ושמישהו יעצור אותו

הבטחה לא פשוטה שיחרר השנה לאוויר העולם ג'ון פרושיאנטה. אחרי שהצליח להקליט
רק מים במשך עשרה ימים (בעקבות קול של אינדיאני שדיבר אליו), הולך עכשיו ג'ון ג'ון על שישה אלבומים בשישה חודשים. מה שנשמע כהתחלה של פלופ גדול ומשעשע (או עצוב, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים), מסתמן כאפוס רוק-אנ'-רול מרתק, מגוון, בלתי מתחנף ומתוקשר באופן מפתיע.

זה התחיל עם “The Will To Death” ששוחרר בסוף יוני השנה, ונשמע כמו המשך טבעי
וישיר ל-“Shadows Collide With People” ששוחרר בסוף 2003. 12 רצועות רוק
בועטות, מחוספסות ועדיין מלאות רגש בוקעות מהרמקולים, וחגיגת הריליסים יוצאת
לדרך. חודש אחרי יוצא אלבום נוסף, הפעם תחת שם שונה – “Ataxia”, שהוא בעצם שיתוף
פעולה בין פרושיאנטה לג'ו לאלי מפוגאזי וג'וש קלינגופר מ-“Bicycle Thief”. “Ataxia” הוא אלבום יותר מכוסח, אפי (אורך הקטעים נע בין 6 ל 12 דקות) ואינסטרומנטלי מקודמיו, אבל עדיין מכיל את הגוונים המוכרים ואהובים – שירה שבורה, סולואים ארוכים ומילים תמוהות.

ועכשיו מפציע "DC EP" – ארבעה קטעים די קצרים, נוגים ושקטים ברובם, שהוקלטו בוושינגטון די.סי (ומכאן השם), באולפן בו הוקלטו רוב אלבומי פוגאזי. באתר הבית שלו טוען פרושיאנטה ש"למרות שהשירים הוקלטו בסשנים צפופים על פני יומיים בלבד, האווירה הייתה מאוד נינוחה והרגישה יותר כחופשה מעבודה". שמיעה חוזרת של האלבום מביאה למסקנה שזהו האלבום (אם אפשר לקרוא לו כך) הכי מתוקשר, מלודי ונעים של פרושיאנטה, שלפרקים נשמע אפילו כמו איזה קסטה שנגנבה מהאולפן של הצ'ילי פפרז ושוחררה לאינטרנט. השירה התרככה, הסולואים התמתנו וקוצרו, יותר אקוסטיות מחשמליות, אבל זה עדיין ממכר (מאוד!).


פרושיאנטה, יישות אחת ויחידה בעולם המוסיקה של ימינו, עבר ב-25 שנה האחרונות תהפוכות שבד"כ הורגות אמן ושמות אותו בפנתיאון המוזיקה, ולא שולחות אותו לחנויות עם אלבום חדש כל חודש. ב-92', לאחר 5 שנים מוצלחות עם הצ'ילי פפרז בתקופת הפריצה הגדולה, נשבר פרושיאנטה באמצע סיבוב הופעות גדול ביפן ועזב. בווילה שלו בהוליווד הוא ערך חינגות סמים מטורפות עם חבר מרעיו (ביניהם השחקן וינסנט גאלו), ומהר מאוד מצא עצמו מכור להירואין ומתנדנד בין דירה למקלט לרחוב עם מזרק בזרוע. ב-97', אחרי שכבר גיהץ את כל הקעקועים המדהימים שלו (שהופיעו על עטיפת “Blood Sugar Sex Magic”, הסכים להיכנס לגמילה, ונפגש עם Flea, הבסיסט של הפפרז, שקרא לו לחזור. משם הכל היסטוריה.


ג'ון פרושיאנטה, "DC EP" (רקורד קולקשן)