הרבה תלונות נערמו במהלך העונה הזו על האופן שבו הסדרה מתעלמת לחלוטין מהיגיון של זמנים. דמות נמצאת בצד אחד של העולם בסצנה אחת, ובמשנתה עומדת מרחק אלפי ק"מ משם. דמות אחרת תוקפת בצד אחד של העולם, ומעט אחרי כן מצטרפת אל מערכה אחרת במיקום שהיה דורש ממנה לעקוף את כל היבשת במשך שבועות. וכל הזמן הזה השיער של סרסיי אפילו לא אורך.
את רוב אלה אפשר לתרץ בקלות. בניגוד למה שאנחנו מכירים ומורגלים לו ביצירות טלוויזיוניות, הזמנים ב"משחקי הכס" מוצגים אחרת. ימים, שבועות וחודשים עוברים בין סצנה לסצנה, ממש כמו בספרים אגב, והגם שזה לא בדיוק מוצג באופן מיטבי, ברור שהזמן עובר. למשל ג'ון, שבשלהי הפרק הראשון בעונה עזב את ווינטרפל ובתחילת השני הגיע לדרגונסטון, התקבל במשפטים כמו "אנחנו יודעים שעברתם מסע ארוך ומפרך" וכו', וסאנסה אף הבהירה הפעם באגביות שעברו שבועות מאז ששמעה לאחרונה מג'ון. פשוט חוסכים מאיתנו את הבין לבין, ותודה לאל על כך. זה עדיף עשרות מונים על פני המסעות הבלתי נגמרים מנקודה א' לנקודה ב' שראינו בעונות הראשונות (בפרט בשנייה המתישה).
אבל גם מליצי יושר כמוני יתקשו להתעלם מהעלבון שהוטח באינטליגנציה שלנו בפרק החדש. כבר ראינו ב"משחקי הכס" כמה וכמה עורבים שנושאים מסרים. כמה מהם היו ממש בעונה הזו - סאם שלח עורב מהמצודה באולדטאון לווינטרפל בנוגע לגילוי על זכוכית הדרקון, טיריון שלח עורב מדרגונסטון לווינטרפל כדי להזמין אליהם את ג'ון - בשני המקרים נדרשו מספר ימים לעורבים להגיע. הפעם: בתוך פחות מיממה אחת שבמהלכה החברים בצפון נלחמים במתים, ישנים על אי בלב אגם ומתעוררים שוב ללחימה, גנדרי נשלח בחזרה אל החומה, שולח משם עורב במרחק חצי עולם - כ-3,000 ק"מ, הרבה יותר מאשר בפעמים הקודמות - אל דרגונסטון. דאינריז מקבלת אותו, טסה צפונה (חשופה לחלוטין, כמובן) עם שלושת דרקוניה במזג אוויר קשה ומקפיא שאמור להרוג אדם במהירות סילון כעין זו, ומגיעה בדיוק בזמן ובדיוק אל המקום הנכון כדי להיות הדאוס שמתוך המכינה - הראשון מתוך שניים בפרק הזה. מלבד הכיפוף השערורייתי של חוקי המרחב והזמן, בסדרה שנודעה בכך שאף אחד מגיבוריה אינו באמת מוגן, באופן בלתי סביר ששה מתוך השבעה שיצאו למשימת ההתאבדות מעבר לחומה חזרו ממנה בשלום. בן האנוש היחיד שקיפח את חייו הוא גם הדמות הכי זניחה שם, בלי לכלול כמובן את הניצבים שהגיעו איתם כדי להיות בשר מהלכים.
