ימים של שלכת 2016: המדריך לעונת הסתיו הטלוויזיונית - חלק ג'

מה: דרמה סנטימנטלית של רשת NBC העוסקת בסיפורה של חבורת אנשים זרים שנולדו באותו היום, ובאירועים שמתרחשים בחייהם ומייצרים קישורים זה לזה (ב-24 באוקטובר גם ב-yes).

למה כן: הסיטואציות של "החיים עצמם" הם "מהחיים" בצורה הכי מילולית שאפשר לדמיין. כל הכלים האמנותיים שעומדים לרשותה (צילום, תאורה, תפאורה, פסקול) ממוקסמים כדי לעורר הזדהות אצל הצופה, ולרוב גם מצליחים. מהבחינה הזאת "החיים עצמם" בנויה כדי להפוך לגילטי פלז'ר סכריני ומדמיע באופן יעיל יותר מכל סדרה אחרת בסתיו הזה.

למה לא: קיטש כשלעצמו הוא ממש לא בהכרח רע בסדרת טלוויזיה, הבעיה היא ש"החיים עצמם" היא מסוג הסדרות שניתן להמשיל לצנצנת שמאלץ שנדחפת לכם לגרון. רעיונות רוחניים מעייפים של "החיים חזקים מהכל" ו"הגורל מסתדר עבור מי שרוצים מספיק", נזרקים מילולית ומטאפורית מדי דקה. הדמויות משוכנעות שעצם היותן "רגילות" ובו בזמן "מיוחדות", הופכת אותi לכל כך מרגשות עד שהן עצמן מתייפחות על מופלאות חייהן. וכשהגבול הדק הזה בין "תשמעו סיפור מרגש" ל"עכשיו הגיע הזמן לבכות, ועכשיו, וגם עכשיו", התוצאה מוגזמת.

מה: רימייק מודרני של רשת FOX לסדרת סרטי האקשן המצליחה בכיכובם של דני גלובר ומל גיבסון. רוג'ר מרטו, איש משפחה למופת ובלש ותיק במשטרת לוס אנג'לס, הסולד ממתחים ועימותים, מקבל שותף חדש בדמותו של מרטין ריגס האימפולסיבי ובעל משאלת המוות.

למה כן: באופן מפתיע למדי, האקשן של "נשק קטלני" עובד היטב (לפחות בכל הקשר לפרק הפתיחה). הסצנות מרשימות הן מבחינת כמות הדמויות ואיכות הצילום, ועד העריכה והבימוי. קליין קרופורד נכנס די בהצלחה לנעליו של גיבסון הפרוע, דיימון וייאנס משכנע בתפקיד מרטו הלחוץ, והכימיה בין השניים בהחלט מוצלחת.

למה לא: בסופו של יום, אין באמת צורך בעוד סדרת שוטרים שמתחילה ונגמרת מדי פרק בפרשה אחרת. זוהי טלוויזיה מיושנת, צפויה ועצלה מחשבתית, ו"נשק קטלני" לא שונה מכל פורמולה מוכרת אחרת בז'אנר הזה.

מה: אחרי חמש עונות בנעליה של המתלמדת/סוכנת ה-CIA אנני ווקר ב"פרשויות סמויות", פייפר פראבו חוזרת לטלוויזיה. במוקד הסדרה עומדים הסנגור המצליח מארק גרגוריאן ומפיקת החדשות רבת ההשפעה ג'וליה ג'ורג', שמנהלים ביניהם מערכת יחסים סוערת, המשפיעה דרמטית על התחום הפלילי ועל תפקידה של הטלוויזיה בסיקור התחום.

למה כן: ההיריון של קרי וושינגטון דחף את "סקנדל" לחורף ופינה משבצת סבונית ב-ABC. הסדרה החדשה "Notorious" מנסה להיכנס לנעליים האלה, וחובבי סדרות טלוויזיה שכוללות הן עלילת-על והן עלילה שמתחילה ומסתיימת באותו הפרק יחבבו אותה. הקאסט חטוב, התסריט מכיל טוויסטים, ואיכשהו כולם עושים סקס כל הזמן או חושבים על לעשות סקס כל הזמן.

למה לא: כי "Notorious" מרגישה כמו חיקוי עלוב לסדרות של שונדה ריימס, וכי הדרך שבה היא מתארת את מה שמתרחש מאחורי הקלעים של תוכנית חדשות נראית מופרכת במקרה הטוב ומגוחכת במקרה הרע. רוב הפרק, אגב, מדובר באפשרות המגוחכת. אתם באמת יכולים לוותר על "Notorious". כלום לא יקרה.

