מדונה אריסון

כשמלאו לי 12 שנה בערך, מוזיקה היתה דבר אפור ומשעמם. היום, כשבמרבית הקליפים עשרות כושיות לוהטות רוקדות עם מכנסי ג'ינס חוטיני ועם מדבקות קטנות על הפטמות, קשה להאמין שפעם סקס היה מחוץ לכל העניין. מייקל ג'קסון היה רוקד את ריקוד הירח שלו, אבל כולנו ידענו שבלילות הוא הולך לישון עם קוף בשם באבלס. זמרות סקסיות נראו כמו שושנה דמארי לבושה בגלביה, והלהיט עם המילים הכי פרובקטיביות ששמענו היה של רוד סטיוארט, או כפי שהיה מתרגם אותו דן כנר: "אם את רוצה את גופי ואת חושבת שאני סקסי, בואי מותק ותודיעי לי על כך".
ואז, כמו מתוך חלום אירוטי רטוב של מנהל בית בושת בלאס וגאס, הופיעה מדונה. עם שם פרטי מופקר, בלי שם משפחה, כמו שסטוץ צריך להיות, הופיעה ושידרה לנער, שההורמונים החלו להציף את גופו המתארך, הבטחה בלונדינית לסקס עם מישהי שאין התאמה בין צבע שיערות גופה העליונות והתחתונות.
מדונה שרה את "כמו בתולה" והקליפ שלה, ששנה וחצי אחרי צאתו בארצות הברית הגיע להקרנה בתוכנית "עוד להיט", הפך את עולמנו התרבותי. ישבנו מול הטלוויזיה אני, אבי ואחיי, ולכולנו עמדו דמעות בעיניים. עוד לא ידענו שמדונה תלמד קבלה, עוד לא ידענו שמדונה תתאהב בישראל, אבל לכולנו היה ברור שחייבים לצרף את האישה הלוהטת הזאת לעם היהודי באיזושהי דרך.
כואב לראות מה קרה לאישה שגופה היה מושא הפנטזיות הנפוץ ביותר אצל גברים בגילאי 13-56. מדונה של פעם שרה על החיים כמו שרצינו שיהיו כשהיינו ילדים. נשים היו צריכות להתלהב מסקס כמו בתולות שנוגעים בהן בפעם הראשונה. העולם היה מלא בנשים חומרניות, שברגע שנכנסו להיריון לא מתוכנן, אחרי יחסים לא מוגנים עם ילדים בני שתים עשרה וחצי מכפר סבא, פשוט הודיעו לאבא שלהן "אל תטיף".

מדונה של היום הפכה לדודה שלי מצפת. גם לה קוראים אסתר. גם אותה כל מה שמעניין זה להזמין את המשפחה לארוחות החג היהודיות המפורסמות. וגם אצלה, הפעם היחידה שהיא נשכבת על הבטן ומבקשת שכלי קדוש יחדור אליה, זה כשהיא משתטחת על קבר האר"י הקדוש בבית הקברות היהודי העתיק.
למרות מוזרותה של מדונה, שעדיין רוקדת עם 12 כושים במופעים שלה ומלמלת בסופם בעזרת השם, אנחנו בישראל הגבנו לביקורה של אסתר כמו שאנחנו מגיבים תמיד כשנוחת פה אמן גדול, שזה בעצם מילה נרדפת לכל עשיר או מפורסם שהצטלם בעירום לפלייבוי בשנות השמונים.
כמו ילדים קטנים הסתופפו מיטב ידועני ארצנו במלון בתל אביב. אותם שמות ואותם פנים מאין סוף אירועים מהעבר, עם פנינה רוזנבלום ושרי אריסון, צביקה הדר, ויהודה לוי והחברה שלו שאף אחד לא זוכר איך קוראים לה. כולם-כולם הגיעו בשביל לקבל קצת פרופורציות בחיים, להתחבר למשהו רוחני ועמוק ולהשיג כל זאת על ידי התורה הכי עתיקה בעולם: מפגש עם מישהו יותר מפורסם ממך, שהופך אותך חזרה למישהו קטן ועלוב.
אני שתמיד הייתי נשאר בחוץ, תהיתי תמיד מה קורה באותם ערבי גאלה, שכדי להיכנס אליהם צריך לשלם 500 דולר או להכיר את המאבטח בכניסה מהשירות בדובדבן. המפורסמת הזרה מסתובבת בין כל הפרצופים הלא מוכרים, שלא אומרים לה שום דבר. יצפאן מספר לה כמה הוא מפורסם בישראל, טוען שהוא הבדרן מספר אחת במדינה ומדגים בפניה חיקוי של לימור לבנת. יאיר לפיד מתלבט תחת איזה כובע להציג את עצמו: אני פרסמתי את הבנק הכי גדול בישראל? אבא שלי זה ממלא מקום ראש הממשלה? אני מכיר באופן אישי את עדי אשכנזי?