הישועה השנייה שהגיעה כחוט השערה ממוות, הייתה כמובן כשג'ון נותר לבדו מול צבא המתים. במקרה שלו גופו שורד קור מקפיא וקיצוני אף יותר, כולל טבילה ממושכת במימי קרח, אבל כנראה חזרתו לחיים הפכה אותו גם לחסין במיוחד מפני היפותרמיה. אפילו אצבע הוא לא מאבד. וכשהכל נראה אבוד מגיע דודו הנשכח בנג'ן סטארק, שכבר הציל את בראן ומירה בשנה שעברה בסיטואציה דומה. האם זו בעצם הסיבה שהוא מעבר לחומה, להציל את אחייניו בדיוק כשהכל נראה אבוד? מה הוא עושה חוץ מזה? איך הוא תמיד יודע להגיע דווקא ברגע האחרון? כנראה לעולם כבר לא נדע. אחרי ברנדון, אדארד וליאנה - מת גם אחיהם הקטן בטרם עת. מוות הירואי אמנם, אבל כזה שהשאיר אותו כדמות שמעולם לא זכינו להכיר באמת, שכל תכליתה להיות כלי תסריטאי נוח וזמין.
מסיבה עלומה כלשהי החליט בנג'ן לא לעלות על הסוס יחד עם ג'ון כי "אין זמן", אף על פי שהיה שפע של זמן. בפרק הזמן שדיבר עם ג'ון, שילח את הסוס לדרכו וחיכה למתים שיגיעו אליו, הוא יכול היה לקפוץ על הסוס ולדהור משם עם ג'ון עשר פעמים. יש לשער שג'ון גם היה מברך על חום הגוף שלו. טמטומים קטנים כאלה היו בהמוניהם בפרק הזה, אולי אחד הלקויים ביותר בתולדות הסדרה בכל הנוגע להיגיון. למשל הקרב עם הדוב נראה לא פחות מביזארי - כמה זמן לוקח לאחרים לבוא ולהציל את תורוס? במה הם בדיוק עסוקים? ובהמשך איך זה שהמתים יכולים פתאום לצאת מהמים כדי לשעוט אל טורמונד או להוציא משם דרקון? ב"הארדהום" ראינו שמבחינתם זו משוכה בלתי צליחה. ולמה לעזאזל שמלך הלילה יבחר להשליך את חנית הקרח שלו אל הדרקון המעופף הרחק ממנו בשמים, במקום לזה הקרוב בהרבה, הגדול בהרבה, במצב נייח, שהאנשים שהוא רוצה להוסיף לצבאו מטפסים על גבו?
הלוואי שהכתיבה הגרועה הייתה מוגבלת לחזית הצפונית. כל הסאגה של האחיות לבית סטארק לא פחות ממביכה, וזורקת לפח את ההתפתחות האישיותית שראינו אותן עוברות במשך שנים. סאנסה כבר אמורה להיות הרבה יותר מתוחכמת, לא? ואריה מסוגלת לקרוא אנשים כמו מעטים מלבדה, לא? זה חלק קריטי מהעניין של לעטות על עצמה דמויות של אחרים. אבל גם אם לא עלו על המזימה השטותית של אצבעון - הפתק המסכן הזה הוא מה שגורם לאריה להתייחס כך אל אחותה, לאיים על חייה? שלא לדבר על כך שהמונולוגים המאיימים שלה מעוררים יותר גיחוך מאשר פחד.
הדבר החמור ביותר הוא שההאשמות של אריה פשוט לא נכונות עובדתית. "אני זוכרת אותך, עומדת על הבמה", היא אומרת לאחותה על הרגעים שלפני הוצאתו להורג של אביהם. בטוחה שאת זוכרת? כי אם באמת היית זוכרת, בוודאי הייתה עולה בדעתך דמותה של אחותך מתחננת על חייו וצורחת "תעצרו אותו" לפני שהגרזן הונף, או את ג'ופרי אומר בפירוש לקהל שסאנסה ביקשה על אביה רחמים לפני שהחליט להתעלם ממנה. ומילא אריה, גם סאנסה לא טורחת להעמיד אותה על טעותה. מה לעזאזל? כל העונה הזו עמוסה בניואנסים הכי קטנים ובמחוות הכי זעירות לאירועים מהעבר, אבל מהדבר העצום הזה היוצרים בחרו להתעלם? כל מה שצריך זה לצפות שוב בסיקוונס הזה של מות נד סטארק ולהיווכח עד כמה הסיפור של בנותיו נשען על כרעי תרנגולת. ואיפה בראן בכל הסיפור הזה? צופה בווינטג' פורנו ליד העץ?
