כמעט שנה אחרי שידורה המקורי ורגע לפני שהיא חוזרת לעונה שנייה, החלטנו לחזור ולחוות את העונה הראשונה של "הכתר" מחדש עם בלוג שבועי מיוחד. הדרמה התקופתית של נטפליקס, זוכת פרס סדרת הדרמה הטובה ביותר בגלובוס הזהב והמועמדת לפרס הדרמה באמי, גרפה שבחים מקיר אל קיר ונחשבת לאחת מיקירות מבקרי הטלוויזיה.
אם צפיתם בה בזמן אמת, אתם מוזמנים להצטרף אלינו, לרענן את זיכרונכם לקראת העונה החדשה ולהשלים פרטים חשובים הקשורים בגיבורים, ובאירועים בהם היו מעורבים. אם טרם עשיתם זאת, הנה ההזדמנות שלכם שלכם להצטרף ולהכניס שם חדש לרשימת הסדרות האהובות עליכם.
1. "אליזבת היא הגאווה שלי, מרגרט היא האושר". כך, במשפט אחד, הסליל ברטי את שתי בנותיו אל נתיבי החיים שלהן. כל אחת אומללה בדרכה. במבט ראשון לא נראה כאן דבר מה חריג, פשוט דרכו של אב להחמיא באופן ייחודי לכל אחת מבנותיו השונות באופיין. הפרשנות המחמירה יותר (זו שמרגרט מאמצת) היא שברטי אכן אהב את בתו הצעירה יותר מאשר את הבוגרת. אלא שהטראומה שמרחפת מעל העונה הראשונה של "הכתר" כולה - הוויתור של דיוויד על חובתו - דווקא הופכת את הציטוט הזה ל"יתרון" עבור אליזבת. "גאווה ואושר", שם הפרק השמיני, ממשיך את הקו של קודמו ועוסק בקווים מקבילים. ב"ידע הוא כוח" הקווים הללו היו "המכובד" ו"היעיל", המרכיבים של החוקה הבריטית שמגדירים את תפקידי הפרלמנט והשליט. הפעם אלו המציאות והפנטזיה, החופש והחובה, העול ופריקתו. מהבחינה הזאת הגאווה של ברטי באליזבת משקפת הזדהות עצומה וצער על גורלה, בעוד מרגרט מסבה לו אושר בידיעה שלפחות הצעירה מבין בנותיו זכתה לחיות את החיים נטולי הדאגות שיועדו למשפחתה.
כפי שהפלאשבקים מהפרקים הקודמים לימדו אותנו, אליזבת קיבלה על עצמה כבר בגיל צעיר מאוד את עול האחריות ומראית העין, בזמן שאחותה השתובבה כדרכם של ילדים בני גילה. זכינו לראות את הקווים המקבילים הללו גם במציאות עם וויליאם והארי - היורש האפור והעצור, ואחיו השובב והכריזמטי. במסגרת הטרגדיות הקטנות שמרכיבות את "הכתר", מדובר במקרה קלאסי של ביצה ותרנגולת: המסלול שאליו הופנתה אליזבת הפך אותה לאדם שבגרה להיות. בפרק הראשון ראינו אותה משתובבת עם פיליפ כשהוצב עם הצי המלכותי במלטה, ראינו את עיניה נוצצות כשהביטה בו בסצנת ההכתרה שפתחה את הפרק הראשון, ראינו אותם מאוהבים בטיול באפריקה בפרק השני. גם ההצצות לילדותה חשפו צעירה אנרגטית וסקרנית. אליזבת המלכה היא תוצר של מציאות, לא של אופי והיעדר כריזמה.
למעשה, הרגע שבו אליזבת רודפת אחרי פיליפ בחמת זעם אחרי שהקניט אותה על "הגאווה" שהביאה לאביה המנוח, רק כדי להיעצר למראה הצלמים שממתינים להם מעבר למדשאה, הוא כמעט תמונת מראה של אותה סצנה בדיוק ממלון טריטופס בפרק השני. אז חילופי הדברים בין השניים נגעו לאושר, עכשיו זאת הגאווה שמפלגת אותם.
2. הקווים המקבילים שמייצגות מרגרט ואליזבת הם גם ביטוי לגישות המנוגדות כלפי מוסד המלוכה. מרגרט רואה בו סוג של הצגה שנועדה להאדיר את הדמות במרכזה, כשהמוסד עצמו משמש לה תפאורה בלבד. אליזבת רואה בו מגדלור של השראה ונחמה, כזה שהדמות במרכזו חייבת להיבלע אל הרקע כדי שלא להאפיל עליו. ההקבלה בין השתיים כשאליזבת יוצאת למסע בחבר העמים, ומרגרט ממלאת את מקומה, לא מצדדת בהכרח באליזבת. מצד אחד נחשפת לפנינו שליטה "מכובדת" שמנפנפת לפי ככלי הטקס, נואמת ביבשושיות ומבצעת את כל הלו"ז לפי הספר, ומנגד דמות צבעונית וזוהרת שמצדיקה לשם שינוי את תשומת הלב שניתנת לראשי המוסד הנעלה הזה.