ואז משום מקום, לימור לבנת קופצת לבמה מכה את המאבטח וניגשת ללחוץ את ידה של הבתולה החדשה, ומדונה לא מבינה מה יצפאן רוצה ממנה הפעם. מדונה מהנהנת במבוכה, ובמקום להתפשט ולנסות להשכיב את יהודה לוי, כמו שהיתה עושה פעם בימים הטובים, היא מתחילה לרשום ראשי פרקים לספר ילדים חדש. מסופר בו על ילדה שהולכת לאיבוד במלון ולומדת בדרך את חשיבותה של ההתנזרות ממין, על הצדדים החיוביים בשתיית מיץ חיטה בכל בוקר ועל הסכנה הטמונה בחיקויים של קוסם רשע בשם אלי יצפאן.
את שאריות האמונה שלי בסקסיות אמריקאיות שיודעות להזיז את האגן בפראות איבדתי כשמדונה עלתה לבמה לנאום. גם היא, כמו כל מפורסם מהוליווד, הגיעה הנה עם תוכנית שלום סדורה. "למדו קבלה", היא הציעה לכולנו, ערבים ויהודים. "ואסור לשכוח", הוסיפה את המשפט שכל מי שיש לו מיליארד דולר ומעלה משנן באוזנינו, "השלום מתחיל בתוכנו". מה המשמעות של המשפט הזה, השלום מתחיל בתוכנו? השלום התחיל בתוך טלי פחימה ותראו לאן זה הוביל אותה. וחוץ מזה, שמישהו - מדונה, שרי אריסון, ריצ'ארד גיר או ג'ייסון אלכסנדר - ינסה להסביר לי איך, איך בדיוק השלום מתחיל בתוכי.
נסו לדמיין את הסיטואציה הבאה: בוקר אחד התעורר הפליט סמיר עם כאב בטן. הוא היה בטוח שזה גידול, וכבר הריץ בראש את כל הסרט. איך הוא נוסע ולא נותנים לו לעבור במחסום, והוא אומר להם זה רק בדיקה חייל, קרא למפקד, הבטן כואב כבר מאתמול, חייב לעשות סי.טי בבית חולים סנטה קתרינה, יש אישור חייל, יש אישור.

ואז בבדיקות הרופא אומר לו: "סמיר זה לא גידול, זה השלום. השלום התחיל בתוכך". והוא לא מאמין. הוא אומר: "אני חמאס, איזה שלום?". והרופא מראה לו את הצילום, והוא רואה משקפיים עגולים וצללית שאי אפשר להתכחש לדמיון, יש לו יוסי ביילין קטן בבטן. "מה אני עושה עכשיו?", שואל סמיר. הרופא כותב לו מרשם. אתה חייב להודיע לזבדייה שאתה פורש מחללי אל אקצה ואתה הולך למצוא לעצמך חבר יהודי.

בקיצור מדונה, בואי נגיד את האמת אחת ולתמיד. השלום מתחיל בהחלטה שרירותית של מנהיג מושחת. מישהו מציע לו הצעה כלכלית מאוד גדולה, משהו שקשור נניח לקזינו ביריחו עם אחוזים לך ולילדים. ואז הוא אומר לעצמו ואללה, אולי הגיע הזמן לעשות שלום. הוא מרים שני טלפונים, קובע עם בוש על הדשא ושם, ורק שם, מתחיל השלום. אנחנו רואים את הטקס בטלוויזיה, מבינים שהתחיל עידן חדש וחוזרים לקנות רהיטים בבידייה. זה נורא פשוט. כי השלום מתחיל ונגמר בכסף. בעסקת מזומנים אפלה, בלי קבלה, כסף שחור, אני נותן לך ביד ואתה נותן לי ספה.

כל הדיבורים הרוחניים האלה הם הסיבה שיש את המלחמה הזאת מלכתחילה. כל החיבור הזה לקבלה, כן הקבלה הארורה הזאת, מדונה, זאת הסיבה למלחמה הארוכה שלנו. יש שבעה רקיעים בשמיים, ו-34 שמות למלאך גבריאל, 200 שמות צופן סודיים למלאך מטטרון, וכל הקומפלקס הזה אומר לנו רק דבר אחד בשורה התחתונה: תהרגו את הערבים ותשלטו על הר הבית.

אז אל תבואי אלי הנה, מדונה, ותגידי לי שמהקבלה שלנו, שאיזה רב רפורמי הומוסקסואל הקריא לך ממנה לפני השינה, ייצא שלום. שלום לא עושים עם עצמנו, שלום לא עושים גם עם אויבים. שלום עושים שני אנשי עסקים לא דתיים.