הדס עפרת

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

אני בדרך כלל לא מקשיב למוזיקה כשאני עובד. המוזיקה ממלאת אותי, ואני, בתהליך העבודה, צריך להיות במצב של ר?יק. אני לא יכול למלא את האוזן ביצירה שמישהו אחר הלחין או עיבד ובו-זמנית ליצור. לכן אני גם לא תולה עבודות בסטודיו, שום דבר לא מתנגן שם, שום אימג' לא מוקרן. לאחרונה שמעתי אלבום חדש, "ממעמקי הבריכה הנרדמת". זו יצירה חדשה של או?רי דרומר שעבד עם דניאל קסטנבוים, מיקי קטן ואחרים. זו יצירה מוזיקלית, ז'אנר של אקספרימנטל. מימדים רוויי אווירה עם רעשי מים וסימפולים של מנגינות עממיות משנות ה-30'. זוהי יצירה חזקה. אני אוהב את האלבום והוא מתנגן בי כשצריך.

מה היה הסרט האחרון שראית?

"אביב, קיץ, סתיו, חורף ו...אביב". קיבלתי אותו כמתנת יום הולדת. זהו סרט שעוסק ביכולת להפנים את המבט, ללמוד להשקיף על העולם, לנקוט עמדה אך לא להתערב. הסרט צולם כולו בלוקיישן אחד – מקדש צף על מי אגם – סביבה קסומה בה היופי והסבל נאגרים יחד עד כאב. היופי כרוך בתשוקה, בטבע שמסביב, בנעורים. הסבל הוא המגבלה להכיל את היופי הרב. זהו סרט שאין בו נחמה, וגם זה שיעור חשוב על החיים.

מה היתה התערוכה האחרונה שראית?

התערוכה האחרונה שנחרטה בזכרוני היא התערוכה "נערת הרוגטקה" של תמר גטר שהוצגה בגלריה גורדון ומוצגת בימים אלה במסגרת התערוכה הישראלית בצ'לסי מיוזאום בניו יורק. בהוויית הרישום של תמר יש משהו שתופס אותי. היא רושמת בעיניים עצומות, זהו רישום שהוא פרפורמנס. היא רושמת עם הגוף כולו, מטיחה עצמה אל לוח הציור, מתיזה את הפחם בצורות מעגליות בעזרת גומי של רוגטקה. זו טכניקה שמחייבת מודעות אחרת, יחס אחר לעצמה, ויש לה מה לומר לנו על עולמה כאישה, כאמנית וכלוחמת. בפרפורמנס המרחק בין אמנות וחיים הולך ומיטשטש. כשהיא זורה את הפחם מתוך הרוגטקה על הקיר, הפעולה שלה היא הדבר, היא ההתרחשות האמיתית. אי אפשר לבקר את הפרפורמנס כאילו הוא שו?או? או טר?נד. נדרשת לו טוטאליות שלא מותירה הרבה מקום או מרחב לזיוף.

למי היית מכניס מכות?

אני נמצא בהשתדלות מתמדת שלא להיות אלים לזולתי, אך אני יכול להיות קשה מאוד עם עצמי. המיצב בתערוכה בגלריה אבני עוסק בחלקו במשחק סקווש. זהו משחק אגרסיבי, מהיר מאוד. אין פרטנר, אין יריב. אתה מכה והכדור מוטח אליך חזרה, כלומר אתה מכה בעצמך, אתה האויב של עצמך. דימיתי את הגלריה לחלל של אולם סקווש. מאחורי הפס המסומן לרוחב הקיר מוטמנים רמקולים, שמשמיעים את זווית השמיעה של הקיר. כלומר, הם מדמים את חוויית הקיר החוטף את המכות. הקיר, האובייקט חסר הרגש הזה, האובייקט האמנותי, הופך לקורבן אומלל.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

את מ?א?יצ'י יאסו?או? סנסיי, מורה לגילוף מסיכות תיאטרון נו, ששינה את חיי. בזכותו הגעתי לאמנות פלסטית. איש נדיב ועוצמתי. במשך שנה וחצי, אחרי תשע שעות של לימוד, הוא היה מזמין אותי באופן קבוע לשתות ולאכול בבר קטן באוסקה, ליד תחנת הרכבת. תמיד סירב לאפשר לי להזמין אותו, והייתי רוצה להשיב לו כגמולו.

