"פרי סער", כך נקרא הפרק השני בעונה השביעית של "משחקי הכס", ככינויה של דאינריז שנולדה בלילה סוער במיוחד. זאת הפעם השנייה ברציפות שבה שם הפרק נוגע לה ישירות - הקודם היה "דרגונסטון" - וגם הפעם כנראה טומן בחובו מעט יותר מזה. עם החורף שכבר השתלט על הצפון, ועם סערת הקרב שניחתה בים על יארה, ת'יאון ונחשות החול, מי יודע אילו פירות יצמחו ממה שנטמן בפרק הזה. אנחנו יודעים אילו נגדעו - שתיים מבנותיו של אוברין מארטל מצאו סוף סוף את מותן. ייתכן שנימריה חול הייתה צריכה לחשוב פעמיים לפני שהביאה שוט לקרב חרבות. אולם אלריה האם וטאיין הבת עודן בחיים, ככל שאנחנו יודעים, ומן הסתם יהוו את המתנה של יורון לסרסיי. לא את אחיה הננס של המלכה, בוודאי לא דרקון, אלא משהו צנוע יותר - האחראיות להרעלת מירסלה, כפי שטיריון עצמו הקפיד להזכיר להן ולנו בפרק.
יורון הוא כנראה הדמות הכי קלושה ומעצבנת כרגע ב"משחקי הכס", אם כי המתקפה שלו - מופרכת מיסודה ומעלת תהיות ככל שתהיה - הכניסה סוף סוף קצת אקשן אחרי כמעט שני פרקים שלמים של ברברת. ברברת עשויה היטב אמנם, לפחות רוב הזמן, אבל עדיין - הגיעה העת להתקדם. בכל זאת עברנו כמעט שליש עונה. סצנת הקרב - סיף בינות לכדורי אש - הייתה טובה מאוד, אולם שיאה היה דווקא השקט שבסוף. תיאון, שלרגעים חזר שוב להיות סרחן, סופג התגרויות על ידי דודו. נחות, מושפל, מוקטן ובסכנת מוות מיידית. כמעט לא מדברים על אלפי אלן, המגלם את תיאון, אך הוא פשוט מעולה. מערבולת הרגשות שהעביר ברעד ובדמעות כשניצב במקומו כמעט משותק, היו מפגן משחק מופלא נוסף שלו.
טוב שתיאון ויתר וקפץ למים. סביר להניח שאם היה ניגש לנסות להציל את אחותו, גרונה היה משוסף לנגד עיניו עוד בטרם הספיק להגיע, ואז היה תורו של תיאון עצמו. כרגע יארה, תיאון, ולמרבה הצער גם שתיים מנחשות החול, עודם בחיים, כך שלא הכל אבוד בחזית הזו.
קשר משפחתי
והיום בפינתנו "סאם עושה דברים מגעילים" - סאם מפצח את קשקשיו של ג'ורה ואגב כך פושט את עורו, וגם הפעם עוברים מיד משאט-הנפש אל מנת תבשיל מהבילה ומעוררת חשק. מעבר לעובדה שמלאכת הקילוף הזו דוחה במיוחד, היא גם נראית מסוכנת מאוד עבור המקושקש. כנראה לא בכדי הארכימייסטר אברוז לא רצה לעשות זאת, אף על פי שלא לגמרי ברור מה יש לחולה להפסיד מלבד כאבי תופת. עוד לא ידוע מה זה יעשה לג'ורה, אבל אפשר שיש דרך עדיפה לטפל בקשקשת האפורה: צופה חד עין זיהה כי באחד הספרים שסאם עיין בהם בפרק הקודם נכתב כי זכוכית דרקון יעילה גם כנגד המחלה הזו. אט אט מתברר כי זכוכית דרקון היא החומר הקסום ביותר בווסטרוז שיכול לפתור את כל הבעיות ושיגרום לכל דמויות הסדרה לרצות להגיע לדרגונסטון. כמה אירוני זה שדאינריז שולחת את ג'ורה מעליה בפקודה שימצא מזור למחלה שלו איפשהו, בשעה שהיא עצמה עושה את פעמיה אל המקום שבה נמצאת כנראה התרופה.
