כמעט שנה אחרי שידורה המקורי ורגע לפני שהיא חוזרת לעונה שנייה, החלטנו לחזור ולחוות את העונה הראשונה של "הכתר" מחדש עם בלוג שבועי מיוחד. הדרמה התקופתית של נטפליקס, זוכת פרס סדרת הדרמה הטובה ביותר בגלובוס הזהב והמועמדת לפרס הדרמה באמי, גרפה שבחים מקיר אל קיר ונחשבת לאחת מיקירות מבקרי הטלוויזיה.
אם צפיתם בה בזמן אמת, אתם מוזמנים להצטרף אלינו, לרענן את זיכרונכם לקראת העונה החדשה ולהשלים פרטים חשובים הקשורים בגיבורים, ובאירועים בהם היו מעורבים. אם טרם עשיתם זאת, הנה ההזדמנות שלכם שלכם להצטרף ולהכניס שם חדש לרשימת הסדרות האהובות עליכם.
"הכתר" עונה 1 פרק 9: הגיל הוא אכזר.
"הכתר" עונה 1 פרק 8: המרדף לאושר.
"הכתר" עונה 1 פרק 7: לא הביישן שולט.
"הכתר" עונה 1 פרק 6: אהבה אסורה.
"הכתר" עונה 1 פרק 5: מסך עשן.
"הכתר" עונה 1 פרק 4: עכשיו מעונן.
"הכתר" עונה 1 פרק 3: במשפחות הכי טובות.
"הכתר" עונה 1 פרק 2: שתי האליזבת.
"הכתר" עונה 1 פרק 1: האב, הבת ורוח הקודש.
"אנחנו חצי אנשים שהוצאו מתוך עמודים של מיתולוגיה מוזרה, כאשר שני הצדדים שבנו, האדם והכתר, עסוקים במלחמה מפחידה שלעולם לא מסתיימת
אשר פוגעת בכל היבט אנושי שלנו כאח, בעל, אחות רעיה ואם. אני מבין את הכאב שאת חשה, ואני כאן כדי לומר לך: זה לעולם לא יעזוב אותך"
(דיוויד בשיחת הטלפון עם אליזבת).
1. גלוריאנה, שם הפרק שנועל את העונה הראשונה של "הכתר", הוא שמה של הדמות שייצגה את המלכה אליזבת הראשונה - האחרונה לשושלת טיודור ואחת המלכות האגדיות של האימפריה הבריטית - בפואמה מהמאה ה-16 "The Faerie Queene" מאת אדמונד ספנסר. השם היה כה מוצלח עד שהפך לכינוי הרשמי של המלכה, סמל לפאר, תהילה, כבוד ומסורת, שנחתו כעבור 500 שנה על ראשה של אליזבת אחרת, שונה לחלוטין באופיה. פיטר מורגן, שגם ביים את הפרק האחרון בעונה, משתמש בהשוואה הזו בין שתי המלכות כדי לסכם את התמה שליוותה את העונה הזו מתחילתה: הפער בין המוסד והאדם. כבר במכתבה של המלכה מרי לנכדתה עם שובה ללונדון בעקבות מות אביה בפרק השני, נולד יצור הכלאיים הזה: אליזבת ווינדזור ואליזבת רג'ינה. שתי זהויות שנמצאות במאבק מתמיד זו עם זו, ובכל ניצחון של האחת נפגעת האחרת.
כמו כל דבר שקשור לאליזבת מאז שפגשנו בה לראשונה, גם הכינוי הזה נכפה עליה. "כולם הריעו לגברת שאותה בירך האל", אומר לה הצלם בסצנת הסיום, "בלי לזוז. בלי לנשום. האלה שלנו. גלוריאנה המדהימה". אפילו עבור אדם מזדמן היא לא מורשית להיות עצמה ולהפגין אישיות, להביע משהו שאינו סמל ומסורת. כל הזמן מבוימת, כל הזמן מישהו מושך בחוטיה. בהיעדר רצון ליזום צעד שיכריע את המאבק בין שתי זהויותיה, היא מצאה את עצמה נגררת בכל פעם מחדש - כלי קיבול לכל השאיפות, האינטריגות והאידיאלים שסובבים אותה. את נעוריה הפסידה בגלל החלטתו של דיוויד, את חינוכה בגלל הוריה, אבל כמלכה היא הפסידה בעצמה בעימותים על משכנה, על שם משפחתה, על מועד הכתרתה, על נישואי אחותה, על זהותו של המזכיר האישי שלה, על ציפיותיה מהממשלה. באופן אירוני, הקרב היחיד בו ניצחה מול הכוחות השמרנים ומשפחתה הוא על זהות בן זוגה, האיש שמקפיד להתנגד בכל כוחו למה שהפכה להיות.
