יומני כרונוסלביה

כדי להבין האם היה זה "גדול האף מהקרפטים" שרצח את לורינטה, בתו של הקצב הכרונוסלבי, נסעתי לאבי כדי לקבל כמה תשובות. בדרך חזרה פגשתי על כוס בירה-חלב את מירה המסתורית, שנשקה לי ונעלמה.

התעוררתי מוקדם וראשי סחרחר עלי, לא כל כך בגלל האלכוהול, כמו בזכות הבחורה המסתורית שהשפעתה היתה חזקה עלי פי כמה. לפי הפתגם האנגלי, כדי להתגבר על הכאב, עליך לקחת שערה מהכלב שנשך אותך – לו רק היתה עמי שערה אחת של מירה היפה, הייתי נרפא מיד.

אך הבוקר לא התחשב בי יותר מדי, והמשיך את דרכו לכיוון הצהריים, ואני איתו. אחרי צחצוח השיניים והגילוח הרגשתי טוב יותר, ונזכרתי שאני בעיצומו של מבוך של חידות ומסתורין, שיש לו קשר ישיר אל המשפחה ואלי. ידעתי מה לעשות עכשיו.

ניגשתי אל צרור הניירות, והוצאתי ממנו את הנייר השני, שהיה מתחת למכתב של ליאופולד לסופי. גם זה היה נראה כמו מכתב, אך רשמי יותר, עם חותמת שחורה ועגולה בראשיתו שהראתה סמל משפחה בצורת טירה ושלושה דגלים, וסימנים של דונג אדום בקצוותיו. כנראה חתם מישהו את המכתב כדי להעלימו מאנשים שלא להם היה מיועד המכתב. צידו האחד של הנייר היה ריק, למעט כתובת דיו עגולה וקטנה בצידו "מפקח המשטרה ל?יק?א?ל".
על צידו השני של הנייר נכתב כך:

ל?יק?ה,
זמני קצוב ושאול בימינו אלו האחרונים, לכן אודה לך אם לא תכעס עלי שאני כה מקצר במכתבי זה אליך. אינני יודע רבות בחיי, מלבד זאת. גוסטב ב??ר?או?נ?ד?ג?ן הוא איש תם וישר כסנאי המערות [נזכרתי לפתע בסיפוריו של סבא על סנאי המערות, שהיה סמל ליושר בכרונוסלביה בשל תכונתו, הנדירה בקרב הסנאים, להחזיר אגוזים לכיסיהם של אנשים שניסו להאכיל אותו]. הוא אינו מסוגל לפגוע בזבוב. ידוע לי כי הוא ניסה לחזר אחר לורינטה ר. בת-המוות, אך בטוחני כי השמועות הזדוניות בקשר אליו הן שקריות לחלוטין. עצתי לך היא כי לא תשלול לחלוטין את עדותו של פ??מ?ב??ר?יס נער החמורים בקשר לאיש המסתורי שהתנפל על השיירה שלו. אין לי ספק כי איש לא יכול להיות עד כדי כך שיכור.

ידידך, הד?יקו?ן ליאופולד ס.

כמובן! "פ??מ?ב??ר?יס השיכור" היה הספר האהוב עלי בילדותי! הוא סיפר על מוביל חמורים שנתקל במפלצת שאכלה את כל השיירה שלו... כבר כשהייתי קטן הייתי חלק מהתעלומה, ואולי ניסה סבא לרמוז לי משהו בסיפוריו. אסע אל הספרייה העירונית, אמצא את הספר הזה, ואין לי ספק שהוא ייתן לי כמה תשובות מכריעות ביותר.

שוב זינקה המכונית הנאמנה מתחת רגליי, הפעם בחוסר חשק בולט (היא לא אהבה לחפש חנייה), והיינו בדרכנו. כמה דקות לאחר יציאתי עמדתי באחד הרמזורים של המרכז המסחרי של עירי, ומולי עברה במעבר החצייה דמות מוכרת. היתה זו מירה, מליל אמש. התרגשתי מאד לראותה באור יום מלא, אף שנראתה מוזר ושונה מעט. הגנבתי מבט מהיר במראה, העברתי שתי אצבעות על גבותי, ומיהרתי לקרוא לה מבעד לחלון. היא לא שמעה אותי בפעם הראשונה, וגם לא בשנייה, כשהחלה להתרחק, וצעקתי חזק יותר, אך את צפירת הצופר שמעה גם שמעה, והיא הסתובבה בבהלה (ביחד עם שאר הולכי הרגל), וחייכה בראותה אותי.

