כמעט שנה אחרי שידורה המקורי ורגע לפני שהיא חוזרת לעונה שנייה, החלטנו לחזור ולחוות את העונה הראשונה של "הכתר" מחדש עם בלוג שבועי מיוחד. הדרמה התקופתית של נטפליקס, זוכת פרס סדרת הדרמה הטובה ביותר בגלובוס הזהב והמועמדת לפרס הדרמה באמי, גרפה שבחים מקיר אל קיר ונחשבת לאחת מיקירות מבקרי הטלוויזיה.
אם צפיתם בה בזמן אמת, אתם מוזמנים להצטרף אלינו, לרענן את זיכרונכם לקראת העונה החדשה ולהשלים פרטים חשובים הקשורים בגיבורים, ובאירועים בהם היו מעורבים. אם טרם עשיתם זאת, הנה ההזדמנות שלכם שלכם להצטרף ולהכניס שם חדש לרשימת הסדרות האהובות עליכם.
1. הבנת פוטנציאל העוצמה שטומן בחובו הידע התגבשה כבר בשלבים המוקדמים של ההיסטוריה האנושית. אחד מהסיפורים הראשונים והמפורסמים בתנ"ך (עץ הדעת) עוסק בכוחה של מודעות, וברישומים היסטוריים הוא מופיע כבר במאה העשירית כציטוט באחד מהספרים החשובים באסלאם: "ידע הוא כוח והוא יכול לכפות ציות. אדם בעל ידע יכול לגרום לאנשים לציית וללכת בעקבותיו, והוא מהולל ונערץ אחרי מותו. זכרו שידע הוא השליט ועושר הוא הנתין שלו". שם הפרק "Scientia potentia est" לקוח מציטוט בלטינית שהופיע בכתביו של הפילוסוף והמדינאי האנגלי סר פרנסיס בייקון, ותרגומו המלא הוא: "הידע עצמו הוא כוח". בהפוך על הפוך מהפרשנות שמוענקת לו כיום, הציטוט נלקח מקטע בו תוקף בייקון את האתאיסטים והכופרים בכוחו של האל, ומסביר שבורותם מונעת מהם ללמוד את רצונו של האל, ובכך לשאוב מהכוח האינסופי של הבנת ההנחיה האלוהית. "הידע והפעולות האנושיות אחד הם", קבע בייקון, "שכן כשהמניע אינו ברור, המעשה לא יכול להתקיים".
מדינאים, בכירי דת ומדענים החזיקו מאז ומעולם בכוח שטמון בריכוז הידע בידיהם, וניצלו אותו על מנת לקדם את מטרותיהם. כשאליזבת מלינה בפני המלכה האם על בורותה במפגשים עם צ'רצ'יל, היא מתכוונת לחסך הזה בדיוק. כשם שהציטוט שהוזכר קודם לכן מציין, בחוסר ידיעתה היא הופכת צייתנית במפגשים עם מדינאים ופוליטיקאים בכירים. כל שהיא יודעת הוא "מתי לשתוק" או "להנהן בזמן שהם מברברים", כלשונה של אמה. הצייתנות הזו מקשה עליה לחלוק על עמדותיהם או לבקר אותם, ובכך מנציחה שוב ושוב את מעמדה כחותמת גומי לפעולותיהם. כוחו של הכתר ללא ידע נטול משקל אמיתי, ונתון בידיהם של הלוחשים על אוזנו. לא חסרות דוגמאות מההיסטוריה של אנשי חצר וסוד שניצלו זאת כדי להסית את השליטים לכיוונים שרצו בהם.
במהלך סצנת הלימוד הראשונה של אליזבת ופרופסור הוג, הופכת "הכתר" לרגע את המשוואה הזאת ומראה בחכמה את משמעותו של ידע מהצד הנגדי. הוג מספר במהלכה למלכה שהימר במירוץ הסוסים הלאומי ה-107 (שנערך במרץ 1953) על הסוס "ערפל בוקר", שסיים בו ראשון. כשאליזבת מברכת אותו על בחירתו החכמה, ומציינת בידענות את העבודה המצוינת שעשה מאמנו (בריאן מרשל) כדי להכין אותו למירוץ, מביט בה הפרופסור מבולבל: "בחרתי בו כי אהבתי את השם". לרגע אחד הרגיש המורה הוותיק והמעורה בענייני העולם הגדול כיצד מרגיש מי שפועל על פי אינטואיציות ותחושות בטן, כשהוא פוגש בבעל ידע מוצק. החיוך הקטן על פניה של אליזבת כשהיא מגיבה ב"אני מבינה" מתנשא מעט, הוא הנקמה הקטנה על כל מי שהביטו בה באותה דרך במהלך כהונתה.
