ימים של שלכת 2016: המדריך לעונת הסתיו הטלוויזיונית - חלק ח'

מה: מותחן משפטי בן שמונה פרקים של אמזון שיצרו דיוויד אי קלי וג'ונתן שפירו, ששיתפו פעולה במספר סדרות משפטיות של קלי בעשור וחצי האחרון. בילי בוב תורנטון מככב כבילי מקברייד, עורך דין דהוי ושתיין המחפש גאולה באמצעות תיק גדול - הוא מנסה להפיל חברת נשק אמריקאית ענקית ואת נציגיה המשפטיים רבי העוצמה, החברה שהוא עצמו הקים ועזב, המונה גם את שותפו לשעבר ויריבו הגדול (וויליאם הרט), וגם את אשתו לשעבר (מריה בלו).

למה כן: בשנותיה הטובות "הפרקליטים" היתה בלי תחרות היצירה הטובה ביותר של דיוויד אי קלי, לפני שעבר אל דמויות אקסצנטריות ותיקים מופרכים כמו ב"אלי מקביל" ו"בוסטון ליגל". "Goliath" היא מין שילוב בינה לבין ספר מוצלח של ג'ון גרישם. סיפור מעניין עם התחלה, אמצע וסוף שאפשר לצלול אליו במשך כשמונה שעות ולסגור עניין. בילי בוב תורנטון טוב בתפקיד הראשי, וסביבו יש לא מעט שחקנים בעלי שם, אבל מי שגונבת את ההצגה לאורך כל הסדרה - הן השחקנית והן הדמות - היא נינה אריאנדה (זוכת הטוני על המחזה "ונוס בפרווה"). תפקידה כפאטי סוליס-פאפייז'ן, עורכת דין עצמאית מדרג נמוך שחוברת אל בילי. היא קשוחה, מצחיקה וחריפה, והאופן שבו אריאנדה מפיחה בה חיים, עם ניואנסים מצחיקים ובשילוב בין גישה הסולדת משטויות לבין רגישות, הופך אותה לדמות האמינה ביותר בסדרה.

למה לא: וויליאם הרט מספק בדיוק את ההפך מאריאנדה - דמות ומשחק קלישאתיים של בוס גדול שחצי פניו שרופות, יושב בחושך במשרד, לוחץ על קליקר מעצבן ללא הרף ומדבר באיטיות ובשקט. זוהי נקודת התורפה הגדולה של "Goliath", אבל בנוסף לכך אפשר היה בקלות לקצץ אותה קצת, בעיקר במסגרת הפרקים עצמם, הסובלים מיותר מדי רגעים מתים של נהיגות, צעידות וישיבה מול הים. כמו כן, בלי להיכנס לפרטים מספיילרים, אפשר היה ליצור סוף מהודק יותר.

מה: ג'ואל מקהייל, סטיבן פריי וכריסטופר מינץ-פלאס ("סופבראד", "קיק אס") מפזרים הרבה אבק כוכבים מעל קומדיית המולטי-קאמרה החדשה מבית היוצר של מייק גיבונס, מי שעמד מאחורי תוכניות הלייט נייט המצליחות של קרייג קילבורן, קרייג פרגוסון וג'יימס קורדן. הסיפור מתמקד בכתב הרפתקן (מקהייל) שדיווח על סיפורים בכל פינה נידחת של העולם, אך נאלץ להתאים את עצמו לזמנים החדשים ולחזור אל המערכת של המגזין, המסקר חיי אקסטרים מהמשרדים הממוזגים והמשעממים.

למה כן: הכישרון לפני ומאחורי המצלמה בהחלט בא לידי ביטוי, והופך את "The Great Indoors" לקומדיה חביבה בהחלט (יותר בפרק הראשון, פחות בשני). העולם המשתנה במהירות ומותיר את המבוגרים יותר מאחור אינו רק כר פורה לקומדיה, אלא נושא ראוי להתעסק בו באופן כללי. המשחק מצוין והקצב לא רע.

למה לא: מדהים להיווכח עד כמה הפורמט הסיטקומי המיושן פוגם ביצירה ומגביר עשרות מונים את המלאכותיות שלה. הפתיח הקצרצר משקף זאת היטב: הוא נראה כאילו עשו אותו על הדרך, כמו מישהו נזכר רגע לפני שמסתיימים הצילומים שהם שכחו להכין פתיח, ואז אמרו לכולם להתאגד על הסט ולחייך בזיוף אל המצלמה במשך כמה שניות. הארומה המיושנת בסדרה כמו זו, שעלילתה מושכת בין העולם הישן לעולם החדש, מבהירה כבר מנקודת הפתיחה לאיזה כיוון ארכאי היא נוטה, כיצד היא מתרפקת על מה שהיה ועד כמה בני העשרים ומשהו של ימינו מרוכזים רק במסכים ובשטחיות וכיו"ב. יש לקוות שזה יתאזן ככל שהסדרה תתקדם.