אף שמרגרט ננזפת על ידי צ'רצ'יל ואחותה, נדמה שפיליפ מרטין (במאי הפרק) ופיטר מורגן, אינם שותפים לנחרצות הזאת לגבי גישת השחור והלבן שמייצגות השתיים. האם בהכרח נגיעה של מעט אישיות בתפקיד המלכה הייתה מובילה להתמוטטות המלוכה כולה, כפי שהחזיונות האפוקליפטיים של פיטר לסלס והאזהרות של צ'רצריל רמזו? קשה להאמין. מנגד, קשה לא פחות להאמין שמרגרט הייתה מצליחה להתמיד בתפקיד של אחותה לאורך זמן, תוך שהיא נוקטת בגישה נטולת הרצינות שלה. יותר מכל הפרק הזה מוכיח שאף אחת מהן (ואולי אף אחד בכלל) לא הייתה מצליחה לעשות את התפקיד הזה ביעילות מוחלטת. דווקא בגלל ההתעקשות על מסלולים, על קווי השוואה - יעיל ומכובד, אושר וגאווה, מסורת מול מודרניזציה - נראית המלוכה יותר כמו עול ופחות כמו התפקיד הנשגב שהיא מתיימרת להיות.
3. הצלע השלישית של הגאווה והאושר היא כמובן המלכה האם, שהפרק הזה סוף סוף מצליח לצבוע בצבעים עזים הרבה יותר מקודמיו. עד כה חזינו בכוחו של הכתר להשפיע ולשנות את חייהם של צעירים: ברטי הצעיר, פיליפ, אליזבת ומרגרט. זהו הפרק הראשון שמציג לנו את הצד ההפוך - מי שהתרגלו לזהור באורו, ודווקא בבגרותם (היחסית כמובן, אליזבת הבוגרת הייתה בת 52 כשבתה הפכה למלכה) מוצאים את עצמם לפתע באפלה. האופן שבו הפרק קושר את גורל שלוש בנות בית וינדזור בסיפור אחד, הופך את המלוכה לסוג של קללה: כזו שאי אפשר איתה אבל מרגע שטעמתם ממנה, גם בהחלט בלתי אפשרי בלעדיה.
אף שבמציאות היו אליזבת ואמה קרובות מאוד ושוחחו מדי יום, הסדרה מרמזת (ולא בפעם הראשונה) על סוג של איבה שקטה שפיתחה האם כלפי בתה הבכורה. בדיוק כפי שעשתה בפרק הבכורה במהלך שיחה עם המלכה מרי, גם הפעם בארוחה עם הוויינרים מציינת אליזבת הבוגרת כי מוסד המלוכה גדול בכמה מידות על אליזבת הצעירה. יש בכך משום מעגל קנאה מאוד אנושי שנקשר בין שלוש הנשים: מרגרט שהתמרמרה על תשומת הלב שניתנה לאחותה האפורה, המלכה האם שראתה אותה גוזלת ממנה את תאריה ותפקידיה הרשמיים, ולבסוף אליזבת שראתה בשתיהן מי שפגעו (אמה בהשכלתה, אחותה בהתנהלותה) וחתרו תחת המעמד שנאלצה למלא בעל כורחה. מצד אחד חמדנות הגאווה והסמליות, ומנגד הכמיהה הנאיבית לאותו חופש פעולה וראש נטול דאגות של מי שאינו נושא את הכתר.
הנופים המרהיבים והמוריקים של קו החוף בסקוטלנד, צובעים את הפרק הזה באותה כמיהה אנושית חמקמקה לחופש ושלווה. מנקודת מבטה של המלכה האם, הרגע הזה של השלווה והשקט ליד הים והמדשאות הוא אוטופיה - לא בכדי נגמר הפרק איתה כשהיא מביטה אל האוקיינוס המשתרע. עבור הקשיש שגר שם בקביעות, המקום הזה הוא מקור לבדידות ולריקבון, כמו יסודות הטירה שאותה מסר כמעט בחינם. אפשר לראות בשתי הטירות הללו, בקינגהאם ו"בית החלומות" הסקוטי, קווים מקבילים של ריקבון פיזי ומטאפורי, ואם לוקחים את זה עוד יותר קדימה - גם אנלוגיה להתפוררותה האיטית אך העקבית של האימפריה הבריטית. הנטייה לראות תמיד את הדשא הירוק יותר אצל השכן מעולם לא הייתה מילולית כל כך. רק רגע לפני כן ביכינו ביחד עם המלכה האם את האצולה, אובדן המשמעות והתארים האבודים, והנה כשאלה חוזרים אליה בדמות שליח מראש הממשלה עצמו, פתאום החופש והים נראים כמו הדברים הכי יפים בעולם.