עם מי היית רוצה לעבוד?

עם ז'נט קרדיף, ללא כל ספק. אם מישהו הפיל אותי בפח, בלבל אותי וגרם לי לסערת רגשות עצומה, זו היא. קרדיף היא אמנית קנדית בשנות הארבעים לחייה. ביקרתי פעם בתערוכת אמנות עכשווית במונסטר שבגרמניה, והיא הזמינה אותי לטיול. היא לא היתה שם פיזית. קיבלתי ווקמן ואוזניות. שמתי את האוזניות והיא החלה להנחות אותי בקולה ולטוות סיפור בלשי שנסב על הגנים סביב המוזיאון. היא הקליטה את כל המסע, את הדיבור, הצעדים, הנשימות שלה, באמצעות מיקרופונים מיניאטוריים, שהיו ממוקמים בתוך האוזניים שלה. לטכניקה הזו קוראים binaural. שומעים את הרחש שבפנים הגולגולת, את ההדהוד בתוך הגוף שלה. שמעתי צעדים מאחוריי, הבטתי לאחור ולא ראיתי אף אחד. שמעתי רעמים, וכבר לא האמנתי למשמע אוזניי ולפתע התחילה סופה, גשם זלעפות. כלומר, היחס בין מציאות לדמיון מתערער לחלוטין. אחרי הסיור התיישבתי על ספסל בגן, הורדתי את האוזניות והייתי צריך להירגע במשך שעה. ז'נט קרדיף עובדת על כל החושים, היא עושה מניפולציות מרתקות ואני מת לעבוד איתה.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

אבא שלי, עליו השלום, חיים פרידלנדר זכרונו לברכה. לא כל כך חשוב לי שיראה את התערוכה, כי אמנות לא דיברה אליו. אבל מאחר שהעלית את האפשרות לארח חי או מת, חשבתי שזו הזדמנות להיפגש איתו שוב. יש לי כמה שאלות לשאול אותו.

www.performance-art.de – אתר של אמני מיצג

www.abbeymedia.com/janweb - האתר של ז'נט קרדיף

www.ubu.com- אתר של אמני הפלוקסוס וגדולי האוונגרד משנות ה-50וה-60.

www.ophrat.org.il – הזמנה לאתר שלי.

גלגוליו של הדס עפרת (54) משקפים את מהלכיה של אמנות המיצג בארץ. בגלגולו הראשון היה עפרת משורר ומרצה באוניברסיטה, שהקים בשנת 80' עם חבריו את תיאטרון הקרון. בגלגול השני הוא הקים את התיאטרון החזותי בירושלים ואת הזירה הבינתחומית, ושימש כמנהל בשניהם. בגלגול אחרון והנוכחי, הוא השאיר את כל הממסדים הללו מאחוריו ויצא לחקור את השילוב שבין אמנות הפרפורמנס לתיאטרון על גופו שלו.

בין שלל מהלכיו, הוא חוקר את אמנות המיצג על כל גווניה; מיצירה פלסטית, דרך תיאטרון בובות, לימוד וחינוך, ארגון פסטיבלים ועד להעלאת תערוכות משלו באינספור גלריות. נותר רק לצפות מהצד בתהליך שהוא עובר בגלגולו הנוכחי, בגלריה אבני שנפתחה מחדש.

התערוכה הנוכחית החלה כמיצג סאונד. ואז ביקשה ליאת שכטר-מירוז, האוצרת, שייצור גם פרפורמנס. כשנענה לבקשתה נכנס, כהגדרתו, לטריפ של חודשיים וחצי של חקר מושג האתיקה. אחרי קריאה מתמשכת הוא חיבר את הקוד האתי של השומר בגלריה. שומר שהוא גם מאבטח, ומעל לכל – משרת ציבור. עפרת מתכתב עם הגישה המקומית הבעייתית לאתיקה ולתודעת שירות ומוצא את עצמו חובט חזיתית במתרחש סביבו, ובסופו של דבר, גם בעצמו.