מאסת הבעיות המהממת הזו הוציאה את הפרק מהאיזון בקביעות והקפידה פעם אחר פעם לפגום באשליה. כמו תמיד בוודאי יגיעו החוכמולוגים שילעגו לעצם הציפיה לאמינות מסדרה שעוסקת בדרקונים וזומבים, אבל הטיעון הזה בלתי קביל. הדברים שראינו בפרק הזה נוגדים את ההיגיון הפנימי של "משחקי הכס" עצמה בעבר, כזה שאין שום אפשרות לתרץ אותו מלבד בחירה באופציה הנוחה. כזה שממחיש כי יוצרי הסדרה הקריבו את האמינות שהייתה בעבר נר לרגלי ג'ורג' ר. ר. מרטין ולרגליהם, לטובת מה שמגניב ובוהק ובוער. היו כל כך הרבה דרכים להיערך לכזה דבר מראש. דאני הייתה יכולה לצאת לדרך מוקדם יותר בגלל תחושה מוקדמת או סתם שכל ישר, ולהמתין עם דרקוניה כבר במצפה המזרח. היו מרחיבים את פרק הזמן של ההמתנה, מין מלחמת הישרדות של השישיה על חשבון עוד קרבות עם שלדים, פשוט כדי שתעבור לפחות יותר מיממה אחת. או שבראן היה רואה את זה קורה בעיני רוחו ושולח עורב כבר מווינטרפל. אלוהים, יש דרכים בלי סוף.
העצוב מכל, והסיבה לשטף הטרוניות הזה, הוא שהפרק כולל כמה רגעים יפהפיים, מדהימים, מלהיבים ומרגשים, מה שרק הופך את מגרעותיו למקוממות יותר. לא רק התגובה של דאני ליירוט הדרקון שלה מרגשת, אלא גם הצווחות של שני אחיו בתגובה, אחד מהם מרחף מעליו לאורך הנפילה שלו - טאץ' מדויק ושובר לב. השיחות בין הגברים הצועדים צפונה מאוד מספקות וקושרות יפה לא מעט קצוות. ג'ון וג'ורה מדברים על ג'יאור מורמונט. ההיכרות של קלגיין וטורמונד עם בריאן. התזכורת של האש שצילקה את פני כלב הצייד, זו שמונעת ממנו להגיב לדוב הבוער ולבסוף קיפחה את חייו של תורוס. ההכרה המחלחלת בג'ון על גורלם של אנשים כמו אביו וכמו מאנס ריידר, שלא משכילים לוותר על גאוותם כשצריך - מה שמשכנע אותו לבסוף להיעתר לדרישתה של דאני.
בכלל, הסצנות בין ג'ון ודאני יפות במיוחד, בדיוק ההבדל בין משהו שנבנה בחישוב ובהדרגה לבין משהו שנעשה כלאחר יד ובחיפזון. המבט שלה כשהיא רואה אותו נעלם מתחת לקרח רגע אחרי מות אחד מדרקוניה, צופה לאחר מכן בצלקות שלו, אחיזות הידיים, הסרת המגננות והפגנת הפגיעות. הרבה זמן לא ראינו אותה ככה, וזה היה מרענן ונוגע ללב. הדרך מוכשרת לכך שלראשונה נריע לגילוי עריות בסדרה.