2. האירוע המכונן המרחף מעל "הכתר" מאז שנחשפנו אליה לראשונה הוא הוויתור על הכתר של דיוויד. האירוע הזה הוביל לתגובת שרשרת: פירוק המשפחה המלכותית, שינוי מסלול חייהם של ברטי ואליזבת - ומתוקף כך גם של המלכה האם, פיליפ ומרגרט, והקשחת עמדות מצד הגורמים השמרניים בארמון, בממשלה ובכנסייה האנגליקנית כלפי כל גילוי של עצמאות וסטייה מהנורמות. בדרך הזו מושכת אותנו "הכתר" בחכמה להאמין ששני הקצוות הקיצוניים של האחריות והביטוי האישי הם דיוויד ואליזבת. היא גודלה לראות בו סמל לחוסר אחריות וריקבון מוסרי, הוא נטר לה מרחוק על שתפסה את מקומו בבינוניותה הבולטת וגרפה את הפאר וההדר שהאמין שהיו מנת חלקו. אלא שבין השורות, פוזרו לאורך העונה רמזים לכך שהשניים הם לאו דווקא האויבים הגדולים שיועדו להיות. בביקוריו של דיוויד במולדתו, הייתה זו אליזבת שהסבירה פנים לדודה המנוכר, גם כשאמה ואחותה התעלמו ממנו, וטומי לסלס עשה הכל כדי להרחיקו מהארמון. בזמן אמת ניתן היה לפרש את ההתנהגות הזו כעוד כניעה של אליזבת לכללי הטקס המחייבים, אבל "גלוריאנה" מוכיחה שהיא זיהתה בדיוויד ערך נדיר ורלוונטי - מישהו להזדהות איתו.
שתי שבועות מנוגדות ליוו את חייה של אליזבת: השבועה לאביה והשבועה לכתר. בצד אחד ההבטחה לשמור מכל משמר על שלמות המשפחה ולהימנע מחזרה על הפירוק שגרם דודה, ומנגד ההבנה שלא תוכל לעשות זאת מבלי למעול באותו תפקיד שמילא אביה באצילות ובכבוד. תפקיד שהיא חשה אחריות כה כבדה לשאת בעצמה. מבין כל יועציה ומדריכיה הרבים, רק דיוויד היה זה שנאלץ לאזן בעצמו בין שתי השבועות הבלתי אפשריות הללו. בפרקים הקודמים כבר למדנו שעל אף המעטה החיצוני הציני, הוויתור על המלוכה והגעגועים למולדתו ניקרו בנפשו של דיוויד במשך כל השנים. הכאב הזה ניכר היטב במכתבים ששלח לוואליס במהלך ביקוריו, ועוד יותר מכך באירוע שבו הנחה בפני חבריו האריסטוקרטים את הכתרתה של אליזבת. ובכל זאת, הציפייה הטבעית שלנו הייתה שיהפוך לסנגורם הנלהב של מרגרט ופיטר. הלוא הוא זה שחזר והצהיר שוב ושוב שהוא עומד מאחורי בחירתו ההיא. יכול להיות שזו ההכאה על חטא שמדברת מגרונו של דיוויד בשיחה עם אליזבת, זכר לשיחה עם ברטי מתחילת הפרק, שבה סיפר לו אחיו שהחלטתו תשבור את בנותיו?
הסבר אלטרנטיבי הוא ש"הכתר" שיטתה בנו לכל אורך הדרך. בבניית מיתוס ההרס של דיוויד חסר האחריות, כפי שנשקף מעיניהם של בני המשפחה, לא זכינו לראות את המציאות מנקודת מבטו. והנה, כשהוא נדרש לכך לראשונה, מתחוורת השקפת עולם רדיקלית אבל גם מעניינת מאוד. מבין הגורמים שעליו להקריב בשקלול האינסופי (הוא עצמו, הממלכה והמשפחה), המשפחה היא זו שנבחרת פעם אחר פעם. אף שנכווה מהצעד הזה בעבר, הוא מאמין שיש במוסד הזה כוח גדול מספיק כדי להחזיק מעמד, כפי שהוא רומז לברטי באותה שיחה דרמטית ("אתה תהיה בסדר. יש לך אשה לצדך, ויורשות"). בפעם הראשונה הייתה זו המשפחה שנאלצה לתמוך בו כשהלך אחרי לבו, כעת זו (חלק מן) המשפחה שנאלצת לוותר כדי שמוסד המלוכה לא ירד לטמיון במשמרת של אליזבת. אגואיסטי? כנראה, אבל גם צובע את דמותו של דיוויד בצבעים אחרים. "אח פנה נגד אח", "במשפחה הזאת כשאתה בחוץ, אתה יודע שאתה בחוץ", המשפטים הללו משקפים אכזבה עמוקה מצד מי שהאמין שכל דבר יכול להיפתר במסגרת הבית. גם כשהבית הוא ארמון המלוכה.
