1.
באופן אירוני, דווקא אחת המהדורות האיכותיות והמפתיעות של פסטיבל קאן בשנים האחרונות הסתיימה בדרך הצפויה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. וכך, "עץ החיים" הצדיק את מעמדו כפייבוריט מראשית הדרך, וקטף את דקל הזהב.
התחושה שמדובר במשחק מכור היתה כל כך חזקה, עד שבדרך חזרה מן הריביירה היו דיבורים על כך שאולי עדיף היה לחלק לסרט את התשורה עוד לפני תחילת התחרות, ובמילים אחרות אם אתם כל כך סוגדים לטרנס מאליק, אולי פשוט תייסדו פרס מיוחד על שמו.
היתה כמובן סיבה לכך שהאפוס היומרני היה המועמד המוביל לפרס עוד לפני יריית הפתיחה של התחרות ונשאר כזה אפילו לאחר שהקרנת הבכורה שלו הקימה לו שונאים רבים: העובדה שבחבר השופטים היתה נטייה אנגלו-אמריקאית חזקה, עם ג'וד לאו, אומה תורמן ואחרים סביב כס השיפוט ועם רוברט דה-נירו בראשו. מלכתחילה המחשבה היתה שהם לא יפספסו את ההזדמנות להעניק סוף כל סוף את הפרס היוקרתי לאגדה הוליוודית חיה בסדר הגודל של מאליק, והם אכן לא נתנו לדבר לעמוד בדרכם.
וכך, שוב התברר איזו חשיבות מכרעת יש לאופי ולאוריינטציה של חבר השופטים בקאן. הרי אפשר לקבוע כמעט בלי שום ספק כי אם איזבל הופר היתה עומדת בראשו, כפי שקרה לפני שנתיים, הפרס לעולם לא היה הולך למאליק. אבל השלמת העבודה על "עץ החיים" התעכבה והתעכבה ובסופו של דבר הסתיימה בדיוק במועד המתאים מבחינת הסרט. עכשיו יכול מאליק לסמן וי על זכייה בדקל הזהב ברשימת היעדים לחיים, והוא פנוי להסתער על המשימה הבאה: זכייה ראשונה באוסקר.
אל תפספס
2.
ההטייה האנגלו-אמריקאית של מי שהכריעו את הדיון באה לידי ביטוי גם בהחלטה להעניק את פרס הבמאי לניקולס וינדינג רפן הדני, שיצר את הסרט הכי "אמריקאי" בתחרות בצד זה של מאליק "דרייב". במקרה זה, חבר שופטים מעט אירופי יותר לא היה חושב אפילו להעניק פרס כלשהו לרפן, אבל האופי ההוליוודי של דה-נירו וחבריו הניא אותם לפרגן למי שהוכרז כיורש של רוברט רודריגז וקוונטין טרנטינו.
גם אלו שלא נמנים עם מעריצי הסרט יסכימו כי הוא מביא לידי ביטוי את אחת המגמות הבולטות בפסטיבל הנטייה להישען על ז'אנרים קלאסיים. וכך, "דרייב" היה מחווה לסרטי פעולה משנות השבעים והשמונים, "The Artist" זוכה פרס השחקן הצדיע לעידן הסרט האילם, "The Skin I Live In" של פדרו אלמודובר היה גרסה קינקית של אלפרד היצ'קוק ושל ז'ורז' פרנז'ו, "מלנכוליה" של לארס פון-טרייר ו"עץ החיים" שאבו את השראתם מטרקובסקי ומקובריק, "חרקירי" של טקשי מיקה היה עיבוד תלת-ממדי לסרט סמוראים משנות השישים וכך הלאה.
מכל זה אין להבין שהקולנוע הלך אחורה בקאן. ההפך הוא הנכון: כל היוצרים הללו המציאו מחדש את המסורת שעליה התבססו והגישו אותה לצופים בצורה מרעננת, מקורית ולפעמים גם מרתקת.
היוצרים הנוספים שהשתתפו בתחרות הרשמית מצאו דרכים אחרות להוכיח שהם לא קופאים על שמריהם: כך, למשל, האחים דארדן חרגו ממנהגם וליהקו כוכבים ל"הילד על האופניים"; אקי קאוריסמקי עסק לראשונה בסוגיית ההגירה ב"Le Havre"; נורי בילג'ה ג'יילן הצליב בין הקולנוע הטורקי והרומני ב"היו זמנים באנטוליה" וכך הלאה. מי שסבר כי לקולנוע כבר אין לאן להתפתח, גילה השנה בקאן כי הדרך עוד ארוכה
3.