אפילו בעלילה המחפירה בווינטרפל ישנם כמה מרכיבים טובים. הסיפור של אריה על אביה שמוחא לה כפיים מקסים, והאמת שלפני שהעלילה כולה התדרדרה אל התהום, עצם הרעיון שאריה רואה באחותה את הדבר שזכרה ממנה פעם - ילדה מפונקת שעושה עיניים לנסיך ג'ופרי וכל מה שחשוב לה זה בסופו של דבר להיות מלכה - הוא על פניו נקודת מוצא טובה ומתבקשת. בעבר הייתה יורה עליה כדורי בשר בעזרת כפית, עכשיו היא אוחזת כנגדה בפיגיון, סך הכל הסלמה הגיונית, מלבד העובדה שהיא הכל פרט להגיונית.
וכמובן, הדבר המתבקש קרה ומלך הלילה השיג לו דרקון -ויסריון, הבחירה הפיוטית, על שם האח הנבזה שתמיד הרע לדאינריז. הוא פקח עין כחולה ושינה את כללי המשחק, למעשה משחק שאין לנו מושג מה קורה בו. האם הוא יורק אש? קרח? האם ביכולתו לחצות את החומה? שאלות מסקרנות כפי שלא היו לנו זמן רב, ומעניין יהיה לראות את התשובות. רק הלוואי שהכתיבה תהיה טובה ועקבית יותר מאשר בפרק הזה.
קטנות:
בכל פעם מגיעים אלמנטים שרירותיים חדשים על מה שקורה מצפון לחומה. בעבר גילינו כי לילדי היער יש רימונים שבאמצעותם הם הורגים מתים, הפעם מתברר שיש להם חניתות קרח קסומות, שלשלאות ברזל ענקיות, ושכמו בלא מעט יצירות ערפדים, כאשר הורגים את אחד הראשיים, מתים גם היצורים האחרים שהוא אחראי לתחייתם. אוקיי.
ג'ורה מחזיר לג'ון את ארך טפר ומאחל לו שתשרת אותו היטב וכן את ילדיו אחריו. בסוף הפרק דאינריז אומרת לג'ון שהיא לא מסוגלת ללדת ילדים, זמן לא רב אחרי שטיריון העלה משום מה את נושא היורש שלה. מאחר שהדרך לאיחוד אינטימי בין ג'ון לדאני ללא ספק סלולה, כל העיסוק הזה בילדים וביורשים נראה כמו שורת רמזים עבים לכך שאולי בכל זאת לא הכל אבוד עבור דאינריז. כפי שנאמר פעמים רבות בסדרה, ובפרט על ידי הכוהנת שלכאורה הצילה את דרוגו על חשבון העובר של דאני - "רק מוות יכול לשלם על חיים". והנה ויסריון מת.
ג'ורה מתחקר את תורוס על מעשיו כשפרץ את המצור על פייק - הוא הראשון שהסתער ועשה זאת עם חרבו הבוערת שלופה בידו, וג'ורה עצמו היה מעט אחריו. מדובר בקרב שהתרחש כתשע שנים לפני עלילת הסדרה ומעט אחרי שרוברט באראתיאון מרד במלך המטורף והביא למפלתו. ביילון גרייג'וי התקומם כנגד רוברט בניסיון להיפרד מהממלכות והכתיר את עצמו למלך איי הברזל. למרות כמה הצלחות נקודתיות, זה היה מאבק של מעטים מול רבים ובית גרייג'וי הפסיד. כוחותיו של רוברט (מלבד תורוס וג'ורה היו שם גם נד סטארק וג'יימי לאניסטר) צרו על טירת פייק באיי הברזל, פרצו למקום והכניעו את המרד. שני בניו הגדולים של ביילון נהרגו במהלך הקרבות, ובנו השלישי, ת'יאון בן ה-8, נלקח כבן חסות לווינטרפל כדי לוודא שאביו יתנהג יפה. מעשיו של ת'ורוס במצור אוזכרו מספר פעמים בהערצה לאורך הסדרה - על ידי ג'יימי בעונה הראשונה, ג'ורה עצמו דיבר על זה עם בריסטן סלמי בעונה השלישית, ובעונה החמישית סוחר העבדים שמכר את ג'ורה וטיריון טען בפני הקהל שג'ורה הוא זה שהוביל את המתקפה עם חרב בוערת.