2. אליזבת ומרגרט היו בנות המלוכה האחרונות שחונכו בלימוד ביתי על ידי מורים פרטיים, בהתאם למסורת של בני המונרכיה הבריטית. לימודיה של אליזבת כללו היסטוריה של חוקה ומשפט, שיעורי דת וצרפתית. שעות לימוד רבות נוספות הושקעו בהלכות נימוסים ונורמות שיח מלכותיות. בנוסף, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוכשרה הנסיכה-דאז במכונאות רכב. בעקבות החסך העצום שהרגישה המלכה בנושאים כמו מתמטיקה, ספרות, היסטוריה ומדע - היא עודדה את בנה, הנסיך צ'ארלס, להיות בן המלוכה הראשון אי פעם שלמד באוניברסיטה וסיים עם תואר אקדמי.
פרופסור הוג (אלן ויליאמס), המורה הפרטי שנשכר על ידי המלכה כדי לסייע לה לגשר על הפערים שבין חינוכה לבין דרישות העולם המודרני, הוא אמנם דמות פיקטיבית - אבל קיומו מאפשר לנו לעמוד על פער הידע העצום שנכפה על אליזבת בעל כורחה. חוקרי בית המלוכה חלוקים ביניהם על רמת ההשכלה הכוללת של אליזבת, כשסדרה דוקומנטרית ב-2007 אף הגדילה לעשות והגדירה אותה כבעלת ידע המקביל לזה של עקרת בית. הוג מקפיץ מיד לזיכרון דמות אמיתית עם שם מתחרז, ליונל לוג, מורה הדיבור אותו גילם ג'פרי ראש הנפלא ב"נאום המלך". אף שלוג הוא דמות אמיתית, השניים מייצגים את העולם שמחוץ לקיבעון הנוקשה של בית המלוכה. ג'ורג' השישי ואליזבת מצאו בכל אחד מהם אוזן קשבת, דמות אנטי-ממסדית שכופרת בסדר המקודש של וינדזור ופותחת אותם לעולם הגדול. לוג זלזל בנוקשות ובשמרנות המופרזת של המוסד, ועודד את ברטי לקלל כדי להשתחרר מהגמגום; הוג שבר את הנחת הבסיס של אליזבת לגבי תפקידה ועודד אותה להציג גבול לאנשים המושלים בשמה. לשניהם היה ערך חברי תומך ומעצים, הרבה יותר מאשר אקדמי.
3. בריטניה היא דמוקרטיה פרלמנטרית (בדומה לישראל שאימצה את המודל), המבוססת על חוקי יסוד, פסיקות בית משפט, מוסכמות פרלמנטריות ועבודות אקדמיות שעיגנו את תפיסת שלטון החוק שלה. אחת העבודות החשובות בהקשר הזה היא "החוקה הבריטית" - אסופת מאמרים מאת העיתונאי וולטר בדג'ט שנכתבה לאורך 12 שנים ואוגדה לבסוף לספר שפורסם ב-1867. בדג'ט, שבז לדמוקרטיה הנשיאותית האמריקאית, הילל בו את כוחו של הפרלמנט הבריטי להפיל ממשלות ולייצר הישגים של ממש באמצעות דיונים בין הפלגים (בהשוואה לאוזלת היד, על פי הגדרתו, של הפרלמנט האמריקאי), אבל הקביעה החשובה באמת לצרכי ה"כתר" היא החלוקה בין שני מרכיבי החוקה: ה"מכובד" והסמלי (בית המלוכה) וה"יעיל" (הפרלמנט). מקומו החשוב של הספר בממסד הבריטי עיגן למעשה את תפקידו של השליט כ"בעל זכות להיות מיודע, לעודד ולהזהיר". הרבה מילים כדי לתאר, ובכן, כלום ושום דבר.
מערכת היחסים בין אליזבת להוג מאפשרת לה לשבור את הדפוס המגביל הזה, ולהשתמש בו כיתרון עבור המלכה על שליחיה בממשל. אם ידע הוא כוח, הרי שמניעת ידע היא פגיעה בכוח, או בפרשנות מחמירה יותר: בגידה של ממש בסמל הגדול ביותר של האימפריה. כשרוברט "ג'וק" קולוויל, פולט ברגע של חוסר הבנה את אי כשירותם של ראש הממשלה וסגנו, הוא מעביר באחת את מטוטלת הכוח מהאגף היעיל אל המכובד. אליזבת לא רק שוחה בחומר החוקתי, אלא מבינה לראשונה את כוחו של הידע הזה ככלי בידיה. לא במקרה זהו הרגע שגורם לצ'רצ'יל (ולאחר מכן באופן הומוריסטי הרבה יותר, גם לפיליפ) לראות אותה לפתע באור שונה. לא עוד הצעירה פעורת העיניים והמהנהנת, אלא מי שמבינה את כללי המשחק בעולם של כיפופי ידיים אינטלקטואליים, ומשתמשת בהם כדי לכפות את רצונה.
