נראה שראש הממשלה טרם הפנים שה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי) הוא חרב פיפיות. נתניהו הפך אובססיבי בשימושו התדיר ב-OECD כדי להסביר לציבור למה המחאה החברתית טועה והוא צודק, אבל לא שם לב שבין דפי כתבי הקודש של ה-OECD, שישראל חשקה להיות חברה בו ובאה על סיפוקה ב-2010, רשומים עוד כמה דברים מלבד מנטרות קפיטליסטיות. למשל, סוגיית גודל תקציב התרבות של המדינות החברות בארגון.
תקציב מנהל התרבות של ישראל לשנת 2012 (אגף במשרד התרבות והספורט) הוא 643,000,000 ש"ח, שמהווים כשליש אחוז מסך כל תקציב המדינה שגודלו בסביבות 200 מיליארד ש"ח. התקן של ה-OECD קובע שתקציב התרבות במדינות החברות בו יעמוד על לפחות אחוז אחד מסך כל תקציב המדינה, מה שאומר שישראל צריכה לשלש את תמיכתה בתרבות המקומית כדי ליישר קו עם מדינות המערב. המחשבה על תקציב תרבות שנתי של 2 מיליארד ש"ח נשמעת דמיונית אבל בכל זאת, אם נשתעשע לרגע בפנטזיות ונדמיין מצב מתבקש וחלומי כזה - מה היה כדאי לנו לעשות עם הכסף?
ניכר שעל דבר אחד מסכימים כל הנשאלים, והוא ההכרח להפנות משאבים גדולים לתרבות ואמנות בפריפריה. אבל מה זה אומר בעצם? "הכוונה לזה שאנשים יחיו בפריפריה, יצרו שם, יתפרנסו מזה ולכן לא ימצאו סיבה לגור רק בתל אביב", מסביר השחקן והבמאי אוהד קנולר, מי שהעתיק מגוריו לדימונה והקים שם תיאטרון. "לדעתי לא צריך לשכפל את ההיצע התרבותי של תל אביב לפריפריה, אלא לשאוף שלכל עיר ועיירה בארץ תהיה סצינת תרבות ואמנות ייחודית ושונה משלה. ברגע שזה יקרה, יצוצו גם מוסדות פרינג' שמהווים קונטרה לאמנות הממוסדת, וזה מצוין ובריא. צריך לזכור שבסופו של דבר תרבות המיינסטרים מגיעה לפריפריה, בין אם דרך הטלוויזיה ובין אם בהצגות של התיאטראות הרפרטוארים, אבל מה שחסר שם זו תרבות אוונגרד ופרינג'".
הבמאי רני בלייר (המתפקד כעורך אורח של וואלה! תרבות), יו"ר איגוד הבמאים לשעבר ומראשי תנועת "ארץ חדשה" שמתעתדת לרוץ לכנסת הקרובה, חושב הפוך מקנולר לגבי מעמדה של סצנת התרבות התל אביבית ביחס לרצון לייצר תרבות בפריפריה. "תל אביב דווקא כן צריכה מודל", הוא אומר. "עיריית תל אביב נותנת מדי שנה 180,000,000 ש"ח מתקציבה לתרבות העירונית (נוסף וחיצוני לתמיכת מנהל התרבות. ע.מ.), והייתי רוצה לראות ערים נוספות שיפעלו ויחשבו כך. חייבים לשבור את המעגל הזה שכל יוצר ואמן עוזב את עיר מגוריו ומהגר לתל אביב, כי בסוף תל אביב מלאה ביוצרים מובטלים. בצרפת אנשים לומדים אמנות בפריז וחוזרים איתה לעיר מוצאם, ולזה צריך לשאוף".
גם כתרי שחורי, יו"ר קרן הקולנוע הישראלית שתומכת בסרטים עלילתיים, משוכנע שצריך להקצות משאבים להבאת התרבות לפריפריה. הוא היה רוצה לראות אולמות קולנוע עם ציוד הקרנה משוכלל ומודרני בכל עיר ועיירה בארץ (להבדיל מהמציאות כיום שבה מצפון לחיפה אין אף אולם קולנוע). אלא שבניגוד לתחומי תרבות אחרים, הקולנוע הישראלי נתפס בעיני הציבור הישראלי כמשגשג, אז למה שאותו ציבור יבחר להעניק לו עוד כסף? "אנחנו חיים באבסורד שבו הקולנוע הישראלי מצליח בעולם אבל הקולנוענים הישראלים רעבים ללחם, ממש כך", מסביר שחורי. "האנשים שעושים את הסרטים המדהימים האלה בקושי רואים מהם כסף ולא מצליחים לחיות מהכשרון שלהם. לשם הייתי מפנה עוד כסף".
"מוסדות התרבות בישראל מעולים", גורסת יולי תמיר, שרת החינוך לשעבר וכיום נשיאת ביה"ס לעיצוב שנקר, "ולכן במציאות של תקציב גדול משמעותית כדאי להרחיב את התמיכה במוסדות הקיימים ופחות להוסיף עליהם מוסדות נוספים. יש לנו את כל הפוטנציאל מבחינת כשרון והשראה, אבל תוספת תקציב יכולה להביא למשל את האופרה הישראלית המצוינת ליותר קהלים בזכות הופעות זולות ובחינם, ואותו הדבר לגבי מוזיאונים וגלריות".