מה: דרמה תקופתית בת עשרה פרקים של אמזון, המתמקדת בחייהם האישיים והמקצועיים של עובדי מגזין News of The Week (לימים Newsweek), על רקע תקופה של מהפכה פמיניסטית, מינית ותרבותית.

למה כן: "Good Girls Revolt" מאוד רוצה להיות "מד מן", ולפחות למראית עין היא לא נופלת רחוק. העיצוב וערכי ההפקה מרשימים, השחזור התקופתי, האופנה והפסקול נהדרים, והתחושה נוסטלגית ומעניינת. הבחירה להתמקד בדמויות הנשיות של העיתון (ובהן נורה אפרון - המגולמת על ידי גרייס גאמר - שעבדה בו תקופה קצרה והתפטרה) ובתמות נשיות, מייצרת נקודת מבט מקורית ומעניינת על התקופה. העיסוק בעיתונות בעידן הפרה-אינטרנט עשויה היטב ומעניקה הרבה חומר למחשבה לגבי השוני הגדול בין הסטנדרטים של אז והיום. אנה קאמפ, ג'נביב רובינסון וארין דארק נהדרות בתפקידים הראשיים, והעובדה שהכל מגיע במנה של עשרה פרקים במקביל מסייעת לה.

למה לא: כמו המודל לחיקוי שלה, "Good Girls Revolt" איטית, לעתים אף מאוד איטית. הסיפורים שהיא מציבה במוקד, על אף חשיבותם המובנת, נראים לא פעם קטנים מכדי לכבוש את הצופים. גם הדמויות בה נראות כולן דומות מדי - רוצות בטוב אך נאלצות להתפשר. הרצון הזה לשמור על כולם מקשה עליה לא פעם לייצר קונפליקטים אפקטיביים.

מה: ניק נולטה מככב בקומדיה החדשה של רשת Epix בתור הנשיא הרפובליקני לשעבר, ריצ'רד גרייבס. עשרים שנה אחרי שנבחרה לראשונה לתפקיד, אותו מילא במשך שתי קדנציות ושמיתג אותו כאחד הנשיאים הגרועים בהיסטוריה של ארה"ב, חווה גרייבס הארה ומנסה לשנות את דרכיו. השינוי החד מגיע בעיתוי רע מאוד מבחינת בת זוגו, לה שאיפות פוליטיות משל עצמה.

למה כן: נולטה מצליח להיות משעשע למדי וגם לגעת ללב בתור הנשיא הגראמפי, שהחרטה חרוטה בכל תו בפניו. תהליך ה"חזרה בתשובה" שלו אמין ומשכנע. הקו העלילתי מסקרן ומצליח לגעת בנקודה שבה קומדיות ודרמות קודמות על דיירי הבית הלבן לא נגעו בעבר, מה שמעניק אפקט של סקרנות שבוודאי יסייע לחלק מהצופים להמשיך איתה על אף חסרונותיה.

למה לא: "גרייבס" מרגישה לא מאוזנת מבחינת הטון ורמת הרצינות שבה היא מתייחסת לדברים. היתרונות בדמותו של גרייבס מתקזזים עם דמויות קלישאתיות כמו של בנו (החייל באפגניסטן שמעולם לא זכה לאהבת אביו) ובתו המפונקת/פתיינית, שהרס נישואיה מחזיר אותה הביתה ולמוקד השערוריות החדש. גם העוזר החדש, הקלאמזי והפעור שמוצמד לגרייבס ועובר איתו את תהליך ההתעוררות, גובל בקלישאה.

ימים של שלכת - חלק א': "Atlanta", Speechless", "Queen Sugar", "Mary + Jane", "Borderline".

ימים של שלכת - חלק ב': Better Things", "Quarry", "High Maintanance", "One Mississippi", "Start Up" "The Collection".

ימים של שלכת - חלק ג': "The Good Place", "Designated Survivor", "Notorious", "נשק קטלני" ו"החיים עצמם".

ימים של שלכת - חלק ד': "Son Of Zorn", "Aftermath", "Easy", "Conviction" ו"טיימלס".

ימים של שלכת - חלק ה': "No Tomorrow", "Van Helsing", "לא בטוחה", "Frequency", "Freakish".

ימים של שלכת - חלק ו': "Channel Zero", "Man With A Plan", "Falling Water", "Chance", "American Housewife".

ימים של שלכת - חלק ז': "בול", "Shoot the Messenger", "תחנת ברלין", "Travelers".