מוכרחים להודות שהשיחה בין סאם לג'ורה לא מאוד מספקת. סאם אומר לו שהיה עם אביו בשעה שמת, ניתן היה לצפות שבפגישתם העוקבת מורמונט הבן יתחקר אותו מעט על נסיבות רצח אביו. זה לא קורה, בין אם מפני שהשעה דוחקת והקשקשים רבים ובין אם מפאת משקעי עבר בין האב ובנו. סאם מכיר את החוויה היטב, כזכור. בפעם האחרונה שבה ראה את אביו, רנדיל טארלי, כשחזר לביקור בביתו עם גילי וסאם הקטן, הוא גורש על ידו לנצח. סאם לקח עמו את הפראית ואת התינוק, אך גם את החרב הוולריאנית של אביו.
כעת ג'יימי מפציר ברנדיל להצטרף למאמציהם המלחמתיים, כלומר למרוד בבית טיירל ואולי לקבל בתמורה את תואר אדון הדרום. הזווית של סרסיי וג'יימי היא שנאת זרים טהורה - האם אתם באמת רוצים להילחם לצד סריסים ודות'ראקים? זה בדיוק העוקץ שאחיו הקטן של ג'יימי מנסה לנטרל - טיריון מתכנן שבני טיירל ומארטל יצבאו על עיר הבירה, ובמקביל הזרים שהגיעו מעבר לים הצר ימקדו את מאמציהם בצוק קאסטרלי. מישהו ישיר שם את "גשמי קאסטמיר", אפשר להיות בטוחים בכך.
עבור רנדיל טארלי זה הימור לא קטן, אך סביר להניח שייקח אותו, ולו כדי שנראה את האב והבן בשני מחנות מנוגדים. סאם אמנם מתעניין יותר במלחמה הגדולה יותר, מול צבא המתים, אולם לפיכך לא תהיה לו ברירה אלא לצדד בדאינריז.
הנסיך/ה שהובטח/ה
כך גם במקרה של ג'ון. הוא אמנם מחשב את הנאמנויות שלו, וללא ספק עושה בשכל כשאינו בוטח בפיטר בייליש, אבל האחרון שהצמיד את אצבעון בחניקה אל הקיר - או לפחות האחרון שראינו - היה נד. "אה, בני סטארק", אמר לעצמו בייליש לאחר מכן, "חמי מזג, אטי מחשבה". זמן לא רב אחרי כן הצמיד אצבעון סכין לגרונו של נד, מה שהוביל לבסוף למותו של אדון הצפון. כעת שוב ג'ון, כמו אביו המאמץ, פועל באופן שעלול להיות נמהר, וזה קורה ממש מעט אחרי שסאנסה העירה לו בדיוק על זה. אמנם במקרה של ג'ון זה נעשה מטעמי הישרדות ולא כדי לעשות את הדבר הצודק והנכון, אך התוצאה עלולה להיות דומה. "קאט המעיטה בערכך משמעותית", אומר עכשיו בייליש לג'ון, טעות שכמובן הוא לא יעשה. בפעמיים הקודמות שלורד ווינטרפל עזב את חומותיה, זה נגמר רע מאוד. מזל שמליסנדרה צמודה עתה לדאני למקרה שצריך לעשות לג'ון החייאה.
המפגש בין האחיין לדודתו מסקרן במיוחד. הם אמנם לא יודעים על הקשר המשפחתי ביניהם, אבל מליסנדרה כבר עכשיו מסדרת את החלקים על הלוח, ואפשר שקרבה פיזית ביניהם תביא לה הארה. מה שמסקרן בכל הסיפור הזה הוא דגש התרגום של מיסאנדיי: נבואת הנסיך שהובטח, זה שייוולד בעשן ומלח ושישלוף מן הלהבות חרב בוערת ובעזרתה יילחם באפלה המתקרבת, בעצם יכול להיות נסיכה בכלל. זו אינה הפעם הראשונה שדאינריז מסומנת כמושיעה הזו על ידי כוהנת אדומה - גם אניה בוקשטיין בוולנטיס האמינה בה ככזו ועל כן הסכימה להפיץ את הבשורה בקרב האנשים המאמינים, ובכך לעגן את שלטונה של דאני. מליסנדרה כמובן האמינה שסטאניס הוא המובטח, אולם טעתה מרות. אחרי שהשיבה לחיים את ג'ון, קל לה לראות בו את מושא הנבואה, אך היא כבר למדה שמוטב לה להשאיר את האופציות פתוחות ומקבלת בברכה גם את האפשרות שזו יכולה להיות אישה.
