על אריזת הדיסק המעוצבת של האוסף החדש המסכם 25 שנות פעילות ללייבל 4AD מופיעה רשימת 18 הקטעים שהוא מכיל. מופיעים גם שמות מחברי הקטעים והמבצעים ועוד אינפורמציה כזו ואחרת. אבל, מה הולך פה? לאן נעלמו השנים? למראית עין נדמה כי בעריכה ובעיצוב האריזה נשכחו השנים שבהם יצאו הקטעים, אך למעשה לא מדובר בשום סוג של תאונה עבודה. השמטת השנים נעשתה בכוונה תחילה, ונובעת בעצם מהחיבור הבלתי אפשרי בין 18 שירים שנשלפו בקורטוב של יוהרה מתוך הקטלוג הקרוש, הלא אחיד והעצום של הלייבל הבריטי - היחיד אולי, שראוי לקבל תואר אצולה אנגלי על קידום והשבחת תרבות המוזיקה על כל גווניה לאורך 25 שנה (לצד הלייבל ראף טרייד).
האוסף נפתח בקטע מרתק של שירה גבוהה ומרתקת ששייכת להקלטות של אנסבל ווקלי (מסתרי הקול הבולגרי) שמזכיר את קטעי הקישור שתופרים את פסקול הסרט "עד סוף העולם" שביים וים וונדרס, אולי המקבילה הקולנועית של הלייבל. מהקטע השני מתחילה מתקפת הסאונד החלומי האופייני ל-4AD עם הקוקטו טווינז, אך נדמה כי מישהו התרשל מאוד בבחירת הקטעים, אף על פי שניסה דווקא להפתיע, ולהישמע מחובר ומעודכן לגיטרות עכשוויות (The Mountain Goats), ולהציע שירים פחות מוכרים כמו אולי "Im Coming Home" המדהים של הוולפגאנג פרס, לצד להיטים בלתי נשכחים שאשמח מאוד לשכוח כמו "Where Is My Mind" של הפיקסיז.
העריכה הכושלת באוסף הנוכחי (איפה אולטרה ויוויד סין? איפה באוהאוס?), והניסיון לערבב את עידן האייטיז (קוקטו טווינז) עם הלייטיז (הפיקסיז), הניינטיז (Belly) ושנות ה-2000 (בלונד רדהד ו-טיוי און דה רדיו), לא צלחה הפעם לאריסטוקרטיה של AD4. עם זאת אסור לשכוח כי הרכוש עתיר הפחמימות של הלייבל המדהים הזה (שכולל מוזיקה שמיימית, נדירה וחד גונית ופרקים נבחרים בתורת עיצוב עטיפות לאלבומים) הוא אוצר לאומי של האי הבריטי, ונכס צאן ברזל לאנושות כולה, וזה נאמר בלשון המעטה. אין ספק שהיללבל הזה ראוי לאוסף ממצה יותר.
ומי שבאמת מעוניין ברטרוספקטיבה של הלייבל, תמיד יכול לרכוש את הדיסקוגרפיה המלאה של פרוייקט דיס מורטל קויל, ההזייה הפרטית של מנהל הלייבל אייבו וואטס ראסל.
אמנים שונים, "1980 Forward, 4AD Celebrating 25 Years"
עוד בוואלה!
עדיין אי אפשר להבין את המילים
הנה עשרה משפטים על האוסף החדש והמרובע של קוקטו טווינז, המכיל 59 סינגלים ובי-סיידים שיצאו בין השנים 1982 ל 1996.
1. המפגש הראשון בין מלאכים וגיטרות בהיסטוריה של המוזיקה כולה התרחש באלבום הבכורה של הקוקטו טווינז - "Garlands", ויש הטוענים כי הוא היה החלש ביותר שלהם. אני לא נמנה עימם.
2. ארבעה אנשים עומדים מאחורי ההרכב החשוב ביותר של AD4: וויל הגי, סיימון ריינולד, רובין גאתרי ואליזבת פרייזר - סולנית ההרכב שמכילה בגרונה קול על אנושי.
3. הסגנון של הקוקטו טווינז מעולם לא נתמך על ידי הגדרה קצרה ומושלמת, ובכל הניסיונות תמיד הופיעה המילה המעצבנת - ארט (Art) שאגב, אף פעם לא ממש הבהירה בדיוק על מה מדובר.
4. גרעין הסאונד של ההרכב הוא גותי ובו זמנית אוורירי. ההשראה למנעד הגבוה והמסתלסל בשירה של פרייזר שאול משירת ימי הביניים האנגלית, הסקוטית והוולשית. הגיטרות שמלוות אותה מאחור תלויות אי שם באופק מעל קברו המתפורר של איאן קרטיס, והן מונוטוניות וכבדות, הפעמונים מצטלצלים, המיסה בקתדרלה ריקה מאדם ומלאה רוחות רפאים מתחילה ממש בעוד שניות, והריוורב מתגלגל. כל זה מונח על כר של צמר גפן אצילי, ובעיצומה של ההתרחשות זה מרגיש רחוק מאיתנו אלפי שנות אור וגם - חם ומסמם.
5. על חצי מהבי-סיידים שמופיעים באוסף הייתי בהחלט מוותר, והם לא היו מופיעים בו מלכתחילה, אלמלא היה מדובר בנושא רגיש כל כך למעריצים כבדים.
6. עם חצי מהסינגלים שמופיעים באוסף הייתי בהחלט שוקל להתאבד.
7. עם החצי השני הייתי עושה אהבה.
8. השירים הטובים ביותר של הקוקטו טווינז הם: "Blood Bitch", "Wax & Wane", "Garlands", "In The Gold Dust Rush", "Lorelei", "Ivo", "Beatrix", "Persephone", "Pandora", "Amelia", "Domino", "Lazy Calm", "The Thinner The Air", "Carolyns Fingers", "Heaven Or Las Vegas", אבל הם אינם מופיעים באוסף הנוכחי מכוון שהוא מכיל בעיקר שירים משלהי הקריירה של ההרכב, כלומר סוף ה-80 ותחילת ה-90.
9. ריקושט: אחד משלושת השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם זכה לחידוש מצמרר על ידי אליזבת פרייזר במסגרת דיס מורטל קויל. השיר נכתב במקור על ידי טים באקלי ושמו "Song To The Siren".
10. למכורים ולטיפוסים מרחפים בלבד.
קוקטו טווינז, "Lullabies to Violaine, Singles And B-Sides, 1982-1996" (בי-אן-אי, 4AD)