מגמה נוספת שבלטה השנה בתחרות הרשמית היתה הנכונות או שיש לומר ההתעקשות לשבור טאבואים ולעסוק בנושאים שנויים במחלוקת. הדבר התערבב בסקנדלים שיצרו בצרפת שתי דמויות מעורערות בנפשן עם מקפים בשמות המשפחה, דומיניק שטראוס-קהאן ולארס פון-טרייר, והפכו את קאן 2011 לסיר מבעבע של חילוקי דעות.
וכך, לראשונה התגלתה תועלת בצורך לעמוד בתורים אינסופיים לכל דבר בריביירה, מן ההקרנות ועד הברזיות: לפחות היה זמן לנהל ויכוחים על כל הסוגיות הבוערות.
אז האם הדרך שבה חוקר "צריך לדבר על קווין" את נפשם של נערים רצחניים היא נבונה או נצלנית? האם הצורה שבה "מייקל" ו"פוליס" עוסקים בפדופיליה היא מאירת עיניים או לא מוסרית? האם האופן שבו "היפהפייה הנמה" דן במיניות של נערות פורנוגרפי או אינטלקטואלי? האם פון-טרייר אנטישמי או סתם אידיוט? האם שטראוס-קהאן חולה מין או רק קורבן של מזימה?
בסיכומן של ההתחבטויות האלה, רק על דבר אחד היתה הסכמה: בקולנוע של ימינו, ובמציאות בכלל, הגבולות בין הנכון והלא נכון מטושטשים מאי פעם.
אל תפספס
4.
בתוך כל הסרטים האלימים והקודרים בתחרות הרשמית, זהרו גם שניים שאפשר להגדיר כקומדיות, "הערת שוליים" ו"The Artist", והבידול הזה סייע לשניהם לעזוב את הריבייריה עם פרסים באמתחתם.
במקרה של "The Artist" היה ברור כבר לאחר התשואות יוצאות הדופן בהקרנת הבכורה שלו כי הוא יזכה בעיטור כלשהו, והשאלה היתה רק איזה. לעומת זאת, הסיפור של "הערת שוליים" קצת שונה: ההקרנות שלו, כפי שיעידו מי שהיה באולם, התקבלו באדישות מסוימת, וגם הביקורות ההתחלתיות עליו היו פושרות.
אבל אז השתנתה המגמה: יותר ויותר ביקורות המשבחות אותו החלו לצוץ, כולל הצהרה של האובזרבר הבריטי כי מדובר בסרט הכי טוב בתחרות, ויותר ויותר אנשים שפגשתי בריברייה העידו כי חיבבו את המעדן של סידר. מכל זה אפשר להבין כי בדיוק כמו ארוחת גורמה טובה, גם "הערת שוליים" הוא תענוג שלוקח זמן לעכל ולהעריך.
השורה התחתונה של כל זה די מדהימה: יש הרבה מדינות שבכלל לא זכו השנה להשתתף בתחרות הרשמית, ויוצרים בסדר הגודל של אלמודובר וקאוריסמקי יצאו ממנה בידיים ריקות, אבל ישראל וסידר התכבדו באחד הפרסים החשובים.
וכך, עם אריה הזהב שקטף "לבנון" לפני שנה וחצי, עם פרס התסריט של סידר השנה ועם עוד שלל עיטורים לאורך הדרך, אפשר להכריז בגאווה כי תעשיית הקולנוע הישראלית היא מן המובילות באירופה, וכרגע גם אחד מענפי הייצוא המובילים של המדינה. בהנחה שאף אחד מלמעלה לא ינסה לקלקל את זה, הטוב מכל עוד לפנינו.
5.
אחד מן המאפיינים הבולטים והיפים ביותר ב"הערת שוליים" היה החמלה הגדולה שגילה הסרט כלפי הדמויות שלו. במרבית הסרטים הבולטים האחרים בתחרות היה חסד דומה, וזו בעצם היתה הבשורה המחזקת ביותר בתחרות: למרות כל מה שעובר על העולם וכל מה שעובר על הקולנוע, עדיין מובילים אותו אנשים טובים שעושים סרטים טובים על מעשים טובים.
אז נכון, הסתובבו בקאן טיפוסים משוגעים ואף מסוכנים, חלקם עם מצלמה ביד. ואמנם, המציאות המעוותת חדרה לפעמים לתוך הקולנוע, ולעתים דווקא הקולנוע המעוות חדר לתוך המציאות. ובכל זאת, המסקנה האחת והיחידה שהתקבלה בתום עשרת ימיו של פסטיבל קאן היתה כזו: אסור לוותר וצריך להמשיך ללכת באושר על האדמה ולהביט בתקווה לשמים, כי אור גדול ובוהק מגיע מן האקרנים.