבודדים שהצליחו להפוך לסלבים בזכות הכתיבה שלהם בלבד, בלי לביים, בלי לככב בסרטים ובסדרות של עצמו. האיש הביא לנו את "בחורים טובים" וכתב את השורה האלמותית "You want the truth? You can't handle the truth!". את "הבית הלבן", ויצר שפה משלו: דיאלוגים פטפטניים, רהוטים, מלאי נתונים ורפרנסים תרבותיים ופוליטיים, מלאי פאתוס וגם ציניות, עוקצניים ומרגשים, כאלה שבפי השחקן הנכון יכולים להישמע כמו שירה צרופה.
אבל לפני כמה שנים סורקין החליט שהוא לא רק תסריטאי, אלא גם במאי, וזה השלב שבו הסרטים שלו פשוט הפסיקו לזרוח. סורקין הוא כותב נפלא, אבל במאי בסיסי, וב"החשבון החברתי" ניכר שזה פשוט לא עובד. התסריטים שלו יכולים לצאת יצירות מופת בידיהם של במאים כמו רוב ריינר, דני בויל ודיוויד פינצ'ר, אבל כשהוא זה שנדרש לביים אותם, התוצאה תפלה.
"החשבון החברתי" לא סרט מסעיר, למרות שהנושאים שהוא עוסק בהם מרתיחים ומרתקים. אבל זוהי המקבילה הקולנועית לכתבה במוסף הכלכלי. המבע הקולנועי נטול עניין, והמשחק כמעט כולו חסר אנרגיה. ג'רמי אלן ווייט יכול להיות פצצת כריזמה וסקס אפיל בידיים הנכונות, אבל כאן בקושי שמתי לב שהוא נמצא. מייקי מדיסון זכתה באוסקר מוצדק מאוד על תפקידה הראשי ב"אנורה" לפני שנתיים, אבל היא נראית כמו ליהוק קלוקל בתפקיד פרנסס, חנונית המחשבים שמנסה לשנות את העולם וכמעט מצליחה - ואני חושד שהבעיה היא דווקא בבמאי הבינוני, לא בשחקנית המצוינת.
השחקנית היחידה בסרט שבאמת נותנת תנופה לפטפטת הסורקינית היא בטי גילפין, שמגלמת את העורכת הסוציומטית של הוול סטריט ג'ורנל, ולמרבה הצער, היא שם לדקות ספורות. לאחר שג'סי אייזנברג סירב לחזור לתפקיד שהביא אותו למועמדות לאוסקר, אפילו ג'רמי סטרונג, השחקן הטוטאלי שנכנס לנעליו של צוקרברג, מעורר בעיקר אדישות.
הבעיה העיקרית היא שמדובר בסרט המשך. ולא סתם סרט המשך, אלא סרט המשך לאחד מהסרטים הטובים של המאה ה-21. דיוויד פינצ'ר היה הבמאי המושלם עבור סורקין: אנליטי, מחושב, מלוטש. "הרשת החברתית" הוא סרט שבו כל קאט במקום, כמעט כל טייק צולם עשרות, אפילו מאות פעמים. בהשוואה אליו, "החשבון החברתי" נראה כמו סדרת טלוויזיה מתחילת שנות האלפיים.
זו לא קטסטרופה. מי שמתייחס לקולנוע גם כדרך ללמוד משהו על מצב העולם ולא רק כאמנות או בידור בוודאי יפיק ממנו משהו. אני נרתע מסרטים שמנסים לחנך אותי, אבל זהו סורקין, לטוב ולרע - וכאן הנטייה הפדגוגית שלו באמת נוסקת. אפשר לראות אותו, אבל האם זה הכרחי? לא ב-50 שקל לכרטיס. אולי כשיגיע ל-VOD ותוכלו לראות אותו במקביל לגלילה אינסופית בכל הרשתות החברתיות לבית מטא.
צוקרברג ניצח במלחמה, אבל אהרון סורקין הצליח לתת פייט פעמיים בקריירה שלו. באחת מהן יצאה לו יצירת מופת, ובשנייה סרט סתמי אך לא מזיק. זה לא עניין של מה בכך.