מה: קיפר סאת'רלנד חוזר למסך הקטן במוקד מותחן פוליטי של רשת ABC, שבו הוא מגלם את דמותו של טום קירקמן, איש משפחה וחבר קבינט זוטר בממשל ארה"ב, המושבע לנשיא אחרי מתקפה קטלנית על וושינגטון. הוא נאלץ ללמוד במהירות ובבת אחת כיצד להשתלט ולשלוט בתקופה מטורפת, בשעה שגורמים בקבינט שלו חוששים כי הוא אינו האדם המתאים להנהיג. במקביל ה-FBI חוקר את המתקפה כדי להבין מי האחראי לה. מגי קיו ("ניקיטה") מובילה את החקירה בשטח, נטשה מקלהון ("קליפורניקיישן") מגלמת את הגברת הראשונה החדשה, קאל פן (סרטי "הרולד וקומאר") הוא כותב הנאומים הסבור שקירקמן הוא לא האיש למשימה אבל עוזר לו בכל זאת. הסדרה זמינה בנטפליקס גם לצופים ישראליים עם תרגום לעברית יום אחרי ארה"ב.

למה כן: "Designated Survivor" היא מהיצירות האלה שהרעיון לבדו חזק ומצית את הדמיון, וכדי להימנע מכישלון כל מה שנדרש זה שהביצוע לא יהרוס אותו. החדשות הטובות הן שהביצוע עושה זאת בהצלחה. מה שבעיקר עובד בפרק הבכורה הוא ההתמודדות של קירקמן עם המצב הבלתי אפשרי הזה, כמו גם עם היותו נשיא שאף אחד לא בחר בו. קשה לא להזדהות איתו ולחבב אותו, וסאתרלנד עושה עבודה טובה בלהעביר את המורכבות.

למה לא: מה שפחות עובד זה כל היתר. חיי המשפחה של קירקמן נראים בעיקר מאולצים, לא מעט בגלל הבן בן-העשרה, עוד ניג'ס לקאדר הנערים הטלוויזיוניים הבלתי נסבלים. חקירת ה-FBI נראית כמו דברים שכבר ראינו בסדרה קודמת של סאתרלנד, "24", רק בהילוך נמוך. והכי גרוע: הגנרל האגרסיבי שמתנגד לפעולות הנשיא הוא קלישאה מגוחכת שחזינו במאות כמוה בטלוויזיה ובקולנוע.

מה: מייקל שור, תסריטאי "המשרד", יוצר "מחלקת גנים ונוף" ואחד מהמוחות הקומיים הגדולים של התקופה בטלוויזיה האמריקאית, יצר את הקומדיה הזו של NBC בכיכובה של קריסטן בל ("ורוניקה מארס", "בית השקרים") וטד דנסון ("פארגו"). במוקד הסדרה עומדת אלינור שלסטרופ, אישה מניו ג'רזי המתגלגלת אל החיים שאחרי ומשובצת בטעות למקום הטוב, המקבילה של הסדרה לגן עדן, למרות שכל חייה היתה אדם איום ונורא. עד מהרה נוכחותה שם יוצרת תקלות בלתי צפויות, וכדי שלא יעלו עליה וישלחו אותה אל המקום הרע, היא נאלצת ללמוד להיות בן אדם טוב יותר.

למה כן: הסיבה העיקרית לדבוק בסדרות של מייקל שור היא העובדה שהן של מייקל שור. כשהן במיטבן הן הופכות לקומדיות המקסימות ביותר בטלוויזיה, וכשהן פחות טובות ("ברוקלין תשע תשע") הן עדיין נהדרות. מעבר לזה, מדובר בתרחיש ובמיקום שלא רואים תכופות בטלוויזיה - המקום הטוב נראה כמו סיפור אגדה וכל האנשים בו מושלמים להחליא, מה שכמובן עומד בניגוד גמור לגיבורה. היפה הוא שגם האנשים המושלמים אינם מושלמים, במובן שהם מפגינים תכונות אנושיות כמו התנשאות, חרדות וכיו"ב, מה שהופך גם את יתר הדמויות לחמודות ומעניינות. המוצלחת ביותר מתוכן היא טהאני אל-ג'מיל (הבריטית בעלת השם נטול ההשראה ג'מילה ג'מיל, שזה תפקיד המשחק הראשון שלה) - יפהפיה מושלמת שמאפילה על הגיבורה בכל היבט וגונבת את ההצגה מקריסטן בל.

למה לא: שלושת הפרקים הראשונים אמנם חביבים ומשעשעים (בעיקר השלישי), אבל לא הפגינו ברק יוצא דופן. באקלים הטלוויזיוני הצפוף והאכזרי של ימינו, זה עלול לא להספיק.

ימים של שלכת - חלק ב': Better Things", "Quarry", "High Maintanance", "One Mississippi", "Start Up" "The Collection".

ימים של שלכת - חלק א': "Atlanta", Speechless", "Queen Sugar", "Mary + Jane", "Borderline".