אשכילס

לקראת סיומו של "אלכסנדר", מוליך המצביא היווני, שכבר מזמן נשתבשה עליו דעתו, את חילותיו העצומים לעוד ועוד קרבות מיותרים במזרח אסיה, ומסמן בעצמו את דעיכת כוכבו. כך, בתקווה שלקראת סיום הקריירה הקולנועית שלו, מוליך אוליבר סטון, הבמאי הקונטרוברסלי, שכבר מזמן נשתבשה עליו דעתו, את תקציבי הענק שלא ברור כיצד גייס, לתהום קולנועית נוספת, גרועה וקולסאלית בהרבה ממה שהרגיל אותנו אפילו ברגעי השפל של הקריירה שלו. כך בתקווה, הוא מייבש סופית את כוכב הבטון שלו על מדרכות הוליווד. אוליבר סטון רוצח את "אלכסנדר" מלידתו – ועד סופו (הרחוק-רחוק: שלוש פאקינג שעות, שלא תקבלו חזרה. לעולם).

הפארסה ההיסטורית המייגעת החדשה מבית סטון מספרת את סיפורו של אלכסנדר מוקדון, המצביא היווני הנודע שהוביל את האימפריה היוונית כבר בהיותו בן 25, קיבל בתחת ונתן בראש, וניהל יחסים מורכבים עם כל הסובבים אותו: אמו השתלטנית, אביו השנוא, חברו הנטחן ואשתו הבבונית, בתווך של כיבושים וקרבות אובססיביים, שנמשכו על פני שמונה שנים מלאות דם.

שורת הליהוקים האיומה של סטון, עשויה לעזור ל"אלכסנדר" להפוך לסרט קאלט, ולו רק בזכות המשחק הנלעג שבו. קולין פארל, בבלונד עכור, רחוק כמרחק שמיים וארץ מאציליות של מצביא, מועקותיו הנפשיות נראות כפרפרזה על סרט טורקי מצוי. חבל על כל הטררם סביב זהותה המינית של הדמות - פארל לא אמין הן כסטרייט והן כהומו. לכך תורם ג'ארד ליטו, בתפקיד מאהבו/חברו הטוב ביותר - הפסטיון. ליטו, מעדן לעיניים ושחקן כשרוני יחסית, עשה את הקריירה שלו בעיקר מגילומן של דמויות שבשוליים (נרקומן ב"רקוויאם לחלום", עבריין ב"החדר"), והטרנספורמציה לתפקיד הנשנש הנאה והאמיץ לא עושה עמו חסד. אולי זה בגלל כמויות השחור בעיניים, שרק טים קארי ב"מופע הקולנוע של רוקי" יכול להתחרות איתן. ואל קילמר איום כאביו של אלכסנדר, במעבר שתום-עין מג'ים מוריסון למשה דיין. רוסריו דוסון, המגלמת את אשת חיקו הברברית רוקסן (סטינג: "אני לא קשור אליה"), נראית כמו קוקסינל בהתנסות ומשחקת כקופיף מאולף.

השיא הוא בדמותה של אנג'לינה ג'ולי, הנלעגת עד אימה. נערת השפתיים הקינקית מתעקשת משום מה להיות היחידה שמאמצת מבטא לא ברור, משהו מגבול כורדיסטאן-מגוחכיסטאן. היא הופכת בסרט לכוסית המושלמת, בלי קמצוץ כשרון משחק שיפריע בדרך, ויכולה לקבל את פרס "אתה ילד טוב אלצ'קו" על שם דודה לולה. גם נקודת אור ישראלית יש ב"אלכסנדר", בדמותו של רז דגן. כאן העוול קשה מנשוא, עת הוא נלקח ומוכנס לנעליו של ששון גבאי. כן, מסתבר שאפילו את ירוק העיניים היפיוף הזה אפשר להפוך למין אוסאמה בין לאדן, פלוס הבעות של עצירות קשה. אנתוני הופקינס המקשיש הוא נקודת אור יחידה. אבל היי, רוב הסרט הוא עושה רק ווייס-אובר. עצוב, אך כרגיל - קולנוען הקונספירציות אינו יודע לביים שחקנים.

סטון מתזמר למופת ב"אלכסנדר" להקת עוולות קולנועיות. מלבד התסריט הדבילי (שלו עצמו) והמשחק הנורא, אפשר לציין את המלחין ונגליס, ששוב עושה עבודה חיוורת ומבייש את מעט המוניטין שעוד נותר לו, ואת הצילום המבולבל והלא-קוהרנטי של רודריגו פרייטו, נפילה כואבת לצלם מוכשר ("השעה ה-25", "אהבה נושכת"). קחו לדוגמה קרב המתרחש בהודו בו נפצע אלכסנדר בחסות צילום תמוה שנראה כבוליווד ברופי לעיוורים של בומביי. הקרבות מצולמים רע, מאופרים רע, משוחקים רע ומבולבלים לגמרי. כנראה שעד שפיטר ג'קסון יעשה עוד סצנת מלחמה - כדאי שיפסיקו לנסות. ובעוד תמנו את הפשעים שעל המסך, הסיום מסרב להגיע, כמסטיק על סוליית אדידס ביום חם, המסרב לרדת.

ואם הבוליווד היא ברופי, אזי ההומו-אירוטיקה היא בשקל. והאפוס. אוי – האפוס. ססיל בי. דמיל כבר באמת דימנטד בקברו, עם הז'אנר שקם לתחייה ומסרב להיעלם. אך אם "טרויה" של וולפגנג פיטרסן לא עשה את העבודה, "אלכסנדר" וודאי יעשה אותה. בנקל ניתן למצוא קווי דמיון בין שני הבמאים הכוחניים וחסרי הרגש הללו (סטון ופיטרסן). אך הפלופ טוטאלי, והעונש כבר מגיע. הסרט עשה פתיחה מבישה, במקום השישי ברשימת שוברי הקופות. הישג שלילי חסר-תקדים לסרט שבו הושקעו כ-150 מיליון דולר. קחו מאוליבר סטון את התקציבים והמצלמה, סופית, אם אתם לא רוצים לראות עוד מעשה מגונה שכזה בצופי הקולנוע.