להקת פיקוד מכרז

עם "יורים ושרים", הזכיינית המזדקנת טלעד לא רק פוזלת לוועדת המכרז, היא אשכרה עושה לה מונינג. אני מודה – בהתחלה רציתי לפרגן לרגע לטלעד שהפיקו סדרה תיעודית מושקעת על הלהקות הצבאיות, משהו עם קצת יידישקייט. אבל אחרי שהם העלו את "המשדר המיוחד" שקדם לסדרה, דן בה ואיפשר להם לסחוט עוד כמה דקות "תוכן מקורי ישראלי" בשולי זמן צפיית השיא, נואשתי מלדון אותם לחסד. לפחות עברנו עוד שעה וחצי בלי קובי מידן (את קושניר הם בטח שומרים לספיישל הסיכום).

הסדרה עצמה, ארבעה פרקים לא קצרים (לא כולל פרסומות), סוקרת את התגלגלותן של הלהקות – החל בחיים חפר שקיבל את ההשראה להקמת להקה לפלמ"ח ממאו טסה טונג, וכלה בכוכבת הנולדת סשה גרישקוב וצוות ההווי שסביבה. הסדרה אמנם מתפקדת יפה כתעודה קלאסית, מעין "עמוד האש" של הלהקות הצבאיות, אך מתקשה לנצל את ההזדמנות והמנדט שניתנו לה כדי לומר משהו חדש. גם הקשר ההדדי בין הלהקות לבין התרבות הישראלית מוזכר, אך לא מוסבר.

יוצרי הסדרה נקטו בבחירה מעניינת, ונתנו לסיפור להתגלגל מנקודת המבט של הצופים כיום, ב-2004. בעוד שמרבית הסדרה ערוכה באופן כרונולוגי, משובצים בה צילומים עדכניים של הלהקות הפועלות היום בצה"ל. על היעדרו של קריין רשמי לסדרה מחפה במידה מסויימת ישראל וולמן, ראש מדור הפקות בצה"ל והאחראי על הלהקות, שמציג את מצבן הנוכחי, משווה אותו לימים עברו ומפרש את המכתבים והפקודות שהתחקירנים החרוצים שלפו מהארכיון. ניכר בו שהוא מזדהה עם גישתו הפרדוקסלית משהו של קצין החינוך הראשי ללהקות הצבאיות, "לנסות לחדש ולחזור לתקופה שהיתה פעם בעבר". כך יוצא שזמן השידור מחולק באופן לוגריתמי – בעוד ששלושת הפרקים הראשונים אורכים כעשור כל אחד, הפרק האחרון מקיף שלושים שנה, ועשרים השנים האחרונות נסקרות בו בכרבע שעה. עם זאת, המעברים התכופים מהעבר להווה מספקים מעט מאוד תובנות חדשות לתופעה, אלא אם כן הצופה עושה זום אאוט ומתבונן בסדרה כמכלול, מה שקשה בצפייה שמתפרסת על פני חודש (בונוס למקליטים).

למעט ההיבט הזה, העריכה כמעט ולא יוצאת משבלונות הדוקו המוכרות. דווקא היום, כשסרטי תעודה עלו הן בפופולריות שלהם והן במקוריות העריכה, היה ניתן לקוות לעריכה פחות שמרנית. לעיתים, מה לעשות, חומרי הגלם התיעודיים לא מספיקים להבהרת הסיפור, ועריכה רגישה יכולה, באמצעות קישורם באופן מושכל, להציג לצופים קול אחר, שלם הגדול מסכום חלקיו. נכון, זה טריק קצת מניפולטיבי (מי אמר מייקל מור?) אבל יעיל, וחבל שהשתמשו בו באופן נדיר ומסורבל (למשל סשה גרישקוב שרה להנאת חבריה את Fame במהלך דיון על מהות הלהקות, או הקאט בין "מדרום תיפתח הטובה" לתחילת מלחמת יום כיפור).

לשמואל הספרי הבטיחו עלה של זית ולא קיימו, אז הוא כתב להם שיר, שיראו מה זה. אני, הבטיחו לי בטלעד "מבט מפוכח וביקורתי", שזה קצת יותר קל, אז אני רואה זכות להתלונן - "יורים ושרים" עוסקת בעיקר בלספר את הסיפור, ומספקת מעט מאוד ביקורת. יוצרי הסדרה עשו מלאכה נאמנה בהבאת העובדות, אבל התמקדו בעיקר בעלילה ופחות במבט עליה. צופים עם בלוטות נוסטלגיה מפותחות משלי יהנו בוודאי מהצילומים הישנים, כמו גם מלראות את נעמי פולני, חיים טופול ורוחמה רז מתענגים בעיניים מצועפות על עברם. הקשר בין סיפורם לבין סיפורה של מדינת ישראל מוצג בקצרה וביעילות גם אם בקלישאתיות, תוך חזרה על הזחיחות שאחרי מלחמת ששת הימים, ושימוש בדימויים הקאנוניים של יהודים בארץ הקודש מאזינים ברדיו להצבעה באו"ם או חיים יבין מבשר על המהפך. קטעי העיתונים, במיוחד הישנים יותר, משרתים בעיקר את מיתוס "עם קטן מוקף אויבים".

בין לבין ניתן ללקט ביקורת לא מפתיעה אך חשובה מצד כמה מהנוגעים בדבר, בעיקר בפרקים האחרונים. עליזה רוזן, למשל, מבינה אך לא מקבלת את המיתוס אותו עזרה לקבע, לפיו החייל צריך לשאוף למות בקרב כדי שישירו עליו. היום, היא אומרת, היא כבר לא יכולה לשיר שיר כמו "הן אפשר", ומוסיפה: "מה אני ידעתי על הערבים שלא נתנו להם לצאת מהכפרים?". ענת גוב, לעומתה, מספרת על הקושי להופיע מול שאריות גדוד שחצי מחייליו נהרגו בקרב, בעוד החצי השני מתקשה לצחוק מהמערכונים. הלהקות עצמן מוצגות לעיתים ככלי במשחק הכוח של אלופים, שהתבטא בהקצאת תקציבים או אישור להופיע בלי מדים כדי לחזק את פופולריות הלהקה. חבל שלא נמצאו יותר דוברים מפוכחים מבין המרואיינים. מאידך, אולי הפגיעה הכי קשה בקונצנזוס שניתן להכיל בפריים טיים ערוץ 2 זה להראות את דורית ראובני ממורמרת ששרית חדד גנבה לה את "היום היום".