הייתה תקופה שהייתי מבקר בלונדון אחת לכמה שבועות. ישיבות ופגישות שחייבו לבוש רשמי ומייגע. היינו שמים את התחפושת (חליפה עניבה) ויורדים לארוחת הבוקר הבלתי ניתנת לסירוב. עולם השפע הבלתי נתפס. אין סוף אפשרויות מפתות ומגרות. עשרות סוגי נקניקים, ביצים, לחמים, ריבות, פשטידות, ירקות, נקניקיות מטוגנות, בייקון, וכל שאר נפלאות בוקר ב-60 פאונד.
עצה לי אליך. אל תתחיל עם זה. אספרסו או שניים, מים מינרלים מוגזים ואתה מלך. כי אתה קל. הסוד של מוחמד עלי לא היה אגרופו המפחיד. הסוד היה קלות תנועתו. מרחף כפרפר. התנועה היא הסוד. תזכור. גם במשרד, גם במיטה. אם אתה כבד אתה מת. למה הרווקים יוצאים הרבה?כי הם לא אכלו בבית. אם אוכלים - לא יוצאים. אם אני קובע עם זוגתי דרינק בחוץ, אני מזהיר אותה לא לאכול לפני. בנאדם שבע הוא לא מעניין. הליבידו שלו במערכת העיכול, במקום באזור החלציים.
בקיצור הוא עסוק בתחת שלו במקום בשלה.
בכל אופן, באחד הבקרים ההזויים האלו במלון הילטון לנגהם, המלצר הפך עלי ביצה רכה. הייתה לי כותנת לבנה ועניבה כחולה מדהימה, וחלמון הביצה פשוט זלג אל מול עיני המשתאות לאורך העניבה, יוצר כתם סמיך בלתי הפיך. הבוקר הזה היה חשוב ביותר. מאותו יום הבנתי את סוד הגברים שאינם משועבדים להתנהלות המקובלת אלא יוצרים סטנדרט משל עצמם.
זה הולך ככה:
אתה בחו"ל? מלון? ארוחת בוקר? פגישה? הכול בסדר. צא מהמיטה, תן צחצוח שיניים קטן. לא יותר. שים עליך איזה בגד טניס או משהו דומה. רד לארוחת בוקר. ככה כמו שאתה. אל תיתן לחנוטים בחליפות להעיב על הרגשתך. הם העבדים המסכנים. הם שבויים במערכת. שתה קפה, תן ביס פה, ביס שם, קח עיתון. קול. קח ביצה עלומה (לא מטוגן אחלה פיתרון) שים עליה איזה סלמון טרי. תרגיש חופשי עם הפירורים. מצידי שכתם יכתים את חולצת הטי. מזוג עוד כוס קפה, תן פיהוק ארוך. סיימת?
עכשיו אחרי הכל (ובמידה הנכונה) כשאתה קל רגוע נינוח ומאושר עלה לחדרך ותן את הטיפול המלא לגופך. כל הטקס. תאונן, תפליץ, תן גילוח חד, כנס למקלחת. שטוף את הלילה עם הבוקר שהיה לך. מרח קרם פנים, אפטר שייב (שים חולצת ב'- נדבר בפרק הבא.) שים את החליפה ורד כמו נסיך לפגישות הנפוחות עם מי שצריך.
בצאתך תן מבט בגבירים החנוטים שנאלצים לאכול קפואים חוששים כל רגע שהאוכל יגיע לבגדים במקום לקיבה. ואפרופו קיבה אם יצא לך לחרבן לפני המקלחת ולפני ההתלבשות שיחקת אותה ביגטיים.
שירותי המלון מלאים בגברים דשנים אוחזים את קצה העניבה בשיניהם מנסים לעשות את הבלתי הגיוני: לחרבן עם חליפה ולשמור את החולצה מגוהצת. על הפנים. אתה מתחיל לתפוס את הפרינציפ? מצוין. יש לנו עוד דרך ארוכה, אבל כמה שאנחנו נהנה ממנה.