כעת, כשהתקרבה אלי, הבנתי מה היה שונה בה הפעם. היא לבשה על אפה מעין תותב שהסתיר את נכותה, והיתה יפה בהרבה. ברגע אחד קל ומהיר נשכחו הספרייה וחידת כרונוסלביה כולה, ומירה הוזמנה אחר כבוד לשתות איתי קפה של צהריים באחד מבתי הקפה הקטנים והאופנתיים שצמחו במרכז עירנו כפטריות אחרי הגשם.

השלמנו את השיחה מליל אמש באותו טון מצטחק וקליל. היא סיפרה לי שהיא לומדת תיאטרון באוניברסיטה הגדולה, וממלצרת במסעדה לא הרחק מכאן. היא היתה בדרכה למשמרת הצהריים, ואני סיפרתי לה מעט אודותיי.
"לאן אתה הולך עכשיו?" שאלה.

לא רציתי לספר לה אודות הפרשה האחרונה, אבל הייתי שקרן גרוע. "אני לא יכול להגיד, מצטער," נאבקתי עם המילים.
היא עטתה ארשת נזפנית. "איזה בחור מסתורי... אני אוציא את זה ממך איכשהו".

שנינו צחקנו. כזאת היתה מירה, מתוקה מרירה כשוקולד בלגי, נשכנית-פנקנית כחתולה. חשתי איך גופי הולך ומתחמם, ונזכרתי בליל אמש, כאשר נשקה לי לשלום. היא הלכה לשירותים, ואני ניצלתי זאת כדי להזמין את החשבון ולחייך חיוך אוילי לעצמי בפנים ילדותיות. מתוך תיק הגב שלה בלטו דפים שנראו כעבודת לימודים. שלפתי אותם מהתיק בתום, אולי כדי להרשים אותה בידיעותיי לאחר מכן. אכן, היתה זו עבודה כרוכה ומודפסת, שכותרתה היתה: "העולם הנעלם: כרונוסלביה בשנים 1830 - 1860, מוגש לידי פרופסור תומס סנקייביץ' על ידי מ?יר?אב??ל רו?ז?נ?ש?ט?ר?או?ך".

עצרתי על מקומי. החום שהחל להמיס כל פינה בגופי קפא באחת. קראתי שוב את כותרת העבודה. לא היה מקום לספקות. הבטתי לאחור, לראות האם חוזרת מירה (או שעלי לקרוא לה מיראבל, חשבתי בלעג) מהשירותים, ובתנופת יד חסרת אחריות אחת, הכנסתי את העבודה לתיקי, וסגרתי אותו בנשימה עצורה. ראשי החל להתרוצץ לאלף ואחד כיוונים שונים בבת אחת. חשתי את ליבי מאיץ את דפיקותיו.

המלצר עם החשבון ומירה הגיעו באותו זמן, ואני ניסיתי להיות נחמד ואדיב לשניהם, מבלי להיראות חשוד מדי. איני יודע אם היא שמה לב לאיזשהו שינוי בהתנהגותי, אך היא לא אמרה דבר, ונפרדה ממני בנשיקה על הלחי. היא יצאה מבית הקפה, והלכה לאותו כיוון אליו הלכה לפני שנפגשנו.

ישבתי לבד בקפה וראשי עמוס בשאלות. מדוע שתשקר מירה לגבי תחום לימודיה? האם קשור הדבר בתחום לימודיה האמיתיים, לימודים כרונוסלביים? האם היא בעצמה כרונוסלבית? מוחי המסכן, שלא היה מוכן לכזאת כמות, החל מצטמק ומתנפח חליפות, רמז לכך שהוא צריך עזרה חיצונית להרגעתו. הזמנתי מהמלצר משקה פירות מרענן, וביקשתי ממנו שיוסיף לו מעט בורבון. קיבלתי את המשקה בכוס פלסטיק עם קש, ויצאתי החוצה, מבולבל מאי פעם.