פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אלישבע לוי

      קולנוע טוב נותן לה השראה, רק ש"פלינדרום" של סולונדז עשה לה רע. לא משהו שמסע קניות בגדים לא יכול לפתור

      איזו מוזיקה את שומעת כשאת עובדת?

      המוזיקה מאוד משפיעה עליי, מוזיקה שמגיעה מהצד הטוב של החיים כמו הביטלס, הפט שופ בויז, כריס אייזק ועוד רבים אחרים. זו מוזיקה שמעוררת בי השראה לחיים טובים ולתחושה שכל הדברים הכי טובים יכולים להיעשות ולקרות.

      מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

      סרטים מזינים אותי כי יש בהם מיליון רעיונות לעבודות; לפסלים, לציורים, לסיפורים בתוך הפסלים, מליון אופציות לתאורה, לקומפוזיציות, לשילובי צבעים, מיליון דוגמאות לאופן שבו צבע נראה ליד צבע אחר, ומה מרגש ומה לא ומה מוגזם ומה מספיק. וחוץ מזה, הקולנוע מספק עונג חריף שלא קיים באמנות הפלסטית - להיות שבוי במשהו אחר.

      לאחרונה אהבתי את "להרגיש בבית" של קים קי-דוק. סרט מקסים שעוסק באיש ללא בית שמתארח בבתים ובחפצים של אנשים זרים. אפשר בקלות לתפוש את הגירוי שיש בסרט כזה שמצולם בהמון בתים שונים - יש בסרט אופציות למטבחים, פיג'מות, חיות בית, או מקררים, והסרט מעורר מין תחושה שהדבר הכי מעניין בעולם זה לראות איזה סוג אוכל יש לכל אחד במקרר. בקיצור, זה סרט שמראה המון וזה בדיוק גם מה שמושך בו.

      אוטופיה בגורדון

      מה היית משנה ברחוב מגוריך?

      לא הייתי משנה דבר ברח' בו אני גרה, בגורדון. יש בו עצים שעמוסים בתותים ושסקים בקיץ ואפשר לקטוף ולאכול אותם בדרך חזרה מהים בקיץ, פנסי רחוב שנראים כמו ירחים ענקיים צהובים בין עלי פיקוס, והוא עובר לרגע ברח' דיזנגוף, שזה רחוב שאני מאוד אוהבת, וסופו בים. מה עוד אפשר לרצות?

      למי היית מכניסה מכות?

      אני הכי לא בעניין של מכות, אבל ראיתי השבוע את הסרט "פלינדרום" וכל כך שנאתי אותו, ואת היוצר שלו, טוד סולונדז. זה "כאילו" סרט אנטי-יצירתי ואנטי-אמנותי ואנטי הכל.


      מה ההתמכרות שלך?

      בגדים. אחד הדברים שהכי הייתי רוצה זה לקנות כמויות מגוחכות של בגדים ולצאת למסעות שופינג אין סופיים.

      את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

      את טום פרידמן, פסל שמצליח ליצור קו מיוחד משלו - ששומר על אחידות ומגוון נרחב בו זמנית. הייתי שמחה להעביר איתו ערב של שיחה.

      מי היית רוצה שיראה את התערוכה, חי או מת?

      כמה שיותר אנשים.

      מהם הרגלי הגלישה שלך?

      אני משתמשת באינטרנט בעיקר לטובת מציאת תמונות. אני מציעה לכולם לבדוק גוגל אימג'ס מפעם לפעם.

      תיק עיתונות

      אלישבע לוי (25) גילתה את האמנות בחיים שלה דווקא בעתות מחלה בילדות, בין קישקשתא לצבעי פנדה. "הייתי מחכה להישאר חולה בבית", היא נזכרת, "ואז היו לי הימים הכי שמחים. הבית היה ריק והיה לי יום פנוי, והייתי יוצרת כל מיני עבודות אומנותיות".

      הדרך הובילה אותה עמוק אל תוך חיי הסטודיו; אל בצלאל ואל תערוכות קבוצתיות שכללו גיחות אל גלריה קו 16 ואל יריד אמנות הארץ שנערך ב-2004. בשנה זו היא הציגה גם את תערוכת היחיד הראשונה שלה – "Bee Eater", בסדנאות האמנים. כשהיא עובדת, היא עושה כל דבר כמעט פעמיים. "אני חיבת להרגיש שכל דבר שאולי קרה בטעות ניתן לשחזור, שניתן לגרום לאותו מהלך להצליח גם בפעם השנייה".

      בימים אלה היא מציגה את תערוכת היחיד השנייה שלה, "Twisting a Broken Arm", בגלריה טל אסתר. "העבודות האחרונות שלי עשויות מחומרים קלים, כמו פסלים קלים שעשויים מנייר או פורמייקה. נורא בא לי לעשות דברים מנייר. זהו חומר שניתן להשיג בקלות, ולפתח בכל פסל שיטת עבודה אחרת איתו".

      בתערוכה זו היא מצליחה לברוא עולם של חומרים מתכלים, כמעין פנטזיה שנראית יציבה, שרירה וקיימת. כשעובר רגע נוסף, מבינים שניתן להדוף הכל בעזרת משב רוח קליל. אובייקטים כמו פסנתר כנף לבן, חתול עטוף סרטי מתנות, מכונית כסופה או עץ פרחים מנייר הופכים תחת ידיה לכמעט צעצועים, לאובייקטים שבאים לרגע וכבר הולכים. הם מלווים בעבודות שמוצגות על הקירות - נמרים, קעקוע של ציפור ונערת מערב פרוע – מצלמה על צווארה ומבט מרוחק, מפנטז ונוגע-לא נוגע בצופה.

      Twisting A Broken Arm, גלריה טל אסתר, עד 16.12, יהודה הלוי 101, תל אביב