לנו יש שאנן, להם יש הסטריטס

כמה שחיכיתי לזה - שנים שהאמריקאים מאכילים את הבריטים חצץ בכל הנוגע להיפ-הופ. וזה, כמובן, רק במקרים הנדירים בהם האמריקאים בכלל מציצים לכוונם. ההיסטוריה של הפופ היא סיפור של השפעות וגניבות הדדיות, של רעיונות שחצו הלוך ושוב את האוקיינוס, אבל הראפ נשאר נחלתם הפרטית של האמריקאים. זו ההמצאה שלהם, הסלנג שלהם, האופנה שלהם והמבטא שלהם. וגם כשהפך להיות תופעה גלובלית, הבריטים תמיד הרגישו נחותים מכולם, דווקא בגלל השפה המשותפת עם האמריקאים - האנגלית מדגישה תמיד עד כמה הבריטים מתאמצים בכבדות להדביק את צעדיהם הקלילים של אליליהם/אויביהם האמריקאים.

בשנים האחרונות יכולים הבריטים לזקוף לעצמם את הגריים - שילוב בין אלמנטים של טו-סטפ-גאראז', היפ-הופ, ראגא ודראם-אנ'-בייס שבעצם הגדיר מחדש את הראפ הבריטי כיישות עצמאית ובטוחה בעצמה. לא מדובר יותר בהפקות חיקוי לארה"ב, אלא הפקות מקוריות עם תרבות וסטנדרטים עצמאיים. בין כוכבי הגריים נמצאים דיזי ראסקל, ליתאל ביזל, קאנו וליידי סובריין, אבל ללא ספק מי שאחראי יותר מכולם לשינוי התודעתי הזה, הוא מייק "דה סטריטס" סקינר, החנון החיוור. אלבום הבכורה שלו מ-2002 היה הבלח של מקוריות שלא נשמעה מעולם בהיפ-הופ הבריטי. אולי כי כבר לא היה מדובר בהיפ-הופ כפי שהכרנו אותו. סקינר שר את חייו הפשוטים של בן מעמד הפועלים, לא ניסה להיות קול או להסתיר את המבטא שלו. הוא דיבר על אלכוהול, פלייסטיישן ורומנטיקה עקומה. ההפקה הייתה ביתית, גסה ונוגה, והמקצבים היו מהירים ומיצבו את הראפר הבריטי כאחד שיכול לשיר את חייו הלא זוהרים על גבי מקצבי טו-סטפ ערומים, בלי לשבור את הידיים בניסיון לחקות את ההפקות העדכניות של פי דידי, הנפטונז, קנייה ווסט או מי שזה לא יהיה.

"אוריג'ינל פייראט מטיריאל" היה ונשאר אלבומו הגדול ביותר, אבל לקראת סופו של אלבומו השלישי והחדש מופיע "Two Nations", ובמפתיע, ומעל גבי פלייבק שהוא סוג של בלאדה, סקינר נותן את הראפ החצוף והמתגרה ביותר ששמעתי מפיו של בריטי כלפי האמריקאים. הוא מדבר על השפה המשותפת, אבל קצפו יוצא על מה שהוא רואה כנפיחות העצמית האמריקאית, בעוד הבריטים, לטענתו, הם אלו שבכלל המציאו את השפה. בין היתר הוא מטיח: "ביגי מאן, אלוהים ברך את אמריקה וזה/ אבל אתם ממשיכים להרוג את כל הכשרונות הכי טובים שלכם / אנחנו מרוממים את הכוכבים שלנו ואז עיתונים מטאטאים אותם / ואתם בונים כוכבים ומטורפים יורים בהם...", ולבסוף: "..אני גאה שנתנו לכם אנשים כמו ג'ון לנון / אפילו שיריתם גם בו". "טו ניישנז", כולל המלודיה המרגשת בפזמון, הוא הכרזת עצמאות אמיתית של הראפ הבריטי אל מול יריביו הגדולים שבכלל לא סופרים אותו, מה שהופך אותו גם לראפ הבריטי החשוב ביותר בהיסטוריה, עד לנקודה הזו.

באחת ההברקות הגדולות באלבום הבכורה של הסטריטס, "The Irony of It All", מתנהל וויכוח בין אלכוהוליסט לסטלן עישונים. ארבע שנים מאוחר יותר מייק סקינר עדיין נשמע כמו אחד מפשוטי העם שזרק את הג'וינטים לטובת קוקאין. הוא חזק בהסנפות, אבל חזקה לא פחות התחושה שהוא קצת אבוד בעולם האבקות והזהר. במקום שאחד הכוכבים הגדולים של בריטניה ירגיש על פסגת העולם, האף שלו מדמם, הוא מסתבך בכספים וחובות והמוזיקה שלו עדיין מינימליסטית, אפילו יותר מבאלבומו הקודם.

סקינר לא מצליח להיות אליל המונים וליהנות מזה. להבדיל, נגיד, מאמינם, שמתייסר מההצלחה אבל מייצר גם המנונים מלוטשים לאיצטדיונים, סקינר עדיין נשמע כאילו לא עזב את הדירה המזוהמת שלו. ההפקה כל כך ביתית, שאפשר להאמין שכל הטקסטים שלו הם פנטזיה אחת גדולה על ההצלחה, שהוא לחווה מעולם בעצמו. רק שזה לא באמת כך, כמו שאפשר ללמוד למשל מהסינגל "When You Wasn't Famous", אחד משירי הראפ הכי מצחיקים ששמעתי בחיים: "כשאתה ילד מפורסם, זה נהיה כל כך קל להשיג בחורות / זה כל כך קל שאתה נהיה די מפונק / אז כשאתה מנסה להתחיל עם בחורה שהיא גם מפורסמת / זה מרגיש בדיוק כמו כשלא היית מפורסם...". לפעמים סקינר כל כך מודע לעצמו, שכבר לא ברור אם הוא היוצר או העיתונאי שכותב על עצמו ביקורת.

כך למשל ב"Hotel Expressionism", שמתעסק בטקס/טקסט הקלישאתי של כוכבים שהורסים חדרי בתי המלון ומסתבך עם עצמו. הוא נשמע יותר כמו מאמר מלומד מאשר שיר, רק שגם כאן אי אפשר לקחת את הקסם המיוחד בהגשה של סקינר. ב"ממנטו מורי" ובשיר הנושא המעולה סקינר מגיע לשיא של סרקזם מרושע כלפי עצמו, על הקשיים לכאורה בעולם הביזנס אליו הוא נשאב. גם כשהוא נוגע בקיטש עם מינימום ציניות, זה עובד מצוין, כמו ב-"Never Went to Church", בלדת פרידה נוגעת ללב של סקינר מאביו, ומעין הכלאה בין "לט איט בי" של הביטלז ל"באק פור גוד" של טייק דאט. רק שנדמה לי כי סקינר לא רוצה שנרחם עליו או שנזדהה איתו. הוא רק אומר את מה שיושב עליו, כמו שעשה תמיד. הוא לא השתנה, אלה רק נסיבות חייו שהתחלפו סביבו. וכדי שהאמריקאים ושאר העולם יאהבו אותו, הוא לא צריך להשתנות לטובתם – הם כבר ישתנו לטובתו.

הסטריטס, "The Hardest Way to Make an Easy Living" (הד ארצי, 679)