שיר השירים

אין לי מושג מה פארל וויליאמס היה צריך לעשות בכדי לגרום לג'וליאן קזבלנקס להתרחק משולחן הזכוכית שבביתו ולהכנס לאולפן איתו ועם סנטוגולד - אבל הוא הצליח בגדול ועכשיו הוא חייב לספר לחברי הסטרוקס את הסוד.

שנאה כלפי בנות קלפירוניה המשופצות היא לא עמדה חדשה בסצנת האינדי, אך סטפן מריט ופאזת הצ'יזס אנד מרי צ'יין שלו מצליחים להסביר את התחושה האפלה הזו בכזו שלמות, שזה נשמע מהפכני.

בי יור אוון פט הוכיחו השנה שהם הכי רוקנ'רול שאפשר - לא רק שהם ילדים, מגניבים, רועשים וטראשיים, הם גם יודעים להתפרק בשיא. השיר הזה, שנמצא על האלבום השני והכנראה אחרון שלהם, מוכיח שאיבדנו הרכב שיודע גם לצחוק על עצמו וגם להיות מגוון.

קונר אוברסט מעיף את הטייטל "ברייט אייז", מתבגר ומפסיק לחפש את העצבות בכוח. במקרה הנוכחי הוא אפילו שם נעלי בוקרים ויוצא לנצל כל רגע מהחיים הקצרים האלו.

ג'יימס מרפי לא היה פעיל במיוחד השנה, אבל תודה לאל שיש סרטים כמו "21" שמציעים לו לככב בפסקול שלהם. בלעדיהם אפילו את המעט הזה לא היינו מקבלים.

הייתי מת לדעת מה הסיפור המלא שמאחורי השיר הזה. האפיות הבלתי נדלית שלו נותנת הרגשה שמדובר בחומר שממנו עושים את הסרטים האלו שנשארים איתך חודשים אחרי הצפייה. השיר דרך אגב, יישאר איתי שנים.

הסינגל הראשון מתוך האלבום האחרון של CSS מכיל את המאפיינים הכי בולטים שלו: רוקיסטי יותר, כועס יותר וטקסטואלי יותר. מי לא היה מתחתן עם Lovefoxxx?

כל פעם שג'ייסון פירס שר, איפשהו בעולם יש ילד אינדי שמזיל דמעה. כש-"Sitting on Fire" יצא, המשרדים של פיטצ'פורק מדיה הוצפו עד גובה הברכיים.

בחוסר ליטוש שאופייני למיקסטייפים, דיפלו ואמנדה בלנק מצליחים לרגש באופן כזה שגם מיליון שעות אולפן לא היו מסוגלות לשחזר. לא יאמן שהכל התחיל ב-LL Cool J - זה מזכיר שפעם היתה לו נשמה.

עכשיו, עם האיחוד הקרב של בלר, הקטע המעולה הזה רלוונטי מתמיד. אגב, חוץ ממלחמת אואזיס/בלר, פאלמר מספרת פה גם על אונס, הפלה, השפלה ומה לא.

קאלווין האריס מפיק לדיזי ראזקל שיר שמנותק לגמרי מכל אלבום, ושמצליח בקלות לעמוד בפני עצמו. זה הכיוון שדיזי חייב ללכת אליו באלבום הבא שלו - נוצץ, רקיד ועם המון סטייל.

השילוב בין Pאנק ל-Twee-פופ שוודי נשמע כל כך טבעי, שלא ברור לי איך רק עכשיו הוא מגיע לכזו שלמות.

כולם יודעים שסנופ דוג הוא האיש הכי מגניב שאי פעם עמד מול מיקרופון. עכשיו - באווירת אייטיז קשה - המלך הבלתי מעורער של ההיפ-הופ מסביר לנו כמה מעט הוא התאמץ בכדי להגיע למעמד הזה ולמה אף אחד מכם לא צריך ללכת לבית הספר.

אני לא אתיימר לטעון כי המחשבות של דן בג'ר ברורות: הוא לא יגיד לך מה נכון ומה מחוץ לשליטה, הוא לא יודע מה השעה והמלך גר בהמשך המסדרון. תמוה, אני יודע, אבל איכשהו הלב שלי דופק חזק כל פעם שאני שומע אותו שר את הדברים הללו.

"הבחור ההוא מאואזיס אמר שאני לא יכול לנגן בגיטרה/ מישהו היה צריך להגיד לו שאני פאקינג רוקסטאר" זו רק אחת מהתגובות של ג'יגה לכל האנשים שמלכלכים עליו. אני הולך להזיל ריר עד שיגיע "The Blueprint 3" בפברואר.

חוץ מהכותרת האדירה של השיר, שבאופן שקוף ופשטני מסבירה את כל המהות של ג'יימי סטוארט ושיו שיו, מדובר בחתיכת יצירה מרשימה שמתפתחת, משתנה ומעניינת, למרות שלאורך כל הזמן היא נשארת על גבול הבלדה. מומלץ לבדוק גם את המאש-אפ שעשו The Hood Internet לשיר הנ"ל עם Jay-Z.

הצרפתים המלוכלכים האלו פותחים בפומבי את הפטיש שיש לכל האירופאים המשכילים כלפי בימבוז אמירקאיות שמשום מה אוהבות לרקוד עם בגדים מינימליים באצטדוני ספורט, מבלי שום תגמול כספי.