אבל עזבו זוטות - איזה חמוד זה שטיריון מחבב את ג'ון וג'ון מחבב את טיריון?
לילדה אין שם
יש הרבה מורשת במפגש בין אריה לבין נימריה, וזה מה שהופך אותו לאחד מהרגעים היפים והמשמעותיים בפרק. הפעם האחרונה שבה התראו בסדרה הייתה ממש בתחילתה, בסמוך מאוד למקום שבו נפגשו עכשיו. כאשר פמליית המלך עצרה בדרך מווינטרפל למעלה מלך ב"הפונדק שבצומת", המקום שבו עובד כעת פשטידה, חברה של אריה משכבר. לא רחוק משם איים ג'ופרי ימ"ש על אריה בחרבו, ובתגובה קפצה עליו זאבת הבלהות ופצעה אותו. אריה ידעה מה יעלה בגורלה של נימריה ולכן גירשה אותה, כולל השלכת אבנים עליה כאשר סירבה להיפרד. בתגובה לתקיפת בנה, סרסיי דאגה לשחוט את ליידי, הזאבה של סאנסה - הראשונה מקרב ארבעה שנקטלו במרוצת השנים.
החיבור בין כל ילדי סטארק לבין הזאבים שלהם היה חזק ומיוחד. החיות חשו את מקביליהן האנושיים, תמיד ידעו מתי הם בסכנה וחשו לעזרה. במקרה של בראן זה כמובן היה מעבר לזה - הוא נכנס אל עורו של קיץ ושוטט איתו במרחבי הצפון ברגליים בריאות ושלמות. זה לא הדין של האחרים ב"משחקי הכס", כולל אריה, אבל בספרים למרות המרחק הרב בינה לבין נימריה, השתיים עדיין מחוברות. תכופות בחלומותיה אריה הייתה נכנסת אל תודעתה של הזאבה, עומדת בראש להקה בדומה לכפי שראינו בפרק, ואיתה מטילה את אימתה על חיילי אויב ושאר אנשים רעים. כלומר, הזאבה נקמה את נקמתה של אריה גם בלעדיה.
ההקבלה אינה כה חזקה ועקבית בסדרה, אולם הפעם בהחלט הייתה כזו. נימריה כהשתקפות מפורשת לאריה. למעשה, אפשר היה להחליף את המילה "נימריה" ב"אריה" והסאבטקסט היה צף החוצה: "אריה, זאת אני, אריה. אני הולכת לצפון, ילדה, בחזרה לווינטרפל. אני סוף סוף חוזרת הביתה. בואי איתי". אך נסיונות השכנוע נופלים ריקם, היא מפנה לה עורף ומתרחקת. "זאת לא את", אריה אומרת לזאבה, לעצמה, מחייכת בהבנה (משחק מעולה של מייזי וויליאמס, יש לציין). דבר דומה אמרה אריה לאביה לפני כל כך הרבה שנים, כששאל אותה מדוע אינה מתעניינת בעניינים של בנות כמו אחותה. "זאת לא אני". היא תמיד ידעה לאמוד את זהותה.
האם אחרי חילופי הדברים האלה אריה בכל זאת תמשיך לווינטרפל? מבחינה תסריטאית נראה שהוכשרה הדרך לסטייה מהתכנון המקורי, אבל מבחינה הגיונית ואנושית - איזה אדם לא ישאף לחזור לביתו ולחבור אל הקרובים לו ביותר? יכול להיות שהפרשנות אחרת, שה"זאת לא את" הוא הכרה בעובדה כי אריה של פעם איננה עוד, על כן אפילו נימריה לא עושה סימן לכך שהיא מזהה אותה. כדבריו של פשטידה מעט לפני כן - "מה קרה לך, ארי?". כך, כאדם אחר בתכלית, אריה בכל זאת תמשיך לווינטרפל ומי יודע מה תעשה שם.