3. במקביל לברית המלכים, נכרתת בפרק הזה לרגע קט גם ברית נדכאים בין פיליפ למרגרט. "נמאס לי ממנה", הוא רוטן לעבר גיסתו ברגע הכי מוחצן של התמרדות שראינו בעונה הזו. ועל אף שהנטייה הטבעית היא לראות בפיליפ בכיין ונודניק, הפרק הזה מאפשר לנו לעצור לרגע ולהביט על הדברים מנקודת מבטו. כמו מרגרט, גם הוא כריזמטי, נון קונפורמיסט ומלא תשוקה, וכמוה הוא נדרש לדכא את תכונות האופי הללו (לא תמיד בהצלחה גדולה) כדי לא להפריע לכתר במילוי תפקידו. "בשם האנשים שחיים ואוהבים אותך", הוא פונה אל אליזבת, "אוכל להציע שלא תהיי ראש הכנסייה לרגע. או ראש המדינה. או ראש חבר העמים הבריטי. או של הצבא, או של חיל הים או של הממשלה, או של בית הדין או של כל הקרקס הארור הזה". פעמים רבות ראינו את פיליפ עוקץ את אליזבת בעונה הזו, לעתים באכזריות רבה - אבל האם הוא אכן כיוון אותם כלפי אהובתו, או שמא היה זה ניסיון למצוא את האדם שאהב מתחת לאינספור הכובעים שנאלץ לחבוש?
ה"גירוש" של פיליפ לאוסטרליה נראה כמו הפתרון הקלאסי של הצד השמרני באליזבת, זה שמונע מאחורי הקלעים על ידי אמה וטומי לסלס. כפי שהתקשתה להתעקש בקרבות שהוזכרו בפסקת הפתיחה, כך היא מסרבת להילחם על הגבר היחיד שאהבה אי פעם, כפי שהגדירה זאת בעצמה בפרק הקודם. יש בכך כמובן קו משיק ישיר למרגרט. אין בדברים האלה כדי לפקפק באהבה שרחשו מרגרט ופיטר זה לזו, אבל לפחות לצורך התחרות הגלויה בין האחיות, זו נראית כמו עוד דרך של מרגרט להאפיל על אחותה. לא זו בלבד שהיא כריזמטית יותר ואהודה יותר בציבור, אפילו סיפור האהבה הדרמטי ומלא המהמורות שלה מאפיל על זה היבשושי והמקרטע של אליזבת. במחי פרק אחד, אליזבת "נפטרת" משתי הצרות הללו, ולו לפרק זמן קצר. מרגרט ופיטר נפרדים, ואלפי קילומטרים מפרידה בינה לבין פיליפ הממורמר. אבל כמובן, דווקא עכשיו היא נראית בודדה מתמיד.
4. כפי שעשתה בפרק ההכתרה של אליזבת, מציגה גם הפעם "הכתר" אירוע מרכזי מנקודת מבטם של התקשורת והאזרח הפשוט. כדרכם של סיפורם סנסציוניים שמתווכים על ידי התקשורת, גם הפעם נארז סיפורם של מרגרט ופיטר במושגים פומפוזיים כמו "חובה ואהבה", הכי קרוב אבל גם הכי רחוק שאפשר מהחלום. אם למדנו משהו מההשקפה של פיטר מורגן במהלך העונה הזו, הרי שההצגה הזו של כותרות כמו "הינשאי לו, מרגרט", לא נועדה לקדש את הרומנטיקה. תחת זאת, היא נראית כמו דו פרצופיות של היחס למוסד המלוכה. מצד אחד, הוא נראה כלפי חוץ כמו סיפור אגדה שבו כל שאנחנו רוצים לראות הוא סיפור אהבה בלתי אפשרי שפורץ את הגבולות המיושנים. ומנגד, זהו אותו המוסד שנותר על כנו עד היום כדי לשמר מסורת וסמליות, שמרנות וערכים של נישואים נוצריים לתפארת. יותר מכל פרק אחר, "גלוריאנה" דימה את ארמון המלוכה לתיאטרון בובות, שבו כל אחד מהדיירים צריך לגלם את תפקידו כדי לספק את מנת הדרמה להמונים.
