קרטושקעס

אחרי הבריזה הרוחנית שהביא "האושפיזין", סרטו המהולל של שולי רנד, מגיע אל מסכי הקולנוע הציוניים "מדורת השבט", סרט נוסף מבית היוצר של בן-תורה אחר, יוסף סידר. זהו מפגש נוסף של הקהל הישראלי עם יצירותיו של סידר. הפעם הראשונה, בסרט "ההסדר", הוכתרה על ידי שני הצדדים כהצלחה, כאשר קטף את פרס האוסקר הישראלי לשנת 2000, ואף הופץ מסחרית באירופה ובאמריקה.

יוסף סידר, שלא כשולי רנד, לא קיבל אישור רבני להפקת הסרט החדש שלו או להקרנתו. "מדורת השבט" אינו סרט שנעשה לשם שמיים, אלא יצירה קולנועית פרטית שמספרת סיפור ולא מתביישת להעביר ביקורת, כמאמר הסטיקר: "מי שמפחד מאחד – לא מפחד מאף אחד". לא מרבנים, לא מדתיים. לא מחילונים. וגם לא מהביקורת. מי שכבר הספיק לצפות בסרט לא חסך בשבחים: הסרט זכה לציון לשבח בפסטיבל ברלין האחרון, הוזמן לתשעה פסטיבלים בינלאומיים, ומועמד בכל 13 הקטגוריות האפשריות לפרס אופיר (שימו לב כיצד הפנמנו מהר את השם החדש) של האקדמיה הישראלית לקולנוע, הישג שאי אפשר להתעלם ממנו בשנה בה מוגשים לתחרות לא פחות מ-23 סרטים.

"מדורת השבט" מתרחש ב-1981. השבט הוא שבט הכיפות הסרוגות, והמדורה היא מדורת ל"ג בעומר. רחל גרליק (מיכאלה עשת) היא אלמנה צעירה ואם לשתי בנות, תמי (חני פירסטנברג) ואסתי (מאיה מרון), ומשאלת ליבה היא להצטרף לגרעין מצומצם של משפחות המתכוונות להקים יישוב חדש, כלומר, להתנחל. כדי להתקבל לגרעין המתנחלים עליה לצלוח ראיון אישי מול ועדת קבלה בררנית בראשותו של מוטקה קופפר הכרסתן (אסי דיין), ולהוכיח שהיא ובני ביתה קורצו מן החומר הראוי.

כדי להגדיל את סיכויה, וגם כדי לקדם כמה אינטרסים אחרים, מנסים קופפר ורעייתו הטרחנית שולה (עידית טפרסון) להכיר לרחל בני זוג פוטנציאלים שיחזירו את האהבה אל ליבה ואת השביס אל ראשה, כלומר לשלוח אותה לבליינד דייטים. שני ברי המזל שזוכים להתמודד על ליבה של האישה היפה והדעתנית הם יוסי (משה איבגי), נהג טיולית רווק ובתול בן 50, ומשה ווינשטוק (יהורם גאון בתפקיד קאלט), חזן מצליח ונפוח. ציר מרכזי נוסף בעלילה הוא סיפורה של הבת הצעירה, תמי, המתאהבת בבן גילה רפי (אושרי כהן) ועקב כך מוצאת עצמה בערב ל"ג בעומר בסיטואציה איומה של ספק הטרדה מינית חמורה, ספק אונס, מה שהופך את קבלת המשפחה להתנחלות למבצע "טאטא מתחת לשטיח ככל יכולתך" מאסיבי.

יוסף סידר בחר לספר הפעם לצופיו על נגיעות בהיחבא, נגיעות אסורות בשבט הכיפות הסרוגות: נגיעה של בחור בילדה בניגוד לרצונה, נגיעה של נער ונערה בניגוד למצוות הדת, נגיעת איש ואישה מבוגרים שבוחרים בסופו של דבר לחטוא ביודעין, ואם תרצו גם נגיעת במאי הסרט באזורים חשוכים של החברה בה הוא חי.

עם זאת, למרות העיסוק בפלג חברתי ספציפי, ועל אף שיוסף סידר מכיר היטב ומשתייך במובהק לשבט שהוא מתאר בסרטו, בשורה התחתונה אפשר בהחלט לומר שסיפורן של רחל גרליק ובנותיה הוא סיפור אנושי, נקודה. אמונה, יראה או אלוהים הן מילים שנשארות גבוה ורחוק כשמתקרבים אל הדמויות ומכירים אותן. רחל גרליק היא אישה הנאלצת להתמודד עם החיים כאם חד הורית בחברה המקדשת את הזוגיות, ומהבחינה הזאת היא יכולה היתה להיות באותה המידה מישהי שמקיימת את הדייטים שלה בקפה תל אביבי לא כשר, ברפת של קיבוץ חילוני שמאלני, או ברחבת הכותל המערבי. דייטים זה דייטים. בכל שפה, בכל מקום, תחת כל דגל.

יוסף סידר לא פועל מתוך היהדות האורתודוקסית הקיצונית, ולבטח לא מהמקום בו נמצא שולי רנד, בעל תשובה. סידר נמצא זמן מספיק בהוויה הציונית-דתית כדי להתרומם מעליה ולייצר סרט אנושי שמתרחש כאילו במקרה על רקע חברה חובשת כיפה. אבל בתוך כך, ומתוך הכרות עמוקה עם החומר האנושי עליו הוא מספר, פורש לפנינו סידר עולם טבול בערכים ובאמונה שבמובנים רבים איבד את דרכו. הוא חושף צביעות, אינטרסים ומניפולטיביות בחברה שחרתה על כיפתה ערכים אחרים לגמרי.

"מדורת השבט" הוא סרט רגיש ואנושי של יוצר מוכשר. התסריט טוב, הבימוי פונקציונלי, רהוט ומדויק, והשחקנים מעולים. חני פירסטנברג היא שחקנית צעירה וענקית, ומגלמת בקלילות יוצאת דופן את דמותה של נערה בת 14 (ג'ניפר גארנר: ככה עושים את זה!), מאיה מרון מעולה כמרדנית הנצחית, משה איבגי משעשע ומרגש בעת בעונה אחת, אסי דיין הזוי אך משכנע עם כיפה על הקודקוד, מיכאלה עשת כריזמטית וסוחפת, יהודה לוי דופק שביל בצד (ואת הבת הבכורה), וגם כל יתר השחקנים מצטיינים בהופעה טובה מאד.

לסיכום, מי שאוהב דרמות משפחתיות כנות, עדינות ורגישות עשוי למצוא ב"מדורת השבט" את "כנפיים שבורות" עטור השבחים בתוספת של כיפה, ציצית וקורטוב של ביקורת חברתית גלויה. ועל כך נאמר: דיינו.