אחרי הכל, אי אפשר להקל ראש בקשר של אריה עם ג'ון. ראינו את זה לאחרונה לפני זמן רב מדי, ממש באותו פרק שבו גורשה נימריה, השני בסדרה. ג'ון הביא לאחותו במתנה את 'מחט', החרב הנאמנה שאריה הקפידה לשמור קרוב אליה, ואם נלקחה ממנה - להשיג אותה בחזרה ולנקום בגנב. גם כאשר נדרשה בבראבוס על ידי ג'קאן ה'אגר להשליך את כל חפציה, להשיל מעליה את אריה סטארק, לא הצליחה להביא את עצמה להיפרד מהחרב שנתן לה ג'ון. היא החביאה את 'מחט' תחת ערימת סלעים סמוך לים, וכשעזבה לקחה אותה איתה. האם אריה באמת תוותר על ההזדמנות שלה - ככל שהיא יודעת - להתאחד עם אחיה האהוב? קשה להאמין.
קטנות:
קשה להאמין שזאת הפעם האחרונה שנתקלנו בנימריה, נכון? עם כל חשיבותה של הסצנה, זה יהיה קצת אנטיקליימקטי.
דאבוס, שרוכב עם ג'ון לדרגונסטון, לא ישמח לפגוש שם את מליסנדרה. אחרי שגילה כי הקריבה את שירין הקטנה לאל האור, הבטיח להוציאה להורג בעצמו אם אי פעם תשוב לצפון, אך לא אמר כלום לגבי מפגש במקום אחר.
לרגע היה נדמה שיראו לנו את חלציו החסרים של תולע אפור, אולם זה לא קרה, וקצת חבל שכך. הסצנה הזו מעלה כל כך הרבה תהיות. האם הסריסים בכלל חשים תשוקה? כלומר כן, ראינו את תולע בוהה פעם במיסאנדיי העירומה רוחצת בנהר, אבל איך זה עובד בדיוק? הוא חושק בה מינית למרות היעדר החלקים הרלוונטיים? או סתם נהנה מיופיה כמו שיכול היה להביט בשקיעה או בפרח? והאם במסגרת יחסיהם נדון לנצח רק להעניק ולא לקבל? החיים שלו נשמעים פחות ופחות הוגנים.
הפתרון של קיבורן לדרקונים נראה קצת... לא מרשים. אמנם כן, המתקן הזה יכול לעשות את העבודה (בהיסטוריה של ווסטרוז בספרים הוא אכן עשה זאת), אך זה מה שיש לך להציע אחרי הספקטקל בספט של ביילור?
דמותו של דיקון טארלי, בנו של רנדיל ואחיו הצעיר של סאם, לוהקה מחדש מאחר שפרדי סטורמה היה עסוק בסדרה הכושלת "Time After Time". אל נעליו נכנס טום הופר, המוכר בעיקר כבילי מ"מפרשים שחורים" האנדרייטד שסיימה השנה את דרכה. עיתוי הולם, כשמפרשיהן השחורים של ספינות דאינריז כה בולטים בנוף.
"אני לא כותב את 'תולדות המלחמות שאחרי מות המלך רוברט הראשון' כדי שישב על המדפים בלי שיקראו אותו", אומר הארכימייסטר אברוז לסאם, אולם התלמיד לא מתרשם מהשם ומציע משהו למלומד לבחור במשהו פיוטי יותר. הממ, אולי "שיר של אש ושל קרח"? האם אברוז הוא זה שמגולל את אירועי הספרים? או שמא סאם עצמו, בשילוב בין מחקר מעמיק וסגנון מזמין כפי שהמליץ לו רבו? והאם אי פעם יסיים את כתיבת הספרים? כמה אפשר לחכות?