5. המרכיב הדומיננטי ביותר בעונה הראשונה של "הכתר" הוא שאלת המחיר. בין אם מדובר בוויתור על המלוכה, בפשרות בחיי הנישואים, בעימות בין חובה אישית לממלכתית, בהתעלמות מתופעות הגיל או מזג האוויר - השכר והעונש מלווים כל אחת מהדמויות שלה, כל אחד מהנושאים שסקרה. אפשר לדמות אותה לסדרה ארוכה של קרבות כיפופי ידיים, לעתים כאלה שנעשים בהשתתפות אדם אחד בלבד. אין בבחירה בנרטיב הזה חדשנות רבה כמובן, אבל היא עובדת מכיוון ש"הכתר" נאחזת בהיגיון פשוט: בין אם נרצה או לא, נסיבות החיים יכריחו אותנו לבחור כך או אחרת, ובעיקר לחיות עם הבחירה שלנו. אליזבת מגלמת בכל מאודה את האדם שרוצה לאחוז במקל בשתי קצותיו, כמו כולנו: לקבל הכל ולא לאבד דבר. מהבחינה הזאת היותה מלכה היא רק מקרית, שכן הנסיבות הללו היו נכונות גם אם הייתה סטודנטית, מנכ"לית חברה או עקרת בית. המסגור של חיי הארמון מעצים הכל כמובן, אבל אלו הדילמות והטרגדיות הקטנות שהופכות את "הכתר" לסדרה מצוינת.
סצנת הסיום, שמוצגת כקולאז' שעובר בין כל גיבורי הסדרה, בונה למעשה את יסודות העונה הבאה. אחרי העשור הראשון שבילינו עם אליזבת (1947-1956), העונה השנייה תעסוק באירועים שהתרחשו בין השנים 1957-1965. בוושינגטון תחל תקופתו של ג'ון פ. קנדי, ובבקינגהאם תמצא את עצמה אליזבת מתמודדת כעת עם תוצאות הבחירות שלה בעניינם של פיליפ ומרגרט. אף שנדמה כאילו ההמשך הוא ישיר לעולם שעזבנו, שנות השישים צפויות להביא עמן שלל ניכר של שינויים תרבותיים, חברתיים ותקשורתיים שישפיעו עמוקות על יושבי הארמון. זה יהיה גם האתגר הגדול של העונה הבאה: מתווה דרך שלא יכלול שוב את אותם עימותים בסיבוב חדש. בעונה הראשונה נוכחותם הנפלאה של צ'רצ'יל ושל דיוויד הצליחה לגוון את העלילה ולהוסיף לה גוונים. כעת, משג'ון לית'גו כבר לא חלק מהקאסט, מסקרן לראות אם דמות אחרת מחוץ לארמון תוכל לתפוס מקום מרכזי בעלילה.
עוד כמה קטנות:
מרגרט אמנם נשבעה לפיטר לא להינשא לאחר, אבל השבועה הזאת (כפי שנראה בעונה השנייה) לא החזיקה מעמד זמן רב. טאונסנד השבור חזר לבלגיה, פגש את מארי-לוק ג'מיין בת ה-20 באותו זמן, ונישא לה ב-1959.
אין דמות ש"הכתר" התאכזרה אליה יותר בעונה הראשונה מאשר לצ'ארלס הצעיר. בכל אחת מהסצנות עם פיליפ הוא נראה - קצת לא נעים להודות - כמו ילד ספק מוגבל, כזה שאביו מיואש ממנו ואמו כמעט לא באה עמו במגע. בעיקר אמורים הדברים במשפט: "שמת לב שהילדים שלנו הפוכים? הבן שלנו מתנהג כמו בת, והבת כמו בן", של פיליפ לאליזבת. מעניין לראות כיצד יתפתח צ'ארלס הדמות בעונה הבאה, והאם הנרטיב הזה ישמור על עצמו לכדי אמירה מאוד לא מובנת מאליה כלפי היורש הראשון לכתר.
בשלהי הפרק הזה מצוינת התפתחות שתרחף מעל העונה השנייה כולה: מערכת היחסים הקצרה וההרסנית בין אנתוני אידן לג'מאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים. הסצנה בה נראה אידן מעולף לאחר מנת מורפיום, כשהסרט במקרן בו נראה נאצר המאיים נשרף לאיטו, הוא יותר מרמז לעתיד לבוא. המשבר בתעלת סואץ החל ב-1956, כשנאצר החליט להלאים את התעלה בעקבות חוסר נכונותן של מדינות המערב לסייע במימון בניית סכר אסואן. העימות בין הצדדים יסלים לכדי ניסיון הפיכה ויצית גם את "מבצע קדש", שעירב את ישראל. כל אלה, כאמור, עוד יוצגו בעונה הבאה. בינתיים ניתן היה לעמוד על חוסר האמון ותחושת ההתנשאות שייחס נאצר לראש הממשלה של מי שהייתה בעבר האימפריה החזקה בעולם.