4. התרגום ההרסני ביותר של ידע וכוח שמרחף מעל הפרק כולו הוא מירוץ החימוש הגרעיני. אחרי שמרגלים סובייטים ב"פרויקט מנהטן" הניחו את ידיהם על שרטוטים של פרויקט אמריקני סודי לפיתוח טריטיום - איזוטופ מימן שמאפשר פיצוץ בעוצמה של פי 100 מזה של פצצת אטום - פתחה ברית המועצות בפיתוח מואץ משלה לייצור פצצה שכזו. ארה"ב ביצעה את הניסוי הראשון שלה בפצצה שכונתה "אייבי מייק" ב-1952, שעודד מנגד את ברית המועצות להגביר את מאמציה. המידע שנגנב על ידי השלטון הסובייטי אפשר להתגבר על "מגבלות העוצמה" שהתגלו בפרויקט האמריקאי, והובילו לפיתוח "פצצת הצאר", הפצצה רבת העוצמה ביותר שנעשה בה שימוש בהיסטוריה. ברית המועצות הטילה את "פצצת הצאר" ב-1961 בניסוי שנמדד בעוצמה של 50 מגה טון (יותר מפי 3,000 מעוצמת הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי). וכל זאת, כשעוצמת הפיצוץ הוקטנה על ידי המדענים בחצי, מחשש שהמטוס שהטיל את הפצצה לא יצליח להימלט מרדיוס ההדף בזמן.
"שלושת הגדולים", הכינוי שניתן לטריו צ'רצ'יל-רוזוולט-סטאלין במלחמת העולם השנייה, הצליחו להביס יחד את השלטון הנאצי. אולם לאחר המלחמה המתח בין הצדדים (בעיקר בין ארה"ב לברית המועצות) הלך והעמיק, בעיקר לאחר מותו של רוזוולט. הנשיא טרומן וממשיכו, הנשיא הרלוונטי לפרק זה, דווייט "אייק" אייזנהאואר, העמיקו את פיתוח הגרעין והציבו כמטרה את הגבלת התפשטותה של ברית המועצות. אף שהפרק מתרחש ביוני 1953 (אז לקה צ'רצ'יל בשבץ השני שלו), צ'רצ'יל מדווח בו לאליזבת על הניסוי הראשון שעשו הרוסים בפצצה במדבר הקזחי. אלא שבפועל הניסוי הזה נערך רק שנתיים וחצי לאחר מכן, בנובמבר 1955. אפשר להניח שנזילות הזמנים הלא אופיינית הזו לדיוק ההיסטורי של "הכתר", נועדה כדי לצבוע את נחישותו של צ'רצ'יל להמשיך ולשמש כבעל הידע והכוח השומר העל האיזון בין הגוש המזרחי למערבי, המבוגר האחראי.
5. הפרק הזה מציג גם את ג'ון לית'גו המופלא במיטבו, ומספק כמה סיבות טובות לזכייתו המוצדקת באמי. צ'רצ'יל שלו נאחז (בדומה למה שאירע במציאות) בשארית כוחותיו בהעמדת פנים של עוצמה, תוך כדי שימוש בסוגים שונים של מידע כוזב ("ההזמנה המלכותית" שתחייב את אייזנהאואר להגיע ללונדון, "ההתקררות" שדווחה לארמון בקינגהאם). אלא שבמקביל לנחישות הזאת, מדגיש "ידע הוא כוח" כמה מסוכן היה שיכרון הכוח הזה לבריטניה עצמה.
צ'רציל, אידן ובובטי מאופיינים בו כולם כמי שזקנתם מביישת את נעוריהם, ומציירים את הסכנה של ריכוז הידע והכוח בידי כמות מצומצמת של אנשים לאורך תקופה ארוכה. גם צ'רצ'יל וגם אידן נתפסים בו מנמנמים בהמתנה לפגישה חשובה (צ'רצ'יל לאליזבת ואידן למזכיר המדינה של ארה"ב), ושיחת הטלפון ביניהם, שכולה משחקי כוח בין שני גברים ששיאם מאחוריהם (אידן אמנם היה רק בן 56 - בהשוואה ל-79 של צ'רצ'יל - אך מצבו הבריאותי אפשר לו למשול רק שנתיים אחרי פרישתו של צ'רצ'יל. הוא עזב את החיים הפוליטיים ב-1957), רק מגבירה את האבסורד של ההיצמדות העיקשת לכיסא. ניתן לראות בה היטב גם את חילופי המשמרות בין האימפריה הישנה שעדיין מתיימרת לנהל את העולם (בריטניה) לבין הצעירה שעושה זאת הלכה למעשה (ארה"ב). ולסיום, הסצנה בה נראים בובטי וצ'רצ'יל כשני ילדים שנתפסו בקלקלתם כשהמלכה מרביצה בהם תורה על כיבוד החוקה והמדינה, היא אחת המשעשעות והנהדרות בעונה הראשונה.