עכשיו, שאובמה נבחר והעולם הולך להשתנות, השיר הזה כבר לא נשמע כל כך ציני. הרי מי מאיתנו לא יסכים לשורה "אם יצמידו אותי לקיר/ אומר שאני עם אמריקה/ עם אמריקה חסרת האלוהים/ אעמוד ואפול". גאד דאם איט - אצלהם הנשיא מעשן כמו קטר ואצלנו גלעד ארדן הולך להיות שר. לצד מי תעדיפו לעמוד?

ליל' ויין עשה השנה הרבה יותר ממיליון דולר ואני רוצה להיות הוא - יש לי אפילו תוכנה לאייפון שהופכת אותי לגרסה הלבנה שלו, ככה שבקרוב יהיה לי טוב יותר.

הלהיט האמיתי של מנג'מנט וזה שכנראה הפך אותם לסנסציה של 2008 הוא "Time to Pretend", אבל הגרסה המקורית שלו יצאה כבר ב-2005, ככה שנשארנו עם "Kids", שיר שלדעתי מנצח את "Time to Pretend" בכל אלמנט למעט עובדת ההצלחה המטאורית.

הסינגל היחיד שקוקורוזי הוציאו השנה צריך ללמד את קניה ווסט דבר או שניים על Auto-Tuning. וואו, פתאום חשבתי שאם קנייה יפיק את האלבום הבא של קוקורוזי זה יהיה גאוני - אבל זה בחיים לא יקרה.

כשחושבים על הוט צ'יפ מדמיינים מסיבות, ריקודים ותור לשירותים. אז איך זה שהשיר הכי טוב באלבום האחרון שלהם הוא דווקא הבלדה הקורעת הזו, שמדגישה כי כולנו מחפשים הרבה אהבה?

ככל שהחלום על פוסטל סרוויס מודל 2008-2009 מתרחק לו, היינו חייבים למצוא תחליפים, ו-Passion Pit ממלאים את התפקיד בהצלחה יתרה: יש כאן את ביט הנכון, הטקסט המרגש, הניואנסים המבריקים והזיוף המכוון.

מייק סקינר חזר השנה בגדול והשתלב בחיי היומיום שלי כאילו שמעולם לא עזב. האסקפיסט הוא המניפסט של סקינר הבוגר והמפוייס ואני מוכן לאמץ אותו בעצמי ופשוט להתעלם מכל הדברים הרעים שעוטפים אותנו.

הסימפול המוזר הזה שמופיע לאורך השיר כולו החזיר את הרלוונטיות ללחיים של ריצ'רד אשקרופט, הפך את האיחוד של ה-Verve ללגיטימי וצעק חזק ששנות ה-90 זה כאן.

להיט מהיר (כמעט במהירות כפולה!), מלודי (ליין הסינתי לבדו יכול להיות מוזיקה של שיר קליט ומדבק!) וכיפי (הוא יכול לגרום גם לשבלולים לרקוד!). אבל מעל להכל, "Dancing Choose" מוכיח של-TV on the Radio יש אג'נדה רחבה של גיוון מוזיקלי ושהם עושים איתה דברים מעולים.

הטקסטים של קרייג פין הם הדבר בחכם ביותר שקיים היום במוזיקה. בשיר הזה - שמופיע על אלבום מבריק עם שם זהה - מתכתב קרייג פין עם טקסטים אחרים שלו, מפגין ביטחון של טנק ומשאיר אותנו עם טעם חיובי (כי אין ברירה אחרת).

פעם ראשונה באלוהים-יודע-כמה-שנים שה-NME פגעו בול, וברשימת השנתית שלהם, שמציגה את האנשים המגניבים ביותר במוזיקה, הם העניקו את המקום הראשון לאליס גלאס, הסולנית של Crystal Castles והבחורה שהפכה את ה-8ביט למשהו שגם לא מגה-גיקים יכולים ליהנות ממנו. תשמעו עשר שניות מהשיר הזה ותבינו במה מדובר.

ג'ורג' פרינגל היתה יכולה להיות גיבורה - היא צצה בתחילת השנה משום מקום, עם כמה סינגלים מצויינים ואי-פי אחד אדיר, ואז נעלמה לה, כאילו שהעולם לא מצפה ממנה להוציא כבר אלבום מלא ולגרום לנו להתאהב בה סופית.

יוני וולף גאון. לא הרבה אנשים מצליחים להוציא את הרגשות שלהם באופן בהיר כל כך לאוויר העולם. אפילו מעטים מכך מסוגלים לכתוב משפטים שיורים ישר למעיים כמו "למרות שלא ראיתי אותך שנים/ הלוויה שלך היא כזו שאטוס אליה מכל מקום". מה שמדהים ב-"These Few Presidents" הוא שקשה להסביר מה כל כך מיוחד בו. כן, ההפקה שלו שונה: עדינה וקצת צורמת והשירה של וולף בו ישירה וכואבת באופן שראוי להערצה. אבל יש פה משהו גדול מזה - משהו שאפשר להבין רק אחרי איזה 100 פעמים ששומעים את השיר. זה הרבה יותר ממרגש, מדהים או מבריק. ללא ספק, מדובר בשלוש הדקות הכי מטלטלות של 2008.