4. כשנותרו שני פרקים לסיום העונה הראשונה, ניתן לומר שהדבר הקרוב ביותר לנבל שהיא סיפקה לנו הוא דווקא פיליפ. אף שבתחילת הדרך נדמה היה ש"הכתר" מזדהה עם כאבו של הקצין המרשים שנאלץ לוותר על הקריירה כדי לשמש כינור שני לאליזבת, ככל שהעלילה מתקדמת הוא מתגלה כסמל של כפיות טובה, ובמידה מסוימת אפילו אכזריות כלפי הסובבים אותו. בפרק הקודם כפיות הטובה הזו הופנתה כלפי מערכת היחסים של מרגרט ופיטר, ואילו הפעם היא שימשה אותו כדי לתקוע סכין בבטן הרכה של אליזבת - זכר אביה והרצון לקיים על הצד הטוב ביותר את החובה שהותיר לה. כשאליזבת נאבקת בקשיים פיזיים של ממש כדי להמשיך את מסעה, נראה רצונו לקצר את המסע הרבה יותר כמו תירוץ מאשר דאגה כנה כלפיה. זוהי לא בחירה מובנת מאליה להפוך את הקערה הקלאסית על פיה, ולהציג דווקא את בן הזוג כצלע המנג'סת במערכת היחסים, וזאת עוד נקודה לזכותה של "הכתר".
האינסטינקט הוא לדמיין מה היה קורה אילו הדברים היו הפוכים, ופיליפ היה מי שנושא בעול האחריות והסמליות, ואליזבת מי שמתלוננת על היעדר תוחלת ומשמעות לצדה. אבל במקרה הזה פיליפ לוקח את הדברים רחוק יותר, ומשמש גם הד לפחדיה של המלכה שלצדו. בעוד אליזבת מבועתת מהאפשרות שמעמד בית המלוכה יתרסק דווקא במשמרת שלה, פיליפ מפגין חוסר עניין ורצון מופגן בכל המטלות שעומדות בפניה, ואף מרמז שכל מאמציה לא משנים דבר.
עוד כמה קטנות:
במקור, מסעה של המלכה האם לסקוטלנד נערך לאחר מותו של ברטי ב-1952, שזעזע אותה עד כדי רצון לפרוש. אז גם נרכשה אותה טירה ציורית ליד הים, שמוצגת בפרק, במקביל לסיור המדינות של אליזבת ופיליפ (שנערך שנה לאחר מכן). צ'רצ'יל עצמו - ולא שליח מטעמו - התקשר אליה ושכנע אותה לשוב ולקחת על עצמה מטלות ייצוגיות רבות.
המחלוקת בין בריטניה לספרד על גיברלטר החלה כבר בתחילת המאה ה-18, אז נכבש האי הצמוד לספרד על ידי הצי הבריטי. ב-1713, אחרי מצור כושל שארך שנה, חתמה ספרד על הסכם בו היא מוותרת על תביעותיה על גיברלטר. אלא שבסמוך לסיור חבר העמים של אליזבת ב-1953, הוצת מחדש העניין של ספרד באי. הגנרל פרנקו טען אז שבריטניה התחייבה למסור אותו לרשות ספרד כתמורה לכך שלא תקפה את השטח במהלך מלחמת העולם השנייה. הבריטים הכחישו הבטחה שכזאת, והמתח בין הצדדים רק החריף כשנודע כי המלכה צפויה לבקר בו ולאשרר את שייכותו לאימפריה הבריטית.
הסיור של אליזבת ופיליפ בחבר העמים הבריטי נמשך שבעה חודשים, לאורך 40 אלף קילומטרים, 46 ערים ו-13 מדינות: אוסטרליה, ניו זילנד, טזמניה, קווינסלנד, ניו סאות' וולס, קנדה, ברמודה, ג'מייקה, פיג'י, טונגה, ציילון (סרי לנקה של היום), אוגנדה, מלטה. הוא נחשב למוצלח במיוחד, כולל ביקור היסטורי באוסטרליה - שם (כך על פי נתונים בריטיים) כשלושה רבעים מן התושבים צפו בה במהלך מסעה במדינה.