בניגוד לתמיר, דורון רבינא, מנהל המדרשה לאמנות בבית ברל, משוכנע שהתקציב הנמוך משפיע גם על תוכן התרבות והאמנות שמיוצרת בארץ, ולא רק על מידת נגישותם. "תקציב מצומצם גורם למחשבה מצומצמת ומוגבלת", הוא מסביר. "למשל העובדה שאמנים פעילים לא מכירים את העבר האמנותי בארץ בגלל שאין כסף לקטלוגים ולארכיונים, מה שניכר בעבודות שלהם. אני רואה עבודות של סטודנטים שדומות ממש לדברים שנעשו בשנות ה-90', וזה כי אנשים לא מכירים את העבר ולא מתכתבים איתו. בנוסף, אני הייתי מפנה משאבים ליצירת חללי יצירה בחינם וללא מטרות רווח עבור אמנים, תופעה פופולרית מאוד באירופה. הייתי גם מעניק לאמנים שכר עבור תערוכות שלהם שיגיע מהמוזיאון. היום אמן ישראלי שמרים תערוכה מקבל כסף קטן מהמוזיאון עבור ההקמה, השאר בא מכיסו ומהוריו אם יש להם, ובזה זה נגמר. אנשים עובדים שנים על תערוכות ולא מקבלים על זה כלום".
האספן ופטרון האמנות העצמאי שלום שפילמן, מי שהקים גם את מכון שפילמן לצילום בת"א ותומך כבר כמה שנים בתחום הצילום ובענפי תרבות נוספים (מוזיקה קלאסית, למשל), מכיר באופן אישי את הבעיות עליהן מצביע רבינא. "האמן הישראלי שנשלח מדי שנה לייצג את ישראל בביתן הישראלי בביאנלה בונציה", הוא מספר, "צריך לכתת רגליו כדי לגייס כספים בשביל לעמוד בסטנדרטים של הביאנלה. נדרשים בערך 2.5 מיליון כדי להעמיד את הביתן באופן ראוי וברמה של שאר המדינות, התקציב הממשלתי שהוא מקבל הוא מקסימום מיליון ואת השאר הוא צריך לגייס. לא פעם האמנים האלה באו אלי לעזרה, וזה עקום כי מדובר בתערוכה שמייצגת את ישראל הרשמית, לא את האמן באופן אישי".
יגאל שוורץ, פרופסור לספרות באוניברסיטת ב"ש ועורך בהוצאת הספרים זמורה ביתן מודן, היה רוצה להפנות תקציבים דווקא למקומות פחות אופנתיים- פרויקטים לאומיים. "אם היה יותר כסף הייתי מקים מכון שאחראי להפיץ את התרבות הישראלית בעולם, בדומה למכון גתה הגרמני ומכון דנטה האיטלקי. הגיע הזמן שנשווק עצמנו בעולם בחסות ממשלתית, ולא ראק בזכות הנשק שאנחנו מוכרים. הייתי רוצה לראות תמיכה גם בפרויקטים לאומיים כמו לקסיקון סופרי ישראל שאני עובד עליון בימים אלה, פרויקט שרוב מטמונו הגיע מנדבנים פרטיים. אני יודע שהגדלת התמיכה בפרויקטים לאומיים תגדיל גם את הויכוחים סביב השאלה הפוליטית 'מהי תרבות ישראלית לאומית?', ואני אומר אדרבא; לא צריך לחשוש מויכוחים או משיח פנימי, להיפך".
כך או כך, במשרד התרבות מספרים בגאווה שתקציב התרבות עלה ב-100 מליון ש"ח מאז 2009, אלא שהגאווה הזו רק ממחישה את הפער בין הרצוי והמתבקש בהשוואה למדינות מערביות אחרות לבין המציאות בישראל. נראה שרק מפלגת נישה שתשים את נושא התרבות בראש מעיניה ותמקד פעילותה בתחום הזה בלבד, בדומה לדרך הפעולה של ש"ס בנוגע לתקציבים לחרדים, עשויה להשיג גידול משמעותי יותר מאותם 100 מליון חביבים אך זניחים. "זו בהחלט הדרך היחידה", טוענת בסקפטיות יולי תמיר, "אבל מנסיוני כפוליטיקאית, ובתור אדם ריאלי, אני יודעת שאנחנו חיים במדינה חרדה שבה כולם מפחדים מפצצת האטום שאוטוטו תגיע ומרגישים צורך לעסוק קודם כל בבטחון, ולכן אני ממש לא רואה את זה קורה".
האופן בו תמיר מסכמת באורח פסימי את פני הדברים נראה כמו התחזית המדויקת ביותר לעתיד הקרוב ועד לשינוי משמעותי בגישה הישראלית משורשיה. מדיניות ה- OECD שישראל מבקשת לאמץ לה היא אולי טובה ויפה במישורים מסוימים בעיקר אלו המשתלמים ביותר למימשל הנוכחי אבל ישראל, תנסה ככל שתרצה, אינה באמת מדינה מערבית ולא תהיה כזו. לפחות לא עד שהממשלה שלה, וחלק לא קטן מהציבור יחדול מלבוז לאמנות ולאמנים שלה.
ולאן אתם הייתם מזרימים עוד תקציב לאמנות הישראלית? ספרו לנו בפייסבוק