מיצג וידאו לכל פועל

אחרי שמיציתם את פסטיבל חרצית החמציצית בגליל, אחרי שהספקתם לקחת את הילדים לראות טיפות טל רעננות מתחת לסלעים שוממים באדיבות החברה להגנת הטבע, אחרי שהתנסיתם בתיאטרון אחר ואחרי שהודיתם בפני עצמכם שתערוכות של אנשי סוכר זה לא בדיוק הקאפ-אוף-טי שלכם, אחרי שקראתם כל מוסף שיצא במהלך החגים 3 פעמים, אחרי ששוב נזכרתם למה אין לכם כוח לכל החגים האלה וזעקתם זעקה מרה השמיימה, נמצאה לכם רק עוד אופציה אחת נוספת לשטיפת עיניים, שתיאלץ אתכם לעורר את המוח במהלך חול המועד. יריד "אמנות הארץ" שנערך במהלך חוה"מ סוכות בנמל תל אביב. ה-TLV בתדהמה.

ונפרוץ לשטח בגילוי נאות - את יריד "אמנות הארץ" אני עושה השנה לא בשוטטות הרגילה, אלא כעובדת בדוכן של אתר האינטרנט "מארב". הפעם אני חווה את התפתחות היריד לאורך כל שעות פתיחתו. לא קפצתי עם חברות לשעתיים, כאורחת, אלא יש לי מספיק זמן לנסות להבין מה באמת קורה כאן.

היריד נערך זו הפעם השלישית, כשמבקרת האמנות רותי דירקטור נועלת את נעלי האוצרת בפעם השניה. בקומוניקט התערוכה היא מבהירה את הנושא - היא רואה את רידינג, את התחנה הכוחנית והגסה, ומנסה להוציא ממנה את אולם הנשפים המעודן שנראה כי תמיד היה טמון בה - כמו סינדרלה ביישנית. תחנת הכוח מובילה אותה אסוציאטיבית אל "לוויתן ענק שנפלט אל החוף", ואל נשף הטיטניק, "שממשיך גם כשהכל מסתיים". מבחינתה של דירקטור, מטרת התערוכה היא לייצר אווירה מסוימת ולאו דווקא להתמקד בנושא. הבחירה הזו כשלעצמה מעניינת וניסויית, כשמדובר בתערוכה שיש בה מאסה כה גדולה של יצירות, ומיד נשוב אליה.

היריד מחולק לשני מתחמים: האחד פתוח ובו יריד ספרים של "אמנות לעם" (אחת החברות שהרימו את האירוע), דוכנים של אמנים ואומנים, הפעלות לילדים, הופעות קפואירה מחד והופעות ג'אז מאידך, ואוכל. מלא אוכל. המתחם השני הוא זה שבו נערכת התערוכה המרכזית - בתוך הבניין של תחנת הכוח, שכבר בשנים עברו הוכתר בתור הלוקיישן המושלם למסיבה מטורפת. מחוץ לבניין ישנן הופעות רצופות של אמני וידאו ו-וי.ג'ייאים וערימה של מיצגנים על הדשא.

אם נחזור לרגע לתערוכה עצמה, בתוך הבניין מורגשת אווירה של הפנינג אקזוטי, בעל אינספור פרצופים ושלל הבעות, הפנינג שיימשך עד אחרון העומדים. מ"פרח הקיר" של נלי אגסי - עבודת וידאו שבה נראה רק ראשה של אגסי מביט בנו מצידו האחורי, בשיער אסוף, כמו הנערה הביישנית ביותר בנשף - ועד ל"תלוי" של שחר מרקוס, שמציג שולחן וסביבו ישובים ארבעה שחקנים שטוחנים שוקולד ועוטפים אותו בניירות זהב. העניין הוא השולחן תלוי באוויר. מדי כמה דקות נשמעת שריקה בחלל והשולחן מתהפך לגמרי, על שחקניו, שוקולודיו וזהבו.

בתערוכה יש נגיעות בכל כך הרבה נושאים, עד שנדמה לרגע כי עבודת האוצרות מפוזרת מדי. קריאה חוזרת בקומוניקט מבהירה את הרצון לשמור על פתיחות לגבי בחירת הנושא והתמקדות בייצור אווירה - אווירת הנשף המזמין אך הסופני, זה שהכל יכול להשתבש בו, והכל עוד ישתבש. ומבחינה טכנית לגמרי, הבעיה בייצור האווירה בתוך הבניין מורכבת משני סעיפים - 1. טמפרטורה בלתי נסבלת. 2. הפתקים שעליהם כתוב שם האמן ומודפס עליהם הסבר התערוכה תמיד תלויים רחוק מדי מהעבודות, כמעט קטנים מכדי להשפיע. קשה לומר שאווירת הקונספט מחזיקה מעמד לכל אורך העבודות, אך הקונספט עצמו אפשר את הצגתן של יצירות בעלי אופי הרפתקני.

אבל גם בחוץ ישנו עולם שלם שדורש התייחסות. גדעון ונועם גכטמן יצרו את המיצג - "We Are Only In It For the Money". דוכן באווירת בית תמחוי, בו הם מכינים ומחלקים בחינם מרק. כשרואים עשרות אנשים מסתובבים עם קערות מרק, חייבים לתהות האם שלל הילדים מבינים את האקט שבו השתתפו כרגע, או שהם הופכים בעל כורחם למשתתפים פעילים באמירה צינית על המצב ועל עולם האמנות.

אין ספק שהאינטראקציות המשעשעות ביותר ביריד נוצרות בין אנשים שאמנות לא בהכרח לוקחת חלק פעיל בחיי היומיום שלהם, לבין האמנים הפעילים עצמם. לקהל הממוצע יש הזדמנות של פעם בשנה לספוג אמנות, והרבה. ברחבת הדשא מופיע מדי שעה אסף תלמודי עם היצירה "איך צלילים עומדים על דעתם". ביצירה הוא משלב פסנתר מכני, מחשב ואינספור חפצים לכדי יצירה מוזיקלית אחת. הפסנתר הופך קורבן לחפצים ולרצונותיו של תלמודי. את ההופעה מצלם אדם נוסף, והצילומים מוקרנים למרחקים. במהלך ההופעה, ניגש לפתע לצדי הבמה סבא חביב, חמוש בעיתון האירוע ומתחיל לשאול את תלמודי המבולבל מספר שאלות. צלם הווידאו לא ויתר על ההזדמנות והוסיף גם את האיש הזר לתיעוד. האינטראקציה יצרה רובד חדש לחלוטין להופעה.

כמות האנשים הגדלה והולכת שמגיעה ליריד מדי שנה (75,000 לפני שנתיים ו-100,000 לפני שנה) מעידה על הצלחתו ועל כך שהקהל שמח לצרוך אמנות ולהתחבר לנעשה בשטח. לו רק היו מפסיקים להעמיד בארץ הזאת את האמנות בסוף רשימת העדיפויות, אולי עוד באמת היינו מצליחים להרגיש את התרבות מתפתחת. אולי אז היו לנו במקביל שלושה ירידי אמנות בסדר גודל כזה במהלך החגים. אחרי הכל, למה רק בתל אביב? ברור שמבחינה תקציבית, האמנות לא תעמוד לעולם במקום הראשון, אבל גם מקום שביעי היה יכול להיות נחמד.