6. בשל אורכו של הטור הפעם, נקצר ונאמר שדרמת מייקל אדין-מרטין צ'רטריס שימשה בעיקר כדי להמשיך את הרעיון איתו סיים הפרק השישי - בדידותה של אליזבת. המלכה הצעירה ראתה בצ'רטריס, בן גילה (הארי האדן-פאטון), חבר ובן ברית בתוך ארמון מנוכר, שמרן ומבוגר. הכמיהה שלה לחברות שכזו מגיעה לשיא בשיחה שבה היא כמעט ואומרת את הדברים מפורשות לטומי לסלס בחדרו. אפשר גם לטעון שצ'רטריס בעל חוש ההומור המפותח והקרבה האישית הלא קונבציונאלית למלכה, עשוי היה להיות לה למקור מידע (וכוח) נדיב הרבה יותר מאשר ממשיך דרכו האפור והקפדן של לסלס, מייקל אדין. במציאות הייתה הדרמה חזקה הרבה פחות, אף שעדויות אכן מצביעות על כך שאליזבת אכן חשקה בצ'רטריס כמזכירה האישי. הזיוג הזה, אגב, אכן התקיים בסופו של דבר - כשאדין פרש ב-1972, וצ'רטריס זכה סוף סוף בתפקיד הנכסף, בו כיהן במשך 5 שנים.
עוד כמה קטנות
קייט מידלטון תהפוך למלכה האקדמאית הראשונה בתולדות בריטניה, אם וכאשר יוכתר ויליאם למלך. הדוכסית מקיימברידג' מחזיקה בתואר ראשון בתולדות האמנות, אותו רכשה באוניברסיטת סט. אנדרוז בסקוטלנד ב-2005.
צ'רצ'יל לקה בשבץ הראשון שלו ב-1949 במהלך חופשה בדרום צרפת. השבץ של 1953 עורר חשש אמיתי שיאבד את חייו. הניתוח שנכפה על אנתוני אידן במקביל, בשל אבנים מכיס המרה, הותיר ואקום מדיני משמעותי. אף על פי כן, אין עדות מכרעת לכך שהמלכה הייתה מודעת לדברים בזמן אמת, או שנקטה בצעדים כדי לנזוף בשניים. מה שבטוח הוא שהידיעה על מצבו הבריאותי של צ'רצ'יל הוסתרה מהפרלמנט ומהציבור (שוב, ידע וכוח), להם הוסבר שראש הממשלה סובל מתשישות.
סצנה נפלאה אחרת של ידע וכוח (או אם תרצו הגבול שבין בורות מאונס לבורות מבחירה חופשית) מציגה את המלכה האם, שמספרת לאליזבת תוך כדי קריאת עיתון על "רעש" שעושים כולם מכך שאלברט איינשטיין שינה את דעתו. כשאליזבת מתעניינת בתוכן הסיפור, מתברר שאמה הסתפקה בסנסציה של הכותרת מבלי להתעמק - מדהים איך 1953 דומה פתאום ל-2017.
שינוי הדעת ה"מרעיש" של איינשטיין נבע מהפוטנציאל ההרסני של מרוץ הגרעין. איינשטיין היה מהתומכים בפיתוח תוכנית הגרעין של ארה"ב, לאחר שמידע הצביע על כך שגרמניה הנאצית מפתחת נשק גרעיני משלה. אולם לאחר סיום המלחמה, ולנוכח הגידול העצום בראשי נפץ גרעיניים ופיתוח פצצת מימן, שינה איינשטיין את דעתו. בנובמבר 1954 לאחר פגישה עם רוזוולט הוא סיפר לחברו, המדען ליינוס פולינג: "עשיתי טעות גדולה אחת בחיי... כשחתמתי על המכתב לנשיא רוזוולט הממליץ על פיתוח פצצות אטום; אבל הייתה הצדקה מסוימת - הסכנה שהגרמנים יחזיקו בהם". ביולי 1955, זמן קצר לפני מותו, פרסם איינשטיין מניפסט משותף עם הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל, שסיכם את הסכנות בשימוש בנשק גרעיני וקרא למנהיגי העולם לחפש אחר פתרונות שלום לקונפליקטים בינלאומיים.